אנו נמצאים בימים מוזרים. מצד אחד, השקט של הפסקת האש מאפשר לנו לנשום עמוק, להחזיר את הילדים לשגרה ולנסות להשקיט את דפיקות הלב שליוו אותנו מול איומי הטילים. מצד שני, השקט הזה הוא לעיתים "רועש" מאוד. בתוך הראש של רבים מאיתנו מהדהדות השאלות: "עד מתי?", "מה הם מתכננים עכשיו?", "האם אנחנו באמת בטוחים?".
כהורים, התחושה הזו של "חוסר ידיעה" היא כמעט בלתי נסבלת. אנחנו הרי המבצר של הילדים שלנו, ואם המבצר עצמו רועד, איך נוכל להעניק להם ביטחון?
בפסיכולוגיה קיים מושג מרכזי שנקרא "אי סבילות לאי וודאות". חוקרים בולטים בתחום, כמו דוגאס וחבריו ( 1998), מסבירים שחלקנו חווים חוסר וודאות לא רק כדבר מטריד, אלא כ"אלרגיה" של ממש. עבור המוח שלנו, "אולי יקרה משהו רע" נחווה לעיתים כמפחיד יותר מאשר "משהו רע קרה".
במציאות הביטחונית הנוכחית, המוח שלנו נמצא בסריקה מתמדת אחר סימנים. אנחנו בודקים את הכותרות, מחפשים רמזים בשיח הציבורי, ומנסים נואשות להשיג "וודאות" שתוריד את מפלס החרדה.
אך האמת היא שבמזרח התיכון של 2026, הוודאות היא מצרך נדיר. ככל שאנחנו רודפים אחריה יותר, כך אנחנו מרגישים חסרי אונים יותר.
אני אוהבת לדמות את היכולת שלנו לשאת אי – ודאות, או כל מצוקה שהיא, למשאב פנימי שמתעצם ככל שאנחנו מסכימים 'לשהות' בתוך המרחב הלא ידוע. דמיינו קופה בסופר עמוס: המצרכים שנערמים הם סימני השאלה, הדאגות והמתח הביטחוני שמציף אותנו. המסוע עצמו הוא 'הקיבולת הרגשית' שלנו.
ככל שיש לנו יותר סבלנות להשהות את התגובה ולהסכים להישאר בתוך חוסר הידיעה, המסוע שלנו הולך ומתארך. מסוע ארוך הוא יעיל יותר; הוא מאפשר לנו להעמיס עליו את מורכבות התקופה בלי שהמערכת 'תיחנק' או שהמצרכים יישפכו לצדדים. לעומת זאת, כשהמסוע קצר מדי, אנחנו נרגיש דחף בלתי נשלט לפנות אותו מיד, מה שמתבטא בחיפוש בלתי פוסק אחר אישורים והרגעה חיצונית, רק כדי לשרוד את העומס.
האימון הגדול שלנו כהורים ובכלל הוא להאריך את המסוע הפנימי. כשאנחנו מפתחים את הסבלנות הזו, ברגע הלחיצה על הכפתור, כשהמציאות מתבהרת ואנחנו מתחילים להעביר את המצרכים , מגיעה הקלה אמיתית של עיבוד ושליטה, ולא התפרקות של המערכת תחת כובד המשקל.
כאן נכנסת ההזדמנות הגדולה שלנו כהורים. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון השתמש במושג מופלא שנקרא "יכולת שלילית". זוהי היכולת של האדם לשהות בתוך ספק, בתוך אי – ידיעה, מבלי לרדוף בקוצר רוח אחרי עובדות והסברים.
ביון טען שדווקא מי שמסוגל "להחזיק" את אי – הוודאות מבלי להתפרק, הוא זה שצומח באמת.
איך עושים את זה פרקטית בבית?
מבחינים בין "השתדלות" ל"שליטה", אנחנו עושים את ההשתדלות הנדרשת (מקשיבים להוראות פקע"ר, נערכים), אך מזכירים לעצמנו שהשליטה בתוצאה אינה בידינו. זהו המקום שבו הפסיכולוגיה פוגשת את האמונה והביטחון.
בכל זמן לחוץ דמייני איך את מסדרת את המצרכים על המסוע, בערב או ברגעי שקט תוכלי להשתמש באחד המצרכים.
נוכחות ברגע (מיינדפולנס): אם כרגע יש הפסקת אש אנחנו נוכחים בה. במקום לחיות את ה"מחר" המפחיד, אנחנו בוחרים לחיות את ה"עכשיו" המבורך. כשאנחנו משחקים עם הילדים בסלון ושמחים איתם, אנחנו בונים להם (ולנו) חוסן.
נרמול התחושות: מותר לומר לילד (ולעצמנו) "נכון, אנחנו לא יודעים הכל, וזה באמת קצת לא נעים לא לדעת. אבל אנחנו ביחד, ואנחנו סומכים על בורא עולם שינהיג אותנו לטובה".
המבצר הפנימי: היכולת לשאת אי וודאות היא כמו שריר. בכל פעם שאנחנו מרגישים את החרדה עולה ובכל זאת בוחרים להמשיך בתפקוד, בתפילה אנחנו מחזקים את השריר הזה.
בשורות טובות!
הכותבת ברכי שגב פסיכולוגית בהתמחות קלינית מנכ"לית עמותת "חרדים בלב ונפש".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
רוטב לאפיה:
לרוטב לאחר האפיה:
לפינוק: קוביות שוקולד
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
1
