לכבוד ראש הישיבה שליט"א
אני כותבת אליך את המכתב הזה אחרי לילות רבים ללא שינה.
לא כדי להתווכח.
לא כדי לעורר רחמים.
ולא כדי לערער על סמכותך.
אני כותבת אותו משום שאני מרגישה שהתקבלה החלטה על בני, מבלי שאיש באמת ידע מי הוא.
יכול להיות שבסוף תקבל את אותה החלטה.
אבל אני מבקשת שלפחות היא תהיה החלטה שנולדה מתוך ידיעה, ולא מתוך רושם של כמה דקות.
כי יש נערים שאפשר להכיר בריאיון.
ויש נערים שאם אינך מכיר את החיים שלהם – אינך מכיר אותם כלל.
בני הוא אחד מהם.
אתה ישבת מול נער שלא ידע לענות מה הוא רוצה להיות כשיגדל.
אולי ראית חוסר כיוון.
אולי ראית חוסר שאיפות.
אולי ראית נער שלא יודע לענות.
אבל אני רוצה לספר לך מה אתה לא ראית.
לא ראית ילד שכמעט כל הילדות שלו עברה בין קירות של בתי חולים.
לא ראית ילד שבזמן שחבריו ישבו בכיתה ולמדו לקרוא, הוא למד להכיר שמות של מחלקות רפואיות.
בזמן שהם למדו גמרא, הוא למד שמות של תרופות.
בזמן שהם שיחקו בכדור, הוא היה מחובר לעירויים.
בזמן שהם חזרו הביתה מהחיידר, הוא חזר לחדר אשפוז.
בזמן שהם בכו על מבחן, הוא בכה מכאבים שאי אפשר לתאר.
את גופו דקרו שוב ושוב.
פעם אחת.
ועוד פעם.
ועוד פעם.
עד שכבר אי אפשר היה לספור.
אלפי דקירות.
אלפי כאבים.
אלפי רגעים שילד לא אמור לעבור.
המחלה גזלה ממנו את הילדות.
היא גזלה ממנו את הלימודים.
היא גזלה ממנו את החברים.
היא גזלה ממנו שנים שאיש לא יוכל להחזיר.
תגיד לי, איך ילד כזה אמור לענות מה הוא רוצה להיות כשיגדל?
איך ילד שכל חייו חי בין בדיקות, טיפולים, אשפוזים וחוסר ודאות יכול לדבר על העתיד?
הרי הוא לא חי את המחר.
הוא למד לשרוד את היום.
לפני תקופה לא ארוכה בני היה שנה שלמה בבית.
לא בישיבה.
לא במסגרת.
בבית.
בדיכאון.
בלי רצון לקום מהמיטה.
בלי רצון לפגוש אנשים.
ראיתי ילד שהחיים כמעט כבו לו בעיניים.
ואז קרה משהו שלא האמנתי שאזכה לראות.
הוא נכנס לישיבה.
בפעם הראשונה בחייו.
ופתאום הילד הזה התחיל לחיות.
לא, המחלה לא נעלמה.
גם לא הכאבים.
גם לא הטיפולים.
אבל פתאום הייתה לו סיבה לקום בבוקר.
היו לו חברים.
הייתה לו מסגרת.
הייתה לו גמרא.
הייתה לו שמחה.
אחרי טיפולים של שמונה שעות, כשהוא היה חוזר מותש, בקושי מסוגל לעמוד על הרגליים, הייתי בטוחה שכל מה שהוא ירצה זה לישון.
אבל לא.
המשפט שהיה יוצא לו מהפה היה:
"אמא, מתי אני כבר יכול לחזור לישיבה?"
אתה מבין מה המשמעות של המשפט הזה?
ילד שסיים טיפול קשה.
ילד שכל הגוף שלו כואב.
ילד שיודע שמחר אולי מחכה לו עוד טיפול.
והלב שלו נמצא בישיבה.
לא בגלל מבחנים.
לא בגלל ציונים.
בגלל ששם הוא הרגיש בפעם הראשונה בחייו שהוא לא רק ילד חולה.
שהוא תלמיד.
שהוא בן ישיבה.
שהוא שייך.
שם הוא עשה את סיום המסכת הראשון בחייו.
אתה יודע מה זה היה בשבילנו?
יש אנשים שסיום מסכת הוא עוד אירוע.
אצלנו זו הייתה הוכחה שהילד הזה ניצח את כל מה שניסו החיים לקחת ממנו.
ואז…
ריאיון.
כמה דקות.
שאלה אחת.
"תאמר לי, מה אתה רוצה להיות כשתגדל?"
והוא לא ידע לענות.
בוודאי שהוא לא ידע.
הרי החיים מעולם לא נתנו לו את הזכות לחלום רחוק.
ואז…
משפט אחד.
"אתה לא ממשיך."
ואני שואלת אותך בכל הכאב שבעולם:
האם כך מכריעים גורלו של נער?
האם כך מקבלים החלטה על נשמה?
בלי לשאול.
בלי לברר.
בלי להרים טלפון אחד.
בלי לשמוע את ההורים.
בלי לשמוע את הצוות.
בלי לדעת מי הילד שיושב מולך.
רק לפי כמה דקות.
אני לא מבקשת שתקבל כל תלמיד.
אני מבקשת שלפני שאתה דוחה תלמיד — תדע את מי אתה דוחה.
כי יש ילדים שאי אפשר להבין מתוך התשובות שלהם.
צריך להבין אותם מתוך החיים שלהם.
מאז אותו יום בני אומר לי:
"אם הישיבה לא רוצה אותי, אני כבר לא רוצה ללמוד."
ואני עומדת מולו ואין לי תשובה.
כי מי יחזיר לילד הזה את האמון?
מי יחזיר לו את התחושה שיש לו מקום?
מי יחזיר לו את החלום שהוא התחיל לבנות אחרי שמונה־עשרה שנים של מלחמה?
אני לא מבקשת ממך רחמים.
אני מבקשת ממך אחריות.
אחריות של מחנך.
אחריות של מי שבידיו מופקדות נשמות.
כי ראש ישיבה לא נמדד רק לפי הבחורים החזקים שהוא מקבל.
הוא נמדד גם לפי היכולת שלו לראות את הבחור שאיש אחר לא רואה.
לפעמים הניסיון האמיתי של מחנך הוא לא לזהות את המוכשרים ביותר.
אלא לזהות את הנשמה שנלחמת יותר מכולם.
אני מבקשת ממך:
לפני שאתה מקבל החלטה סופית על בני — תכיר אותו.
תשאל.
תברר.
תשמע.
תדע מי עומד מולך.
כי יש החלטות שאפשר לשנות.

אבל יש מילים, שכאשר הן נאמרות לילד שכבר נלחם כל חייו, הן נשארות בלב הרבה אחרי שהריאיון נגמר.

אני מתפללת שלא תיתן לכמה דקות למחוק שמונה־עשרה שנים של גבורה.
בכאב גדול

אמא אחת.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

לקחת מספר להזמנה לשבת? מכתב מלב של בת כואבת לאמה מה אני אמורה להגיב? "המורה אנחנו רוצות להציק לך!" / בעילום שם בלי לדעת, את בקבינט המלחמה! / רחל קארו מה הטיפ שלך ליום ראשון קליל ושמח? מכתב גלוי לערב יום כיפור: "אחיות שלי, סליחה שעכשיו אני לא שם בשבילכן"