הנטייה האנושית לשקוע במחשבות על העבר ועל העתיד מייצרת תבניות חשיבה שלעיתים קרובות אינן משרתות את הפרט. עיסוק בשאלות כגון "מה נאמר עליי?", "מדוע אירוע מסוים התרחש?" או "מה ניתן היה לעשות אחרת?" עלול לגרור למערבולת של כאב, חרטה ותחושת חוסר אונים. היצמדות לזיכרונות כואבים, לביקורת עצמית נוקבת או לחששות מפני הלא נודע, מונעת התקדמות אישית ורגשית ומעכבת צעידה קדימה.

התמקדות יתרה בעבר, בפרט בהיבטים של פעולות או אמירות של אחרים, לוכדת את האדם בתפקיד הקורבן. תפיסה זו מזינה תסכול, כעס ותחושה של חוסר שליטה בחיים. המרדף אחר הבנת "מה היה שם שלא ידוע לי", כאשר הוא נובע ממקום של כאב והלקאה עצמית, הוא מרדף אינסופי שאינו מניב פתרונות, אלא רק מעמיק את הסבל. העבר, על כל פרטיו, אינו נתון עוד לשליטה. אירועים שהתרחשו, מילים שנאמרו ובחירות שנעשו הם עובדות מוגמרות. ככל שההתעמקות בהם גוברת, כך מושקעת אנרגיה יקרה במצב שאינו ניתן לשינוי.

באופן דומה, עיסוק יתר בעתיד טומן בחובו קשיים. אף שתכנון וציפייה הם חלק חיוני מהחיים, דאגנות יתר וחרדה מפני מה שעלול להתרחש, או אידיאליזציה מוגזמת של תרחישים עתידיים, עלולות להוביל לשיתוק. האדם עלול למצוא את עצמו לכוד במעגל של תסריטים שליליים או ציפיות בלתי מציאותיות, במקום לפעול בהווה.

הפתרון טמון בשינוי פרספקטיבה ובמיקוד מודע. במקום לשקוע בעבר או לדאוג מהעתיד, ניתן לכוון את המחשבות אל ההווה, אל השליטה העצמית ואל הצמיחה האישית.

שינוי דפוסי חשיבה הוא תהליך הדורש תרגול ומודעות. כאשר אדם לומד לזהות את המחשבות המעכבות ובוחר באופן מודע להתמקד באלו המקדמות, הוא מגלה כוח פנימי שלא ידע על קיומו. הוא משתחרר מכבלי העבר, מתמודד עם העתיד באומץ, ומוצא שלווה וצמיחה מתמדת בהווה.