אלול כבר באמצעו.
שאני מסתכלת על השנים שעברו וחושבת כמה שונה היה נראה לי חודש אלול אז.
כשהייתי ילדה, אחר כך מתבגרת ונערה, אלול היה חודש של פחד.
הפחדות, חשבון נפש שהרגיש לפעמים כמו כתב אישום, המחשבה שצריך למהר להשתנות, לתקן, להשתפר… כי עוד רגע מגיע יום הדין.
אלול היה חודש שגרם לי להסתכל פנימה, אבל לפעמים דרך העיניים של הפחד.
והיום, כשאני אמא, אני מסתכלת על החודש הזה אחרת.
פתאום אני מבינה שאלול הוא לא חודש שבא להפחיד אותי.
הוא חודש שבא להזכיר לי.
להזכיר לי מי אני.
להזכיר לי כמה עברתי.
כמה פעמים נפלתי וקמתי.
כמה פעמים חשבתי שאני לא אצליח והצלחתי.
וכמה פעמים, גם כשלא הרגשתי, הקב"ה היה שם איתי.
והיום אני רוצה שהילדים שלי יכירו אלול אחרת.
לא כחודש של פחד, אלא כחודש של אהבה
זה לעשות שינוי בראש מיום הדין ליום המלכת המלך
והמלך שהוא אבא שלי אוהב אותי כמו שאני…הוא רוצה שאתקרב אליו מאהבה ולא מפחד.
חודש שבו אפשר לעצור רגע את המרוץ, להיכנס קצת לתוך עצמנו, לשאול בשקט:
מי אני רוצה להיות?
מה אני רוצה לקחת איתי לשנה החדשה?
ומה הגיע הזמן לשחרר?
כי אולי חשבון נפש לא חייב להתחיל מהמקום של "כמה לא הייתי בסדר",
אלא מהמקום של "כמה השם אוהב אותי."
הרי אם הוא נותן לי עוד שנה, עוד בוקר, עוד נשימה, עוד הזדמנות עוד כל כך הרבה טוב
אולי זו בדיוק האהבה.
אלול בשבילי היום הוא לא דלת שנסגרת על מה שהיה.
הוא דלת שנפתחת למה שעוד יכול להיות.
ואולי זו המתנה הכי גדולה של החודש הזה:
להבין שלא משנה כמה התרחקנו, כמה טעינו, כמה פעמים נפלנו
תמיד אפשר לחזור.
לא מתוך פחד.
מתוך אהבה.
אלול הגיע.
והפעם, אני רוצה לפגוש אותו עם לב פתוח. 🤍
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
בתיאבון!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2
