ערב יום כיפור. יום של סליחה ומחילה. הרהורי סליחות עוטפים את כולנו. אלו ימים שבהם אנחנו מתכנסים מעט יותר פנימה ומנסים לעשות חשבון נפש: במי פגענו? ממי אנחנו צריכים לבקש סליחה? מי פגע בנו? ועל מה אנחנו עדיין מתקשים למחול?

יש לסליחה כוח עצום. לבקש סליחה באמת דורש אומץ. לא קל לאגו שלנו לעמוד מול אדם שנפגע מאיתנו ולומר: טעיתי. פגעתי בך. אני מבין את הכאב שגרמתי ואני מצטער. אדם שמסוגל לעשות זאת אינו חלש. להפך. יש בכך גדלות רוח.

תשובה אמיתית אינה מתחילה במילה "סליחה”. היא מתחילה בהכרה, בלקיחת אחריות, בחרטה, בניסיון לתקן, ורק אז בבקשת מחילה.

חז״ל אומרים במסכת יומא: "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.” אפילו יום הכיפורים אינו עוקף את האדם שנפגע. כאשר פגענו באדם אחר, לא מספיק לבקש מחילה מהקב״ה. אנחנו נדרשים לפנות אל האדם עצמו, לפייס אותו ולבקש את מחילתו.

גם אדמו״ר הזקן פוסק שאפילו כאשר הפגיעה הייתה בדברים בלבד, על הפוגע לפייס את חברו ולבקש ממנו מחילה. מצד שני, ההלכה מבקשת גם מהנפגע שלא להקשות את לבו ללא סיבה כאשר נעשה מולו ניסיון אמיתי של פיוס. אבל התורה מכירה בכך שהמציאות אינה תמיד פשוטה, ויש מצבים שבהם האדם אינו מחויב למחול, למשל כאשר הוא חושש שהמחילה תגרום לו נזק, וכן במקרה של הוצאת שם רע.

כשהסליחה הייתה קלה

שנים סליחה הייתה בשבילי אולי אחת המצוות הקלות ביותר. אף אחד לא באמת פגע בי, לפחות כך חשבתי, ואני מצדי השתדלתי לא לפגוע באחרים. בערב יום כיפור עברנו מחברה לחברה ושאלנו: "את סולחת לי?” והתשובה כמעט תמיד הייתה: "בטח.” וגם אני סלחתי.

החברה אמרה מילה לא במקום? בטח בצחוק. השכנה הרימה את הקול? כנראה עבר עליה יום קשה. הגיסה החמיצה פנים? אולי משהו קרה לה בבית. ואם מישהי ממש התאמצה להגיע ולבקש סליחה, איך בכלל אפשר שלא לסלוח?

סליחה הייתה קלה. עד שיום אחד החיים לימדו אותי שסליחה יכולה להיות דבר אחר לגמרי.

אחרי שנים של נתינה, ויתורים, התמסרות וניסיון להחזיק בית ומשפחה, העולם שהכרתי התנפץ לרסיסים. בתוך בלבול, שקרים, מניפולציות ומלחמת הישרדות, מצאתי את עצמי מסתכלת על המילה שהייתה פעם כל כך פשוטה עבורי: סליחה.

ופתאום שאלתי: איך סולחים לאדם שפגע בך במשך שנים? איך סולחים למי ששבר אמון, הטעה, שיקר, פגע במשפחה ובילדים, ואז אולי אפילו הטיל עלייך את האשמה? האם יש פגיעות שפשוט אי אפשר, לפחות כרגע, לסלוח עליהן?

ומה אם הוא בכלל לא ביקש סליחה?

דווקא כאן גיליתי פרדוקס. הרבה פעמים האנשים שממהרים לבקש מאיתנו סליחה בערב יום כיפור הם דווקא אלה שכמעט לא פגעו בנו. אבל לפעמים האדם שהשאיר את הפצע הגדול ביותר שותק. אולי אינו מבין מה עשה, אולי אינו מסוגל לקחת אחריות, ואולי הוא אפילו משוכנע שהוא היה הצודק.

האם הסליחה שלי תלויה בבקשת הסליחה שלו?

אני זוכרת תקופה שבה כל כך רציתי לשמוע „סליחה”. רציתי הכרה. רציתי שמישהו יאמר: כן, זה קרה. כן, נפגעת. כן, נעשה לך עוול. אבל עם הזמן התחלתי לשאול: גם אם יום אחד תגיע המילה הזאת, האם היא באמת תשנה את מה שקרה? מילים אינן יכולות להחזיר שנים, ואם אין מאחוריהן הכרה, אחריות ותיקון, לפעמים „סליחה” שנאמרת רק כדי לצאת ידי חובה יכולה אפילו להכאיב יותר.

האם אני חייבת לסלוח עכשיו?

יום כיפור מגיע ומכל עבר מדברים על סליחה. אבל מה קורה כשהפה מסוגל לומר „סלחתי” והנפש עדיין מדממת? האם נכון להוסיף על הכאב גם את הלחץ: את חייבת כבר לסלוח?

אני רוצה לסלוח. אני יודעת שסליחה יכולה לשחרר. אבל אני עדיין לא שם.

לא כל תהליך פנימי מתרחש לפי לוח השנה.

לפעמים הנפש זקוקה לזמן. יש שלב שבו אנחנו עדיין צריכות להבין מה קרה לנו, יש שלב של כאב, כעס ואבל, ויש שלב שבו אנחנו מתחילות לבנות את עצמנו מחדש. לפעמים רק לאחר מכן מגיעה האפשרות לשחרר.

אם אסלח, האם זה אומר שמה שהוא עשה היה בסדר?

לפעמים נדמה לנו שאם נסלח, אנחנו מוחקות את הפגיעה, מוותרות על הצדק, כאילו האדם שפגע בנו יצא נקי. לפעמים אנחנו אפילו נאחזות בכאב מפני שהוא הפך לעד שלנו. אבל הסליחה אינה משנה את העבר והיא אינה מבטלת את הדין.

יש דין ויש דיין.

אני לא צריכה לשאת את תיק הראיות בתוך הלב שלי כל חיי כדי שהקב״ה ידע מה קרה.

סליחה אינה הכחשה של העוול.

סליחה אינה החזרת האמון.

סליחה אינה בהכרח חידוש הקשר.

סליחה איננה לומר שלא כאב לי.

לפעמים סליחה היא הרגע שבו אני מחליטה שהעוול שנעשה לי לא ימשיך לנהל את חיי.

מישהו אמר לי פעם: "הוא גר אצלך בראש ובלב ולא משלם שכירות.” כמה שזה נכון. אפשר להתרחק מאדם פיזית ובכל זאת לקחת אותו איתנו לכל מקום: לחשוב מה הוא עשה, לנהל איתו שיחות בדמיון, לחכות שיבין, שיתחרט, שיבקש סליחה. ובינתיים הוא ממשיך לחיות בתוכי.

ואולי כאן מתחילה סליחה מסוג אחר. לא סליחה שאומרת לו "מה שעשית בסדר”, אלא סליחה שאומרת לעצמי: אני לא רוצה לשלם עוד יום אחד מחיי על מה שאתה עשית.

ואולי האדם הראשון שאני צריכה לסלוח לו הוא אני

לפעמים בתוך הפגיעה אנחנו מגלות שיש עוד אדם שאנחנו כועסות עליו: על עצמנו. איך לא ראיתי? למה האמנתי? למה נשארתי? למה ויתרתי? אבל אותה אישה שהייתי אז עשתה את הטוב ביותר שידעה לעשות עם הכלים שהיו לה באותו זמן.

ואולי לפני שאני דורשת מעצמי לסלוח למי שפגע בי, אני צריכה ללמוד לרחם על עצמי. לסלוח לעצמי על מה שלא ידעתי, על מה שלא ראיתי, ועל ההחלטות שקיבלתי מתוך המציאות שהכרתי אז.

אולי יום אחד אוכל להביט באדם שפגע בי מתוך רחמים. לא מפני שהמעשים שלו היו מוצדקים. הם לא היו. אלא מפני שאני כבר יכולה לראות שאדם שפוגע באחרים נושא בתוכו גם את העולם הפנימי שלו, את הפצעים שלו, את הבחירות שלו ואת מה שלא הצליח לתקן בעצמו.

אני יכולה לרחם עליו ועדיין להציב גבול. אני יכולה לסלוח ועדיין לזכור. אני יכולה לשחרר בלי לחזור.

ואולי יום אחד אבין שהסליחה אינה המתנה שאני נותנת למי שפגע בי. היא המתנה שאני נותנת לעצמי.

הוא לא צריך להודות כדי שאני אדע מה עברתי.

הוא לא צריך להבין כדי שאני אוכל להחלים.

והוא לא צריך לומר „סליחה” כדי שאני, כשאהיה מוכנה לכך, אוכל להפסיק לתת למה שעשה להמשיך להחזיק בנפש שלי.

אולי זו הסליחה שאני מבקשת לעצמי השנה: לא למחוק. לא להצדיק. לא לשכוח. אלא להשתחרר.

שנזכה שהקב״ה, אבינו הרחום, יסלח ויכפר לנו על עוונותינו, ושנזכה גם אנחנו למצוא בתוכנו את הדרך למחילה, לאחרים ובעיקר לעצמנו, בזמן ובדרך שבהם הנפש באמת יכולה לשאת אותה.

שנזכה לשנה של פחות כאב ומלחמות פנימיות, ויותר חיבור לעצמנו, אמונה, ריפוי ושמחה.

גמר חתימה טובה.

בלימי ❤️

רג״ש | רוח • גוף • נפש

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

תאונות דרכים אחרי ההלם …תדאגו לזכויות שלכם הסיפור המטלטל של מיכל, ולמה את לא מטפלת בעצמך? /פארלי מורגנשטרן באנו חושך לגרש / ד"ר רונית לזר אז איך מפייסים?/ צביה הנדלסמן יש חיים אחרי: איך מבריאים ממערכת נרקסיסטית?