”אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט", חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.

”אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם", המשיך להרהר.

הכרכרה שלפניו דהרה בשלווה כמעט קסומה. חלונותיה המעוגלים חשפו לרגע את פניהם של יושביה. עיניו של דורן נפערו בתדהמה. בן אצילים בן גילו – נער לבוש בהידור – ישב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים בהם בזיעת אפם.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מתפשט בידיו, סימן מובהק להתרגשותו הרבה. האם ייתכן שבן האצולה הביט לכיוונו? ואולי אף הבחין בו?

המחשבות שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע במקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ‘סקו בשדה.

כן, כן – הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף בידו.

דורן ביקש להשיב לו שלום, אך אז הוסט וילון הכרכרה ביד מהירה ונזעמת, ופניהם של יושביה נעלמו מן העין.

דורן נותר עומד כעץ נטוע, מתקשה לזוז מרוב התרגשות. האציל הצעיר הבחין בו? הוא נופף אליו לשלום? הייתכן? ואולי לא היה זה אציל כלל – אלא נסיך הממלכה בכבודו ובצמו?

דורן התכופף אל האדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות בגוון סגלגל, אוסף אותן אל הסל. הוא חיכה. חיכה להפסקה. אז ישוב אל הבית הקטן, אפוף הריחות הטובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.

שעת ההפסקה הגיעה. דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילי העפר המאולתרים שנסללו בידי האיכרים, בדרכו אל ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו. מסביבו נצבעו השדות באורה הרך של השמש, שהתחבאה קלות בין העננים, וקרניה יצרו פסים בהירים על פני המרחבים הירוקים. הסלים היו כבדים, אך דורן נהנה מן המשקל. גבו היה זקוף, והוא חש כיצד העבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אישה נמוכת קומה, בעלת פנים עגולות ועיניים מחייכות, קיבלה את פניו בשמחה.

”אילו יכולתי, הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה בקולה המלטף, והגישה לו צלחת ובה תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול.

”אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר, והוסיף כעבור רגע: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה מחויכת, אף שעיניה הרצינו. בקול מהורהר אמרה את הדברים שכבר אמרה לא פעם:

”אימך, דורן, הלכה לה אל העולם הגדול. היא השאירה אתכם אצלי כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עליי. היינו ידידות טובות. בהתחלה, כשעוד הייתם קטנים, ביקרה אתכם מדי פעם, עד שחדלה לבוא. אבל היא הקפידה לשלוח לי כסף. היא אמרה שהיא סומכת עליי".

דורן המשיך לאכול, ולא חזר על שאלתו הקבועה – היכן אביו. הוא כבר ידע את התשובה. דודה גליבה אמרה לו אותה פעמים רבות.

”אביך יצא להילחם במלחמה מול רוביניה", הייתה אומרת. "נודע לנו שהוא מת, דורן. כמה בכינו כששמענו את הבשורה. קשה היה לנו מאוד".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו במבט של הערצה.

”כמה שאתה דומה לאימך", אמרה. "היינו ידידות טובות. היא הייתה אישה טובה, ששאפה לשנות את העולם, עד ש… עד ש…" קולה נחלש לפתע, והיא המשיכה לאט: "יום אחד היא באה אליי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים; שהיא רוצה ללמוד קסמים, כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו עוד מלחמות".

”ואיפה היא עכשיו?" שאל דורן.

”קסמים, דורן יקירי, הם כישוף", אמרה. "מזל רע. רציתי להגן עליך ועל אחותך. לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף. קניתי את הבית הזה, וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מאשר בעיר הגדולה".

זה היה הסיפור המוכר, שסיפרה לו פעמים כה רבות. דורן הנהן קלות. זיכרון העיר הגדולה – הרעש, ההמולה והצפיפות – עלה במחשבותיו. הוא לא ידע אם לשמוח על כך שדודה גליבה הצילה אותו מאם שביקשה ללמוד כישוף ומזל רע, או להתגעגע לאם הטובה שעליה שמע רק מתוך סיפורים, ושאותה מעולם לא הכיר.

”תודה, דודה גליבה, שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו לינה, סיפרה הדודה, שלחה ללמוד במנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח כי הוא מתאים לעבודת השדה. דודה גליבה העריכה את חריצותו ואף אמרה שתוריש לו את הבית.

אך מבלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים עליה היו נפלאים – וכך גם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות. הוא חשש לומר זאת בקול רם, אך בליבו סבר שאולי אין פסול בלימוד קסמים לשם מטרה טובה.

לעיתים דודה גליבה דיברה אחרת לגמרי כששוחחה עם חברותיה. דורן היה שומע שברי מילים – על חואן שנשאר בבית מרזח ברוביניה, על בית שקיבלה במתנה מן המלכה קיאלה, ועוד סיפורים מסקרנים.

אלה היו משפטים שכנראה לא נועדו לאוזניו, שכן כאשר שאל לפשרם, הייתה דודה גליבה מניפה ידה בביטול ואומרת:

”אלה סתם סיפורים, דורן".

אבל דורן חשב לעצמו שאולי לדודה גליבה יש סוד.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מסדר מלחמה פרק 16 / א' פרי מסדר מלחמה פרק 21 / א' פרי מסדר מלחמה פרק 26: לברוח עם התינוק? / א' פרי מסדר מלחמה פרק 41: כשהכבוד בורח מסדר מלחמה פרק 43: נפש תחת נפש