קול כבודה - כל התוכן המעניין לאישה החרדית במקום אחד

להלן המכתב:

מה קורה לאישה שחיה 30, 40 או 50 שנה בתוך מערכת יחסים נרקיסיסטית? כמובן, כל מערכת יחסים שונה, אבל אחד הדברים הקשים בהתעללות סמויה הוא שאת מתרגלת אליה בהדרגה, לפעמים בלי להבין בכלל למה את מתרגלת.

זה מתחיל בטיפות.

לאט־לאט את מתחילה לחשוב שאולי הבעיה היא בתקשורת שלך. אולי את לא יודעת להסביר את עצמך. אולי את רגישה מדי. הביטחון שלך בהחלטות נפגע. אין לך עוד את החופש הפשוט לנסות, לטעות ולהיכשל. את חיה בהיכון, כי תמיד עלול להגיע משהו שיוכיח שוב שמשהו לא בסדר בך.

אחרי שנים זה יכול לעבור גם דרך הילדים והמשפחה: “אמרתי לכם שהיא כזאת”, “אי אפשר לחיות איתה”, “אי אפשר להיות לידה”. ואת מוצאת את עצמך כל הזמן במבחן: מסבירה, מתגוננת, משחזרת שיחות, מחפשת הודעות והוכחות כדי להראות שלא אמרת את מה שטוענים שאמרת, שלא התכוונת למה שמייחסים לך ושאת לא מדמיינת. ואז משתמשים גם בזה: “את לא יודעת להגיד סליחה”, “את תמיד צודקת”.

זה גזלייטינג שלאט־לאט ממשיך לפעול גם בתוכך.

אנשים אמפתיים יודעים להבין את האחר, וכשאת רוצה בכל מאודך שהמשפחה לא תתפרק, היכולת הזאת יכולה להפוך למלכודת. את יודעת מאיפה ההתנהגות שלו

מגיעה, מבינה למה הוא עשה את זה, מסבירה לעצמך למה הפעם התנהג כך ומגמדת דברים שהם בעצם קווים אדומים.

כי את רוצה גם את הטוב שבו. את רוצה ליהנות איתו בשבתות, בטיולים ובחיי המשפחה. את אפילו ממשיכה לאהוב אותו, כי הוא לא רק פוגע. הוא גם יכול לתת המון.

הוא יכול להיות נדיב, מפנק, לסדר דברים ולהוריד בשבילך את השמיים, ובאותו זמן לשלוט בכסף, בזמנים ובמציאות הרגשית שלך.

וככל שהפער בין שני הצדדים – הנתינה והלקיחה – גדול יותר, ה־trauma bond עלול להיות חזק יותר. רגע אחד הוא איתי, ורגע אחר נגדי. רגע אחד אני מלכת העולם, וברגע הבא אני כלום. אבל הכול נעשה בהסוואה מוחלטת, באופן מעורפל ולא ברור: האם זה מכוון, או שזו רק ההרגשה שלי?

והמוח עובד 24 שעות ביממה.

כשהוא אוהב ושמח איתך, את בשמיים. כשהוא כועס, מתעלם, משקר או דוחה אותך, את שבר כלי. בלי לשים לב, מצב הרוח שלו מתחיל לקבוע את מצב הרוח שלך, והוא הופך למרכז המערכת הרגשית שלך.

והראש אף פעם לא נח. מה אמרתי? איך הוא יפרש את זה? אולי אחר כך יטען שאמרתי משהו אחר? איך אוכיח מה באמת קרה?

בטעות חושבים שנשים שנשואות לגברים כאלה הן נשים חלשות או תלויות, אבל אני מכירה הרבה נשים חזקות, יפות וחכמות שנשואות בנישואים כאלו. את יכולה להגיד: “אני לא אתקפל, אני אעשה מה שאני חושבת שנכון”, ואפילו לעשות את זה. אבל בפנים את כבר יודעת שהדבר הזה עלול לחזור אלייך בסיבוב הבא.

לכן גם אחרי שהקשר נגמר, לוקח הרבה זמן לצאת מהמערכת הזאת. רגע את מתגעגעת, רגע כועסת, רגע כואבת, רגע נופלת ורגע קמה. אנשים לא מבינים שגירושים מנרקיסיסטים יכולים להיות קשים פי מיליון מגירושים רגילים. גירושים אינם בהכרח סוף ההתעללות. חוץ מה־trauma bond ומהבלבול שאת חווה, כשיש ילדים, משפחה, חברים וכסף, ההתעללות יכולה להמשיך בדרכים אחרות.

אפשר להשפיע על הילדים, ליצור מציאות שבה פתאום אין לך מקום או דעה ולהשתמש בדברים שנשתלו אצלם במשך שנים. זה דומה לכוויה: האירוע כבר התרחש,

אבל לגוף לוקח זמן להגליד.

אנשים מבחוץ גם לא תמיד מבינים את העליות והירידות. שנייה אחת את מלכת העולם, ואז קורה משהו ואת על הרצפה ולא מבינה מה קרה. ואז הוא שוב חוזר. הוא אוהב אותי. הוא רוצה רק אותי. הנה, אנחנו שוב בטיול ונהנים.

ואת מתחילה לחשוב: אולי מה שהיה קודם היה בדמיון שלי? אולי זה היה רק מצב רוח רע? אולי פירשתי לא נכון?

זה חלק מהבלבול עצמו, טשטוש מתמשך של המציאות ושל הרגשות שלך. ומבחוץ אומרים: “הוא נותן לך הכול”, “כל אישה הייתה רוצה חיים כאלה”, “תראי כמה הוא מפנק אותך”. ולכן גם הסביבה יכולה לחשוב שאת מפונקת או סתם מתלוננת. חשוב לציין שרבים מהם כריזמטיים מאוד. הם יכולים להיות בעלי צדקה שמקימים מוסדות בזמן שלאישה אין גישה לחשבונות, ולנאום על שלום בית בזמן שרגע קודם גרמו לאישה לבכות.

ואז שוב הוא בוגד באמון שלך, משקר, מתעלם או משתמש בדברים שהוא יודע שאת הכי רגישה אליהם. וכשהוא מרגיש שהוא עומד לאבד אותך, פתאום חוזר הבעל שאת רוצה. הוא כבר למד אותך. הוא יודע איפה כואב לך, והוא גם יודע בדיוק מה מחזיר אותך אליו.

ויש עוד מלכודת: את רוצה להצליח. את לא רוצה להודות שכל ההשקעה הזאת ירדה לטמיון. את רוצה להאמין שהיה כדאי להילחם על הבית, המשפחה והזוגיות. לאט־לאט את הופכת כמעט לפסיכולוגית שלו: מבינה אותו, מסבירה אותו, מצדיקה אותו ומוותרת למען שלום בית. ובכל תקופה טובה את אומרת לעצמך: הנה, הצלחתי.

אצלי זה התחבר אפילו לדברים שלמדתי בתניא. אין שום דבר שמגיע לעולם סתם, והכול בהשגחה פרטית. אולי יש לי כאן עבודה. אולי אני צריכה לתקן. אולי אני צריכה לעשות עוד משהו. וכך את לוקחת על עצמך את תפקיד המצילה של הזוגיות ושל המשפחה.

לא כל אדם אגוצנטרי או אנוכי הוא נרקיסיסט. היום משתמשים במילה הזאת בקלות רבה מדי. אבל מי שחיה בתוך מערכת כזאת יודעת שלא מדובר רק באנוכיות. זו יכולה להיות מניפולציה רגשית כל כך סמויה, שאת בעצמך כבר לא יודעת מה אמיתי. הסימן העיקרי הוא המעגלים שחוזרים על עצמם. זה לא חד־פעמי; זה חוזר שוב ושוב, בווריאציות שונות. את מרגישה ברכבת הרים תלולה כל הזמן. אנשים אפילו מתמכרים לעלות על רכבת הרים, גם כשהיא מפחידה.

האדמה רועדת מתחת לרגליים, ואת לא יודעת אם הראש שלך מסתחרר או שבאמת הייתה רעידת אדמה. עמוק בפנים את יודעת. אבל את ממשיכה לחשוב: אם רק הוא יבין. אם רק אסביר בפעם המאה. אם רק אמצא את ההודעה, התמונה או ההוכחה שתראה שאני לא מדמיינת, אז הוא יודה, יעבוד על עצמו והכול יהיה בסדר.

וזה גם מה שהופך את ה־trauma bond לכל כך קשה בשבילי. זה דומה להתמכרות לסם קשה שלקחת במשך שנים. את כבר יודעת שהוא לא עושה לך טוב, אבל משהו בך עדיין מחפש את המנה הבאה: רק שיגיד סליחה, רק שיודה, רק שירצה לתקן, רק שיחזור, רק עוד טיול אחד, עוד רגע טוב, עוד קצת מהסם.

השאלה שבעיניי כמעט לא מדברים עליה בכנות:

מה עושה אישה שלא יכולה לעזוב?

הרבה נשים לא מסוגלות לעזוב, במיוחד במגזר הדתי, שבו משפחתיות היא לפעמים הרבה מעבר לזוגיות: ילדים, כסף, משפחה, קהילה, פחד, אהבה, נוחות או אלף סיבות אחרות. היא לא יכולה, או לא רוצה כרגע, לפרק את הבית. איך היא יכולה להישאר בתוך מערכת כזאת ולשמור על עצמה?

התשובה שאני שומעת הרבה היא: תלמדי על נרקיסיזם ותציבי גבולות.

ופה אני לא מסכימה.

אני הייתי שם. שנים.

ובעיניי, אי אפשר להציב גבולות מול אדם כזה באותה צורה שבה מציבים גבולות בזוגיות בריאה.

במערכת בריאה אני יכולה לומר: “כשאתה מדבר אליי כך, אני לא ממשיכה את השיחה.” האדם השני אולי יכעס, אבל הוא מסוגל להבין שיש מולו אדם נפרד, עם גבולות.

במערכת כזאת, הגבול עצמו עלול להפוך לאיום.

הגבולות היחידים שלמדתי שבאמת נמצאים בשליטתי הם הגבולות שאני שמה לעצמי: אני לא מתווכחת. לא מוכיחה. לא מגינה על עצמי בלי סוף. לא מתחננת שיבין. לא נכנסת לכל שקר כדי להוכיח שאני צודקת. וכשזה הופך לפוגעני, אני יוצאת מהשיחה או מהמקום. אף על פי שזה מאוד קשה (הם יודעים בדיוק איפה ללחוץ כדי לגרום לך להגיב).

אבל צריך לומר את האמת גם על זה: ברגע שאת מפסיקה להגיב, מפסיקה להתווכח ומפסיקה לתת לו את האנרגיה שקיבל ממך במשך שנים, משהו בדינמיקה משתנה. אם הוא כבר לא מצליח להפעיל אותך, אם את כבר לא מתפרקת, לא רודפת, לא מוכיחה ואפילו מתחילה להיות פחות עסוקה בו, הוא עלול לחפש את האנרגיה הזאת במקום אחר. לפעמים זה אפילו יכול להביא לכך שהוא יעזוב. זה מה שקרה אצלי.

ואפשרות אחרת היא שהוא ינסה חזק יותר לפרוץ את הגבול שלך. אם הוא לא מצליח לגרור אותך לוויכוח בדרך אחת, הוא יחפש דרך אחרת. הוא מכיר אותך שנים ויודע בדיוק איפה כואב לך. ההתעללות הסמויה יכולה אפילו לעלות מדרגה, כדי לגרום לך בסופו של דבר לפרוץ בעצמך את הגבול שהצבת.

ולכן, אם אישה אומרת לי: “אני לא יכולה לעזוב ואני רוצה לדעת איך לשרוד את זה”, אני לא רוצה למכור לה אשליה.

צריך להבין דבר מאוד כואב: ייתכן שאין כאן זוגיות במובן שבו את חולמת על זוגיות, וייתכן שלא תהיה.

יש מולך אדם שמוגבל בדברים מסוימים שאת מחכה שנים לקבל ממנו.

יכול להיות שהוא ימשיך לשקר. יכול להיות שהוא ימשיך להסתיר או לבגוד באמון שלך. ואת צריכה להחליט אם את מסוגלת להישאר בלי להפוך את חייך לחקירה אינסופית, בניסיון לגרום לו להודות באמת שאת כבר יודעת.

כדי לעבור מערכת כזאת בשקט, לפעמים צריך להיות סופר־חכמה. לדעת מתי לא לראות, מתי לא לשמוע ומתי לא להגיב. לא לעשות פרצוף על כל דבר שאת יודעת. לא להפוך כל שקר למשפט בבית דין ולא לומר כל דבר שיישמע כתוכחה.

ואפילו יותר מזה: לפעמים הדרך לשקט היא לתת לו את מה שהוא מחפש: מחמאות, הערכה, תשומת לב ותחושה שהוא חכם, מוצלח ואהוב. להיות איתו, ליהנות מהרגעים שאפשר ליהנות מהם ולא להעיר על כל דבר.

כן, אפשר לקרוא גם לזה סוג של מניפולציה בחזרה: את כבר מבינה את המערכת ומשתמשת בידע הזה כדי לשרוד בתוכה.

אבל בבקשה, אל נקרא לזה “זוגיות בריאה עם גבולות.” זו הישרדות.

המחיר הוא שאת רואה ולא תמיד מגיבה. יודעת ולא תמיד שואלת. שומעת ולא מתווכחת. מפסיקה לחכות להודאה שלו באמת שלך, ומפסיקה לצפות שהוא ייתן לך את הביטחון הרגשי שאת מחכה לו.

במובן מסוים, כדי להישאר את צריכה להתאבל על הזוגיות בעודך בתוכה ולהבין: יש דברים שהוא נותן לי, ויש דברים שהוא כנראה לעולם לא יוכל לתת לי.

לכן המשפט “פשוט תלמדי להציב גבולות” מפריע לי כל כך. גבולות אינם קסם. לפעמים דווקא כשאת מציבה אותם באמת, ההתעללות מסלימה. לפעמים הוא מחפש את האנרגיה במקום אחר ולבסוף עוזב. ולפעמים הוא יעשה הכול כדי לגרום לך בעצמך לפרוץ את הגבול.

הגבול האמיתי הוא לא מה שאני מצליחה להציב לו, אלא מה שאני מפסיקה לעשות לעצמי. אני לא מתווכחת, לא מוכיחה ולא מתחננת שיבין. אני יודעת מה ראיתי, מה שמעתי ומה הרגשתי. אני לא צריכה את האישור שלו כדי לדעת שזה אמיתי.

ואם אני נשארת, אני צריכה להבין שאני לא משנה אותו ולא הופכת את הקשר לזוגיות בריאה. אני לומדת איך לשרוד בתוך מערכת מוגבלת מאוד, בלי לאבד את עצמי.

זאת אמת כואבת. אבל בעיניי, היא אמיתית יותר מלומר לאישה שאם רק תלמד מספיק ותציב את הגבולות הנכונים, הכול יהיה בסדר.

ומשהו אחרון: אני ממש מבינה למה נשים נשארות שם. לפעמים עדיף לוותר קצת על עצמך ולדעת, באמצעות מניפולציות חכמות, לקחת ממנו דברים, מאשר לאבד את המשפחה, החברים, הילדים והקהילה. צריך להיות סופר־גיבורה, להשקיע בטיפול אינטנסיבי ולהתעלם מהצורך במשפחתיות כדי לצאת ממערכת כזאת.

הם יודעים איך לרתום את הילדים ולקנות את לבם.

״להתגרש מאדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית זה לא פחות קשה מלחיות איתו.״ אל תחפשי סגירת מעגל. לפעמים הוא יעזוב בפתאומיות ויתעלם ממך כאילו מעולם לא הכיר אותך. הוא אפילו יכול להפוך לאויב, כאילו כל השנים, הנתינה, האהבה וההשקעה שלך מעולם לא היו. אל תחכי ממנו להכרה במה שנתת או לסגירת המעגל שאת כל כך זקוקה לה. אבל אם הצלחת לצאת ממצרים ועברת את המשבר עם אמונה בה׳, ייקח זמן והרבה עבודה, אבל פתאום תתחילי לנשום ולהתחבר לעצמך מחדש.

כתיבה וחתימה טובה.

שנה טובה ומתוקה לכולם. שה׳ ירפא את הלב השבור, ושנוכל להתחיל למצוא את עצמנו מתחת לכאב ולבלבול.

“לב טהור ברא לי אלוקים, ורוח נכון חדש בקרבי.”

וגם לבעלי הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, שה׳ יעיר את עיניהם וייתן להם כוחות לצאת מהמאסר של עצמם.

מצרכים: