בקתת העץ של דודה גליבה הייתה ראויה למגורים, אך לאחר שדורן שב מן העיר, היה חולם על בית אמיתי – בנוי אבן אפורה, עם מרפסת, מדרגות וחלונות מסוגננים.
למרות זאת, הבקתה שלהם הייתה מקום נעים לחיות בו. היא סיפקה להם קורת גג, מחסה מן השמש בימי הקיץ ומן הגשמים הסוערים בחורף.
בבקתה היו שני חדרים ופינת אוכל חמימה. המטבח שכן בחצר, וכך גם השירותים, בפינה מרוחקת מן הבית.
מן החלונות נשקף נוף של שדות מרהיבים, עד קצה האופק. שם נראתה צלליתו הרחוקה של ארמון האחוזה ההדור של אצולת דה מנדוסה.
באיטליה אחוזות רבות שייכות לבית מנדוסה. הקרובה ביותר נקראה מונטה קרונה, והיא נוהלה בידי אב הבית של האחוזה.
אולם מגורים בכפר ציורי, בתוך בקתת עץ נאה, היו שונים עד מאוד מן החיים בעיר הגדולה.
כאשר הגיע דורן לעיר הבירה, נוכח לדעת עד כמה הבקתות שבהן גרו תושבי האחוזה אינן אלא חיקוי חיוור לדבר האמיתי – בתים יציבים הבנויים מאבן, בעלי מדרגות עם מעקות מעוצבים וחלונות מעוגלים עטויי זכוכית צבעונית.
דורן אהב לבחון את סגנון הבנייה הייחודי של העיר קסטלולה, עיר הבירה של ממלכת ואלטוריה.
היו בה מרפסות נאות המעוטרות בפרחים, שוק מרכזי שוקק חיים, מחוז בתי משפט, מבני תרבות ומבני ממשל שנועדו לחבר בין העם לבין בית המלוכה.
תיאטרון מרכזי וגינות רחבות־ידיים הרחיבו את הדעת, וחצצו בין המולת העיר לבין הארמון המהודר, ששכן במרחק־מה, מוגן בחומות עבות וגבוהות.
שליטה של ואלטוריה היה הנסיך המלכותי לורנצו דה ואלטוריה. הוא התגורר בארמון סמוך לקסטלולה הבירה עם בני משפחתו: רעייתו, הנסיכה מריאנה, שמוצאה המלכותי מבית הבסבורג, ובנם בן השש – הנסיך ניקולו דה ואלטוריה.
תושבי עיר הבירה חיבבו מאוד את נסיכם רם המעלה, שהיה רב־חסד כלפי בני הממלכה.
גם ברחבי ואלטוריה כולה נודע הנסיך כאישיות מרוממת, אדם משכמו ומעלה, שידע לשלב סמכות מלכותית עם חמלה, וזכה לחסותו של בית הבסבורג.
למרות זאת, היו לנסיך אויבים. דורן ידע על קיומם – הרוכלים בשוק סיפרו מעשיות מסמרות שיער על ממלכות שכנות המבקשות לכבוש את ואלטוריה, ועל חייליו הנאמנים של הנסיך המלכותי, השומרים על גבולות הממלכה.
חדר האוכל המלכותי היה מעוצב בטעם יוקרתי. היו שאמרו כי עיצובו נועד לחקות את ארמונות המלוכה שבאוסטריה.
בראש השולחן ישבה המלכה קיאלה, אימו של הנסיך המלכותי ובת אחותו של המלך הקודם – אשר עבר להתגורר בהרי המרפא עם הגיעו לזקנה.
המלך הקשיש העביר את סמכות השלטון לבנה של אחייניתו – הנסיך לורנצו.
הנסיך המלכותי לורנצו ישב על כיסא מגולף וכבד, מרופד בבד רקום וססגוני.
השולחן העצום היה ערוך במיטב המעדנים. משרתים נכנסו ויצאו ללא הרף, מוסיפים כלי הגשה עמוסים במאכלים משובחים, לצד משקאות שהדיפו ניחוחות מיוחדים.
הנסיך המלכותי לורנצו דה ואלטוריה הביט במאכלים, אך לא טעם מהם ואף לא מזג לצלחתו. עיניו היו נשואות אל שלישו, שפרש לפניו את הדרך האפשרית לגישור על דרישתה של הרפובליקה השכנה, רוביניה, לקבל סמכות על אורחיה של ואלטוריה.
“הם מחפשים את המראנוס", הסביר השליש. "איננו יכולים להתכחש לרצונה של הכנסייה. ניאלץ לתת לה דבר־מה. כוחם של הכמרים רב גם כאן, במחוז ואלטוריה".
הנסיך נד קלות בראשו. הוא נראה מוטרד ולא השיב.
אימו, המלכה, השיבה במקומו:
“עלינו לחשוב על פתרון מתאים, לורנצו. איננו יכולים להמשיך במלחמה הקרה. אולי נבטל את אירוסיה של איזבל עם נסיך בית הבסבורג וניעתר להצעה הרוביניאנית?"
“הצעת השידוך הרוביניאנית נועדה להעניק לממלכת רוביניה שליטה על אורחיה של ואלטוריה", אמר הנסיך. "העם יתנגד".
“העם אינו יודע תמיד מה טוב לו באמת, לורנצו", השיבה המלכה. "אורחיה של ואלטוריה הם מראנוס. האם הם חשובים לממלכה עד כדי כך?"
הנסיך הקשיב, אך לא השיב.
באותו רגע נכנסו לחדר האוכל אלפרד ואיזבל אחייניו – ילדיה של אחותו המנוחה אנה – מלווים בבנו, ניקולו בן השש.
הם התיישבו במקומם. כעבור רגעים אחדים נכנסה הנסיכה מריאנה, רעייתו של הנסיך המלכותי, מלווה בבת־לווייתה וחברתה הקרובה, ראנה דה רוקט, אשתו של השליש.
“נדבר על העניינים הללו אחר כך", אמר הנסיך המלכותי לשלישו במהירות. "כעת נתכבד לסעוד מן הארוחה הנפלאה שהכינו אנשינו הנאמנים, האין זאת?"
“כמובן", השיב השליש, משתף פעולה עם רצונו של הנסיך שלא לערב ענייני ממלכה בארוחות המשפחתיות. הוא ביקש לקום ממקומו, אך הנסיך הורה לו להישאר.
“סעדו עמנו", אמר הנסיך באצילות אופיינית. "אתם אורחי הכבוד".
הוא סימן למשרת שעמד הכן בצד האולם להוסיף כלי סעודה לשליש ולרעייתו.
למרות טרדתו, הנסיך שמר על רוגע. הוא הקשיב בסבלנות לתיאוריו הנלהבים של בנו בן השש על שיעורי הרכיבה והלוחמה שבהם השתתף, ואף שמע את תלונותיו על שיעורי השפות, והסביר לו ברוך עד כמה חשוב להקשיב למורה הזקן.
אחייניו, אלפרד ואיזבל, ישבו שקטים. הוא ניסה לדובב אותם, לבקש שיספרו כיצד עבר עליהם היום.
איזבל שתקה במופגן. מאז הוצעה לה הצעת השידוך עם הנסיך היינריך – בן למשפחת מלכי בית הבסבורג ובן־דודה של מריאנה – מיעטה בדיבור. לדעתה של מריאנה, איזבל חשה מצוקה מן המחשבה שתיאלץ לשהות במנזר שנה לפחות לפני נישואיה.
אלפרד, לעומתה, דיבר רבות – אך היו אלה דברים שטחיים שהסתירו משהו עמוק יותר. הנסיך המלכותי הבחן עד כמה אחיינו בן השלוש־עשרה מוטרד ונבוך. הוא שיער את הסיבה, אך ידע שעליו לברר זאת בזהירות.
הוא החליט שלא להעיק עליו בשאלות בנוכחות כולם. אולם בתום הסעודה, לאחר שהמסובים קמו ממקומם, פנה אל אלפרד ואמר:
“הישאר כאן. אני רוצה לשוחח איתך".