קרה לכן פעם שהסתכלתן סביבכן, ואולי אפילו במראה, ופתאום לא זיהיתן את עצמכן? מי אני? מה קרה לי? איך הפכתי לאדם שאני היום? מה אמת ומה שקר? האם זאת באמת אני, או שזאת הדמות שהחיים והאנשים שסביבי עיצבו עבורי?

במשך השנים אנחנו עוטפות את עצמנו בשכבות. שכבה של הגנה, שכבה של פחד, שכבה של אשמה, שכבה של חוסר ביטחון. לפעמים אלה פצעים מהילדות, לפעמים חוויות של דחייה, ולפעמים שנים של חיים בתוך מערכת יחסים שבה למדנו שהדרך לשמור על השקט היא לוותר על הקול שלנו. ולאט לאט, מתחת לכל הכיסויים האלה, אנחנו עלולות לאבד את הדבר היקר ביותר: את עצמנו.

נשים שחיו שנים בתוך מערכות יחסים רעילות מספרות שהן כבר לא יודעות אם מה שהן מרגישות הוא אמיתי, או שמא הן פשוט רגישות מדי, מגזימות, מדמיינות. האם אני באמת אישה אמפתית שמוכנה למסור את נפשה למען המשפחה, או שאני פועלת מתוך חרדה לאבד אותה? האם אני עושה חסד כי אני אוהבת לתת, או כי אני מפחדת להגיד לא? האם זאת סבלנות, או שכבר מזמן למדתי לבלוע את הכאב ולקרוא לו שלום בית?

ואולי השאלה הקשה מכולן היא: האם אני עדיין אני?

כשהשקר מתחיל להפוך לאמת

תארו לעצמכן אישה שאוהבת אנשים. ביתה פתוח, היא מארחת בעין יפה, משתדלת ללמד זכות על כולם, ומאמינה שגם כשמישהו טועה, תמיד כדאי לחפש את הטוב שבו. עכשיו תארו לעצמכן שבעלה מביא לביתה אישה שפגעה בה מאחורי גבה, בידיעתו או בשיתוף פעולה מצדו.

הוא יודע היטב מה קרה. הוא גם יודע שהיא לא תעשה מהומה ליד הילדים, לא תחשוף את הדברים ולא תרצה להרוס את האווירה המשפחתית. אז הוא מביא אותה.

והיא? היא בולעת רוק. ועוד קצת רוק. מחייכת חצי חיוך, משתדלת להתנהג בנימוס, אבל הגוף שלה כבר מגיב. הבטן מתהפכת, הלב דופק, והיא רק מחכה שהביקור יסתיים. אחר כך היא מבקשת ממנו בשקט שלא יביא אותה שוב.

וכאן מתחיל אחד התרגילים הכואבים של מניפולציה רגשית. פתאום היא הופכת לאישה שלא אוהבת אורחים. ״אמא שונאת אותה״, הוא אומר לילדים. ואחת הבנות שואלת בתמימות: ״אמא, למה את לא אוהבת אותה? למה את שופטת אנשים סתם ככה?״

ועכשיו לכי תסבירי. תספרי לילדה מה קרה מאחורי הגב? תחשפי דברים שאת לא רוצה שהיא תדע? תכניסי אותה למלחמה שלא שייכת לה? אז את שותקת. מגמגמת משהו. מנסה להסביר בלי להסביר. ובינתיים, הסיפור כבר נכתב בשבילך.

את, שהיית זאת שמכניסה אורחים, הפכת לזאת שלא סובלת אנשים. את, שתמיד לימדת זכות, הפכת לשיפוטית. את, שניסית לשמור על המשפחה, הפכת למי שהורסת את האווירה.

והחלק העצוב ביותר? לפעמים השקר מתחיל להגשים את עצמו.

כי אחרי מספיק פגיעות, את באמת כועסת. את באמת כבר לא מסוגלת לראות את אותה אישה. את באמת מתחילה להתרחק מאנשים שפעם אהבת. ואז מצביעים על הכעס שלך כהוכחה לכך שכך היית תמיד. אף אחד כבר לא מדבר על מה שקרה לפני הכעס.

לא רק שפוגעים בך, אלא שגם התגובה שלך לפגיעה הופכת לכתב האישום נגדך. וכך אישה מוצאת את עצמה עומדת מול ילדיה, מול משפחתה, ולפעמים אפילו מול עצמה, ומנסה להוכיח שהיא עדיין אותה אישה טובה שהייתה.

כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות בניסיון להוכיח מי אנחנו לא, עד שלא נשאר לנו כוח להיות מי שאנחנו כן.

מתוך היומן שלי

לאחרונה נתקלתי בכמה שורות שכתבתי בתקופה כואבת במיוחד בחיי. כשקראתי אותן שוב, כמעט לא האמנתי עד כמה הייתי מבולבלת. אני מביאה כאן חלק מהדברים, כפי שהרגשתי אותם אז.

ערב תענית אסתר, תשפ״ה: 2025

משהו לא טוב קורה איתי. אני כועסת על כל העולם.

מתי בפעם האחרונה כעסתי ככה? מתי דנתי אדם לרעה? איך הפכתי מאישה שמלמדת זכות ורואה את הטוב באנשים לאישה פגועה, כועסת וחשדנית? האם העולם האמיתי הוא העולם שראיתי לפני השבר, או העולם שאני רואה עכשיו?

האם אנשים באמת בעלי אמפתיה, או שכל אחד רואה רק את עצמו? האם הנתינה שהאמנתי בה הייתה אמיתית, או שפשוט נתתי לאחרים לנצל אותי?

עורך הדין, רואה החשבון שחייב אותי באלפי שקלים, אנשי מקצוע שלקחו כסף בלי שנתנו את מה שציפיתי לקבל. החברים שהיו נכנסים ומתארחים, ועכשיו כאילו התנדפו. על הבגידה של אנשים קרובים אני כבר לא מסוגלת לדבר. זה מעבר לכאב ולכעס.

אפילו על השכנים אני כועסת. אותם שכנים שהיו נכנסים למטבח שלי כמעט כמו לביתם. זה שהיה מגיע בכל יום שישי לאכול קציצות, ועכשיו אפילו לא עונה לטלפון. ואני יושבת ומזילה דמעה כשאני מגלה שעצם המחשבה עליו מעוררת בי סלידה.

איך הגעתי לזה? בלימי של פעם הייתה אומרת: הוא בטח עסוק. אולי לא ראה את ההודעה. אולי מיהר ושכח לענות. אבל בלימי של היום כבר מריצה סרטים בראש. אולי מישהו אמר לו משהו עליי? אולי מספרים עליי דברים מאחורי הגב? אולי מנסים להרחיק ממני אנשים?

ואז אני נבהלת מעצמי. האם אני מתחילה לדמיין דברים? האם הכאב גרם לי לחשוד בכולם? או שבאמת קורים דברים מאחורי גבי? אני כבר לא יודעת מה אמת ומה שקר.

והילדים… איך פתאום אני שומעת שאני אמא שחושבת רק על עצמה, שלא אכפת לה מהילדים? אני? שהילדים היו כל חיי? שנתתי את כל כולי כדי שיהיו מאושרים? האם בגלל שהתחלתי לשים גבולות הפכתי לאמא שלא אכפת לה? או שאולי באמת משהו השתבש בי?

למה אני כועסת שהם לא מתקשרים כבר שבוע וחצי, בזמן שאני שוכבת במיטה ולא רוצה לצאת ממנה? פעם הייתי אומרת לעצמי שהם פשוט לא טובים בתקשורת טלפונית. שהם עסוקים. שהם לא מבינים עד כמה אני זקוקה להם עכשיו. והיום אני מרגישה נטושה.

והנה, הערב הם יוצאים לחגוג יום הולדת עם אביהם ועם אשתו החדשה. ואני, שהייתי שם בלידה, שגידלתי, שאהבתי יותר מכל דבר בעולם, יושבת לבד בבית ובוכה את נשמתי, בלי שאף אחד יודע.

אני יודעת שהילדים לא אשמים בכל מה שקרה. כך תמיד אמרתי לעצמי. אבל למה עכשיו כל כך קשה לי להרגיש את זה? למה אני מחכה שמישהו מהם יקום ויגיד: רגע, זאת אמא שלנו. היא זאת שגידלה אותנו. גם לה יש מקום. גם היא כואבת.

איך הפכתי מאישה שרצה לתת לאחרים לאישה שמחכה שמישהו יתקשר וישאל אם היא צריכה עזרה? והכי כואב לי שאני כבר לא מכירה את עצמי.

איפה בלימי האופטימית? זאת שלא דנה אף אחד? זאת שתמיד ניסתה להבין גם את מי שפגע בה? האם הפסקתי לאהוב, או שהכעס הוא רק שכבת הגנה שמנסה לגרום לי להרגיש פחות כאב?

איך אני חוזרת להיות בלימי של פעם?

***

כשקראתי את הדברים האלה שוב, הבנתי שלא בהכרח הפכתי לאישה אחרת. הייתי אישה פצועה שניסתה להבין עולם שהתהפך עליה.

אני יכולה לומר היום שחלק גדול מהסערה הזאת כבר חלף. לא משום שכל האנשים השתנו, אלא משום שהתחלתי לקלף מעליי את השכבות. להבחין בין אשמה לאחריות, בין חסד לריצוי, בין אהבה לפחד. הדרך עדיין ארוכה, אבל משהו בתוכי חזר לנשום.

״אַיֶּכָּה״: השאלה שמחזירה אותנו לעצמנו

בפרשת בראשית אנחנו לומדים על חטא עץ הדעת. הסיפור מעורר שתי שאלות מהותיות: לפני החטא נאמר: ״ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו״. לאחר החטא, פתאום אדם מתבייש ומתחבא מפני הקב״ה. כיצד ייתכן שאדם הראשון מנסה להתחבא מאלוקים, הרי הוא יודע שהקב״ה נמצא בכל מקום?

והשאלה השנייה: הקב״ה קורא לאדם ושואל אותו ״אַיֶּכָּה?״ וכי הקב״ה אינו יודע היכן אדם נמצא?

לפני החטא אדם וחוה היו ערומים ולא התבוששו. לאחר החטא נוצר כיסוי על הגילוי הפנימי שלהם, וכאשר אדם שמע את קול ה׳ בגן, נראה כאילו הוא מתחבא מפניו. לא מפני שאפשר להסתתר מהקב״ה, אלא מפני שהכיסוי והבושה שינו את האופן שבו אדם עמד מול עצמו ומול בוראו. זו דרך להבין את הרעיון החסידי, ולא פירוש מילולי של הפסוק.

על שאלת ״איכה״ מסופר שאדמו״ר הזקן הסביר בעת מאסרו שהקב״ה פונה לכל אדם בכל דור ושואל: היכן אתה בעולם? האם אתה יודע לשם מה נבראת ומהי שליחותך?

וכאן טמון בעיניי העומק של הביאור שהרבי מליובאוויטש מלמד אותנו: השאלה עצמה פותחת את הדרך לתשובה. כשהאדם מתרחק מעצמו, כשהוא כבר לא מזהה מי הוא מתחת לכל הכיסויים, הקריאה ״איכה?״ מעוררת אותו לעצור, לבדוק היכן הוא עומד ולשוב אל עצמו, אל הקב״ה ואל שליחותו. איכה היא לא רק השאלה. היא גם תחילת התשובה.

כמה פעמים אנחנו מתחבאות מאחורי כיסויים ומגננות? כעסים, פחדים, רגשות אשמה, צורך לרצות אחרים או להוכיח שאנחנו צודקות. שכבה על גבי שכבה, עד שאנחנו כבר לא מזהות את האני האמיתי שלנו.

ואז נשמעת הקריאה: איכה? איפה את? האם התרחקת מעצמך? מהנשמה שלך? מהשליחות שלשמה נבראת? האם את פועלת מתוך האמת הפנימית שלך, או מתוך הכיסויים שהחיים הלבישו עלייך?

גם האדם שפוגע באחרים עלול להיות מכוסה בשכבות של מגננות. אצל אנשים בעלי דפוסים נרקיסיסטיים מסוימים, מאחורי החזות החזקה מסתתרת פגיעות עמוקה, חוסר ביטחון ופחד לפגוש את עצמם.

אני מדמה את זה לדלי עם חור. את יכולה למלא אותו באהבה, במחמאות, במסירות ובהערצה, אבל כל עוד החור לא תוקן, המים ימשיכו לברוח. במקום לטפל בפצע, האדם עלול להתקין על הלב דלת פלדה, ובמקום להתמודד עם חולשתו להשליך את כאבו על הקרובים אליו.

גם אדם שומר תורה ומצוות יכול להיות מנותק מהעבודה הפנימית שלו עד שיעשה דברים המנוגדים לערכי התורה ויפגע דווקא במי שאוהב אותו. אילו היה עוצר לרגע ושומע ״איכה״, אולי היה שואל: ממה אני בורח? במי אני פוגע כשאני מסרב להתמודד עם עצמי?

בהמשך הפרשה אנחנו פוגשים את קין והבל. קין, מתוך קנאה ותסכול על כך שמנחתו לא התקבלה, קם והורג את אחיו. במקום להתמודד עם רגשותיו, הוא פוגע באדם הקרוב אליו ביותר.

דווקא בלילה, כשחשבתי על הסיפור, עלה בדעתי רעיון על אות קין ועל העונש של ״נע ונד״. כמה אנשים נעים ונדים כל חייהם, מחפשים עוד קשר, עוד אישה, עוד כבוד, עוד כסף, עוד ריגוש, אבל אינם מוצאים מנוחה. לא מפני שחסר להם משהו מבחוץ, אלא מפני שהם בורחים ממשהו בתוכם.

אות קין ניתן במקרא כאות הגנה, ואילו העונש ״נע ונד״ עורר בי מחשבה: אולי גם בחיים שלנו יש מעין אות פנימי שמסמן לנו שאנחנו לא במקום הנכון, לא מחוברים לעצמנו, נעים ונדים כאדם שבורח מעצמו ולכן אינו מוצא את מקומו. ואולי אילו היה עוצר ושואל ״איכה״, היה מתחיל לטפל בפצעיו במקום לפגוע בעצמו וביקרים לו.

לחזור אל האני

גם אם איבדנו את עצמנו, גם אם התרחקנו מהדרך ואיננו מזהות עוד מי אנחנו, תמיד אפשר לעצור ולהקשיב לקריאה ״איכה״. האם התגובה שלי באה מתוך האמת שלי, או מתוך פחד, כעס, אשמה ומגננות? האם אני נותנת מתוך אהבה, או מוותרת על עצמי מפני שאני מפחדת לאבד?

״אם אין אני לי מי לי״, אמר הלל הזקן. אם אני לא אדע מי אני, איך אוכל להביא לעולם את הכוחות והכישרונות שהקב״ה נתן לי? הקב״ה לא שלח אותנו לעולם כדי שנאבד את הקול שלנו, אפילו לא בשם המשפחה או השלום. הוא נתן לכל אחת שליחות מיוחדת, ואף אחד לא יכול לקבוע מי את במקומך.

בכל בוקר אנחנו אומרות: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״. ואני אוהבת להתעכב על המילה הזאת: אני. האני האמיתי שלי. הנשמה האלוקית שהקב״ה החזיר בי הבוקר בחמלה. לא מה שאמרו עליי, לא מה שהלבישו עליי, לא הפחדים, הכעסים או רגשות האשמה.

אני יכולה להיות אישה עם חמלה ואמפתיה, עם לב פתוח ונתינה, אבל גם עם עוצמה, שקט פנימי וגבולות ברורים בין טוב לרע, בין אמת לשקר.

ואם שוב התרחקתי מעצמי, אם שוב פעלתי מתוך מגננה או כאב, אין צורך ליפול לייאוש. אפשר לעצור, להסיר עוד שכבה, להקשיב לקול הפנימי ולחזור אל הנשמה.

כי תמיד אפשר להתחיל מבראשית.

רג״ש  |  בלימי  ♥

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

איך סולחים למי שחרב את עולמך הפנימי? | הטור של בלימי, מתוך מערכת זוגית רעילה בלימי בטור מיוחד לחג: הדפנות שבורות? הסכך עף מעלייך? תדאגי לסוכת שלום בתוכך… אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ / קובי קורנפלד שִׁירִים אֶאֱרֹג / קובי קורנפלד (מומלץ במיוחד!) מילים כעשן | קובי קורנפלד