הוא עומד ליד פתח הסלון שלהם, של הארגון שקולט את הילדים המקסימים שלנו, אלה שחוזרים בשביל השאלה ומחפשים את התשובה. אנחנו מכירים כבר מלא זמן. הכרתי אותו עוד כשהיה עם הזינגלאך, נער יפה תואר שקצת טייל בשבילי המבוך ולא מצא את עצמו, את פתח היציאה, ואת הגבינה שהזיזו לו.

התלתלים היפים שלו מפארים את הראש, במקום הקרחת של ימי הישיבה, והסויסלאך שקישטו את פאות ראשו משני צידי כיפת הקטיפה הגדולה שהיתה לו על הראש.
אני לא מצליחה להתעלם מהעיניים הבהירות שלו ומניפה את ידי ואומרת לו שלום.

פתאום אני נזכרת שהנה עוד רגע ראש השנה, ואולי אני לא אראה אותו עד החג אז אני צועקת לו ביידיש "א גיט גיבענטש יאר" (שנה טובה ומבורכת) הוא עונה לי במאמע לשון שלו, וצועק לי בחזרה "פאר דיר אויכעט" (גם לך בחזרה) ואז מוסיף "אויב איך וועל דיר נישט זין, זאל זיין מיט נאחעס, און אסאך בענטשן" (אם אני לא אראה אותך, שיהיה עם נחת והרבה ברכות) אני עונה "אומיין" ואנחנו נפרדים בנפנוף.

לידו אחד החבר'ה, שגם אותו אני מכירה, מחייך, כמעט צוחק. לא הרבה אנשים מבינים את הסיטואציה שהייתה פה עכשיו. את החיבור בין שפת האם שלו למסד הנתונים שלי, את ההתאמה בין הברכות שצעקנו אחד לשני בחסידית מדוברת, בחור חילוני יפה עיניים צעיר ורענן ואישה אחת שקצת צולעת ויכולה להיות אמא שלו.

בהמשך הרחוב ממש כמה מטר בחוץ ראיתי את שטארק, הבחור מבני ברק, זה שסיפר לנו שהוא מאוד אוהב לדבר עם אבא שלו בלימוד, והיום כשיש לאבא של וואטסאפ הם מתכתבים בלימוד, אפילו שהוא כבר בלי כיפה ועם חולצת טריקו מפוספסת. פשוט כי אבא שלו מאוד נהנה, והוא נהנה גם ללמוד וגם לשמח את אבא שלו. כשמסתכלים עליו רואים את העדינות הזו, ות'אברכצ'יק שנמצא בפנים. רואים את החינוך שהוא קיבל בבית והכי הכי את השמחה שלו לפטפט איתנו ולהחליף חוויות מהעולם העכשווי שלנו שהוא העולם הישן שלו.

על גדר האבן יושבת עדן, עם השיער הכחול והירוק. היא כל כך עדינה כמו איזה פרפר שצריך להיזהר על הכנפיים שלו. עם הצבעים שיש לו בשערות היא גם נראית כמו איזה קסם יער שנחת בטעות על גדר האבן. גם לעדן אני אומרת שנה טובה והיא קמה לחבק אותי אני מחבקת אותה באהבה, היא כל כך חמודה ומלאת חיוכים ורוך.

כשפתחנו את השטייטל, ממש ליד הארגון הזה, של החוזרים בשאלה – נכנסנו פנימה, והצגנו את עצמנו אבא ואמא של בר גולדי ואלחנן. וכולם הכירו וכולם פרגנו לנו איזה ילדים מדהימים יש לנו. ועם הזמן אנחנו מכירים אותם עוד ועוד יותר ויותר ואנחנו בוחרים לא להתרחק אלא לקרב לשמוח לאהוב ולראות את האדם שמעבר לסיפור ולאמירה. ותכלס הם מחזירים אהבה. הם נהנים להיכנס, לפטפט, לחייך, לקנות צלחת צ'ולנט, ולפעמים לקבל בימי חמישי בלילה את מה שנשאר. אני נהנית לשוחח איתם, להכיר את החברים של הילדים שלי, לראות כמה ערכים יש בהם – בצורה שלפעמים בא לי להתקשר לאמא שלהם ולהגיד לה "איזה ילד מדהים יש לך, איזה ילד מחונך, שיהיה לך הרבה נחת."

התפיסה של פעם הייתה להיזהר ולהתרחק ולהימנע ולהקים חומות. כל זה עובד עד שזה נכנס אליך הביתה. ואז אין ברירה צריך לשנות את קו המחשבה ולהבין מה עובד עבורנו ומה לא. ואני בחרתי באהבה. משם אני עובדת הרבה יותר טוב.

חודש אלול. האלול הזה זורם לי בעצמות אם אני רוצה או לא, וגם בתאים האפורים אפילו כשאני מנסה להסיח את הדעת.

אני מנסה לא לשחק מחבואים עם המלך בשדה, אני מנסה לא לזכור את זה כל הזמן, אבל זה כל כך בילט אין, שזה נמצא בתודעה לאורך כל ימי "לדוד השם אורי וישעי". אבל מה לעשות שזה דקה אחרי בין הזמנים והחופש הגדול, ואחרי טרפת האירוחים, ובשנים האחרונות נכנסו לי כל מיני בילויים ל"אלול". פעם אני יוצאת עם הבת הזאת, פעם עם הילדים האלה, פעם אני יוצאת עם עצמי או בעלי, והאלול שלי מקבל טעמים חדשים – והאמת מרעננים. וגם השנה האלול שלי קיבל טעם של חופש. יצאתי עם הבנות לימי בילוי וכיף עם כל סוגי הבנות שלי. היה מוי כייפ. המון צחוקים, קצת שופינג, הרבה התבטטות, (התעצלות מקומית, מהמילה בטטת ספה, כמו שאומרת רחלי חברה שלי) ופחות רציני ממה שאלול היה בצעירותי הלחוצה.

ויצא לי כבר המון לחשוב על זה שעם החיים והשנים, הדרישה מאיתנו משתנה. אם פעם "חגגנו" את אלול בתחרות מי יגיד יותר ספרי תהילים, ומי יספיק יותר תפילות מנחה ביום – היום האלול שלי מנוקד גם בבילויים ובטיולים ובצחוקים, בתופים ובמחולות.

אני יותר אמא לילדים שלי – מבת להשם.
אני יותר אמא לילדים שלי – בתוקף היותי בת להשם – ובמילוי התפקיד היקר שהקדוש ברוך הוא העניק לי.

והאמת סימן שאלה! וואלה שאני חושבת שהשם אוהב את זה, ומבין אותי, ויתכן שזה בדיוק בדיוק מה שהוא רוצה ממני נקודה ועבודת המידות האישית שלי הייתה לוותר על האלול שהכרתי ולאמץ אל חייקי אלול אחר, משובץ בהפתעות.

עוד שבוע ראש השנה. אני אוספת ומלקטת עבודות מידות לתרמיל שלי, מצוות שעקביו של אדם לא מכירים אבל העקבים שלי דשות בהן. חסדים קטנים שאני עושה עם עצמי ועם הסביבה הקרובה. לא ועדות צדקה (צר לי, סליחה, אני לא מספיקה הכל) לא פעולות התנדבות (יש לי רק 24 שעות) לא איזה מצוות מיוחדות שיכנסו לי לשק המעשים הטובים כדי לזכות בדין, ולא ארבתלפים ושניים ספרי תהילים שסיימתי.
אני באה, דלה וריקה, אבל כמו אמא.
עם לב מלא, קצת דמעות בעיניים, והמון המון אהבה – גם להשם, גם לילדים שלי, גם לכל הילדים האחרים. כל סוגי הילדים. התינוקות. אלה של בית רבן, אלה שנשבו, אלה שמלאים אהבה כרימון. ואני הולכת להגיד לו, לאבא שלי בשמיים: "ריבונו של עולם כשם שכבש אברהם אבינו את רחמיו, ועשה מה שציווית עליו, כך כובשת אני את האוטומט שלי, את ההרגלים, את המחשבות העצמאיות ההגיוניות שלי, ועושה מה שאני מאמינה שאתה מצפה ממני. וכך יכבשו רחמיך את כעסך ובבקשה כבר תשפוך עלינו מלא מידת רחמים. הורים, ילדים, לבבות על בנים. לב אבות על בנים.
אני אוספת, השם.
אני באה עם כל הלבבות המתוקים האלה, והשבורים האחרים,
ושמה לך אותם בגיגית של הדמעות והזכויות.
תראה שהשתדלתי.
תודה השם.
איזה מזל שאתה אבא שלי.
וגם מלך.
אבי, נו. מלכי, נו.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

הסיפור שלי… שלא סופר / דסי זייבלד פני הדור כפני המשיח / דסי זייבלד כל אחת יכולה להיות אונקלוס הגר / אפרת ברזל תספרו אתכם: שבע מידות ששיכות להורים של נערות ונערים מתמודדים אל תשברו שיניים, הדיוק שלי יעשה לכם חיוך יפה / דסי זייבלד