החיים הם לא תחרות. אז למה אנחנו כל הזמן במרוץ?

מתי הפכנו את החיים שלנו לתחרות שלא נגמרת?

אחת כבר קנתה בית, השנייה סגרה משכנתא.
אחת מרוויחה סכומים יפים, השנייה פתחה עסק.
אחת קמה בחמש בבוקר לאימון, השנייה כבר רצה עשרה קילומטרים.
אחת ירדה במשקל, השנייה נראית כאילו יצאה עכשיו מקמפיין.
אחת טסה לחופשה בחו"ל, השנייה משפצת את הבית, והשלישית בכלל מרגישה שהיא נשארה מאחור.

וכסף? גם הוא הפך למדד.
מי מרוויחה יותר, מי קונה יותר, מי יכולה להרשות לעצמה יותר, מי חיה ברמת חיים גבוהה יותר.

ואנחנו? במקום לחיות את החיים שלנו, אנחנו עסוקות בלבדוק איפה אנחנו ביחס לאחרות.

כאילו יש איזה שעון שמתקתק מעל הראש שלנו, ואם לא הספקנו עד גיל מסוים, נכשלנו.

אבל מי קבע את לוח הזמנים הזה?

מי החליט שכולנו צריכות להיראות אותו דבר, להתאמן באותה תדירות, להרוויח אותם סכומים, לגור באותו בית, לצאת לאותן חופשות ולהגיע לאותם הישגים?

ממתי החיים הפכו לרשימת משימות שאנחנו צריכות לסמן עליה וי?

אני רוצה להזכיר משהו פשוט: אנחנו לא מתחילות מאותה נקודת פתיחה, לא הולכות באותה דרך, לא מתמודדות עם אותם ניסיונות ולא קיבלנו את אותם כלים.

יש מי שמשקיעה את כל כולה בפרנסה, ויש מי שבחרה להיות בבית ולגדל את הילדים.
יש מי שבונה עסק, ויש מי שבונה עכשיו את עצמה מחדש.
יש מי שמשקיעה בכושר, ויש מי שכל הכוחות שלה כרגע מופנים להתמודדות אחרת לגמרי.
יש מי שיכולה להרשות לעצמה לקנות, ויש מי שמחשבת כל הוצאה.
יש מי שבדיוק מגשימה חלום, ויש מי שמתפללת רק לקצת שקט.

וזה לא אומר שאחת הצליחה והשנייה נכשלה.

זה רק אומר שאנחנו נמצאות בפרקים שונים של החיים.

והרשתות החברתיות לא תמיד עוזרות לנו לזכור את זה. אנחנו רואות את הרגעים היפים של אחרים ומשוות אותם לימים הכי מורכבים שלנו. אנחנו משוות את מאחורי הקלעים שלנו לחלון הראווה של מישהי אחרת.

אנחנו לא רואות את המינוס שמאחורי החופשה, את המאמץ שמאחורי ההצלחה, את הקושי שמאחורי החיוך ואת המחיר שאנשים לפעמים משלמים כדי להגיע לאן שהגיעו.

ואני לא אומרת שלא צריך לשאוף, להתקדם, לחלום, לעבוד על עצמנו ולרצות יותר. ברור שכן!

אבל יש הבדל בין לשאוף למשהו כי את רוצה אותו, לבין לרצות אותו רק כי למישהי אחרת כבר יש אותו.

יש הבדל בין לדאוג לעצמך לבין להרגיש שאת חייבת לעמוד בקצב של כולן.

אני חושבת שהגיע הזמן שנפסיק לרוץ במרוץ שאף אחת לא ביקשה מאיתנו להשתתף בו.

מותר לך להתקדם לאט.
מותר לך להתחיל מחדש.
מותר לך לשנות כיוון.
מותר לך להיות במקום אחר ממה שדמיינת שתהיי בו.
ומותר לך גם לפרגן למישהי אחרת בלי להרגיש שאת צריכה להשיג את מה שיש לה.

כי החיים הם לא תחרות, ואין מדליה למי שהספיקה יותר, הרוויחה יותר או נראית יותר טוב.

ואולי הניצחון האמיתי הוא דווקא לדעת לעצור, להסתכל על החיים שלך, להודות על מה שיש, להתפלל על מה שחסר ולהבין שאת לא מאחרת לשום מקום.

את לא מאחורי אף אחת. את בדרך שלך.

והלוואי שנלמד להפסיק למדוד את החיים שלנו לפי ההישגים של אחרים, ולהתחיל למדוד אותם לפי השקט, השמחה והטוב שאנחנו מצליחות למצוא בדרך שלנו.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

ביילי ליפשיץ: לא כל אהבה מצטלמת יפה… ביילי ליפשיץ מבקשת: "נקרע לי הלב על עוקבת שלי, בבקשה תהיו רגישים!" ביילי ליפשיץ: אולי הגיע הזמן להפסיק להבהל מעצמינו? מקנאה ל…רחמים! בואו נדבר רגע על הפחד הזה, שמישהו יקנא בנו…