נניח שאנחנו נכנסות הביתה ומבחינות בסדק קטן בקיר.
בהתחלה אנחנו אומרות לעצמנו:
"זה רק סדק קטן."
אולי נצבע אותו.
ואולי נמתין לפסח ונסייד את כל הבית.
בהתחלה אנחנו רואות אותו.
אחר כך מתרגלות אליו.
והוא הופך להיות חלק מהנוף.
אבל הסדק לא באמת נעלם.
הוא רק מפסיק לקבל את תשומת הלב שלנו.
יום אחד,אנחנו מבחינות שהוא התרחב.
ואולי אז עולה השאלה:
האם אנחנו צריכות לצבוע אותו
או להבין מה גרם לו להופיע?
כי מה שאנחנו רואות הוא לא בהכרח הבעיה.
לפעמים זה הסימפטום.
יש כאן משהו שדורש את תשומת הלב שלנו.
זה נכון לגבי הקירות שלנו,
אבל אולי אפילו יותר לגבי הקירות שבתוכנו.
גם בנפש יש סדקים.
לפעמים הם נראים כמו עייפות שלא עוברת.
לפעמים כמו קושי להירדם.
לפעמים כמו דריכות.
לפעמים כמו קושי להתרכז.
לפעמים כמו התפרצות שאנחנו בעצמנו לא מבינים.
ולפעמים דווקא כמו המשפט:
"אני לא מבינה מה קרה לי.
אני מתפקדת, אבל משהו לא בסדר."
אנחנו נוטות להילחם בסימפטומים כי אותם אנחנו רואות.
בעייפות
בעצבנות
בחוסר ריכוז
בכעס
בחרדה. בדכדוך
אבל כדאי לעצור לרגע ולשאול:
מה הסדק הזה מנסה לספר לי?
כי הסימפטום הוא לפעמים השליח.
הוא לא בהכרח האויב.
הוא יכול להיות הדרך של הגוף והמוח לומר לנו שמשהו מבקש עיבוד, הקשבה או שינוי.
וכמו שבקיר לא תמיד מספיק למלא את הסדק ולצבוע מעליו,
כך גם בנפש לא תמיד מספיק להשתיק את מה שמפריע.
כי אם היסודות ממשיכים לזוז
הסדק בטוח לחזור.
זו אחת הסיבות שאנחנו צריכות ללמוד להסתכל אחרת על מה שמפריע לנו.
לא רק לשאול:
איך אני מעלימה את זה?
אלא גם:
מה זה בא לספר לי?
לפעמים מאחורי הסדק יש אירוע.
לפעמים זיכרון.
לפעמים עומס שנמשך יותר מדי זמן.
לפעמים משהו שלא נאמר.
ולפעמים יש שם כאב שאנחנו כל כך רגילות להסתיר,
עד ששכחנו בכלל שהוא שם.
הסדק לא תמיד צועק.
לפעמים הוא לוחש.
והעבודה האמיתית מתחילה כשאנחנו מפסיקות להסתכל רק על הקיר
ומתחילות לבדוק מה קורה מאחוריו.
אז השבוע, כשאתן עוברות ליד קיר ורואות סדק,
אולי תעצרו לרגע.
לא כדי לתקן אותו.
רק כדי להתבונן.
ואז תשאלו את עצמכן:
איפה יש סדק בחיים שלי שאני כבר כל כך רגילה אליו,
שאני אפילו לא רואה אותו?
ומה הסדק הזה
מנסה לספר לי?
ואולי השאלה הגדולה מכולן:
אם הייתי רק צובעת את הקיר
האם באמת הייתי מחזקת את המבנה?
לקישוט: שומשום
בתיאבון!