בתמונות שמתווכת הנופשים שלחה לי, הדירה נראתה גדולה ומוארת, אך במציאות היא הייתה קטנה ואפורה.

במקום מטבח, היה חדרון צר עם ברז וכיור נייד. במקום מרפסת שמש עם כורסאות מנוחה, חרקה לה שלשלת כבדה ומחלידה שקצותיה אוחזות נדנדה רעועה.

ניפחתי את לחיי, משחררת את האוויר הדחוס מפי באיטיות.

"שנניח את הדברים?" יעקב הגיח מאחור. מלכסן מבט לעברי. אני מזהה את המבט הזה.

ובמקום לענות לו תשובה, אני נושכת את השפתיים ומרכינה את ראשי באכזבה.

"עד שמצאנו סידור לכול הילדים ועד שקיבלתי חופש מהעבודה.. למה?". צנחתי על הספה, שככול הנראה ראתה ימים יפים יותר.

"בואי נהנה ממה שיש". המבט של יעקב הפך מחושש כזה, למנחם.

אני שונאת את הרגעים האלה שלצידו אני סתם אחת מתלוננת. נרגנת כזאת ששום דבר לא מספק אותה.

"אבל יעקב" בולעת את הרוק העיקש שעומד בגרוני מאיים לחסום לי את נתיב האוויר. "זאת הונאה".

יעקב רק צוחק, לא מגיב. מביט בשעונו במבט חפוז ואומר. "עוד מעט יש פה ערבית.. את רוצה לסדר פה קצת ואח"כ נסע לרבי שימן?"

הנהנתי בשתיקה, אוספת חלקיקים קטנים של ציפייה, שהתפזרו סביבי, אבדו את חיותן.

"בסדר". התרוממתי מהספה הבלויה והחנקתי זעם כבוש על המתווכת. מנסה ללא הצלחה לסנן לעצמי את המנטרה שהכול לטובה.

"אז אני אצא למעריב". הוא מטיב את המגבעת לראשו, שולח מבט בוחן, קצרצר ויוצא מהדלת בעליזות מה, כהרגלו.

הבטתי על דירת הנופש, מנסה להניע רגל אחת מתוך הרדיוס שהמחוגה הדמיונית שלי מציירת סביבי.

שולחת יד חוששת לעבר תיק היד. מצלצלת לרותי אחותי הקטנה שמתפקדת על תקן הבייביסיטר בכדי לגלות שהן, הבחורות הללו לפעמים עושות את העבודה טוב יותר מהאמא עצמה.

"כולם ישנים דבורי". קולה העליז מתנגן באוזניי. "אני בדיוק מכינה להם את הסנדוויצ'ים למחר".

חייכתי. משב מנחם מרפרף על פניי. "תודה רותי'לה, אני אפצה אותך".

"אין על מה". היא משיבה. ואני מנחשת שהיא מכתפת את הטלפון לאוזן כי שתי הידיים שלה עסוקות, חרוצות וזריזות למדי.

"תלמדי אותי רותי. תלמדי אותי איך את תמיד לוקחת הכול בקלות".

לא התביישתי לשטוח בפני אחותי הקטנה שמתבגרת לה לאיטה, בגפה, את צרותיי דקה ארוכה.

היא רק מקשיבה. ואני מנחשת שהיא מנגבת את הידיים וצונחת על הספה הלבנה הבודדת מול ספריית הקודש בסלון שלי ומייחלת בסתר בסתר, לשבת מול אחת כזאת משלה.

בבית משלה. עם האחד הזה שיכיל את כול היופי הפנימי שטמון בה.

ואיך יצאנו שונות? מה התפקשש בדרך?

"צער העיכוב". היא קטעה את רעש הגלגלים שחרקו את מוחי באכזריות.

כזאת רותי. לא מופנמת. לא מתביישת ללחוש בעדנה את מה שבליבה.

אני פולטת אנחה חרישית ומשעינה את מצחי בכף ידי. שותקת דקה ארוכה.

"תנסי לא לחשוב על האכזבה. תשתדלי להתמקד בעיקר". היא אומרת.

ואני, במקום לחטוף את ההצעה של אחותי הקטנה והחכמה וליישמה ברצינות. מהרהרת  לי בחמיצות על מה היא הייתה עושה במקומי.

ואני יודעת את התשובה. וככול שהיא יותר ברורה לי, כך היא כואבת בין צלעותיי. פועמת ודופקת מנסה להיחלץ החוצה מתוכי במחאה.

רותי מסתפקת במועט. טוענת היא שהאושר לא מגיע מגורם חיצוני, אלא אך ורק מהפרשנויות שלנו. מההסתפקות שלנו במה שהקודוש ברוך הוא נתן.

אני מעבירה מבט מלא בבוז על הקירות. על הנישה שמישהו החשיב אותה אי פעם למטבח. על הנדנדה החורקת, ומבליעה נשימה מלאה בכאב עמוק פנימה.

הדלת נפתחת. יעקב עומד בכניסה לדירה ועל פניו בשורה.

"אחד האברכים מבית הכנסת נוסע לרבי שימן. הוא הציע לנו טרמפ".

"עוד לא סידרתי את הדברים". ניסיתי להיראות עסוקה. וכעסתי, כול כך כעסתי על עצמי שאפשרתי למטרת הטיול שלנו ללכת לאיבוד בחוצות.

וכול זה בגלל מה? בגלל איזו ציפייה לנופש אריסטוקרטי. אחד כזה שיאפשר לי להיות מלכה ליום אחד.

"חבל שנפסיד טרמפ". יעקב שמר על טון מכיל. הלוואי שהייתי יכולה לשלוט גם אני כך על רגשותיי.

*****

הדרך למירון רצופה במחשבות.

יעקב והטרמפ שוקעים לשיחת אברכים. המבט שלי בוחן את תוואי הדרך. אני מעבירה את הזרת, מוחה דמעת תסכול זעירה שנקווית בזווית העין. לוקחת נשימה מלוא ריאות ומזדקפת על מקומי. מנפנפת מעל כתפי שאריות אכזבה. רוצה להנות מהזמן שנותר לנו עד שנחזור לשגרת היום שתטרוף אותנו, תשאב אותנו אליה מבלי לשאול תחילה.

אני אישה מאוכזבת וממורמרת שכול מה שעניין אותה תחילה, זה חלום על נברשת שזורקת פיצפוצי זהב על המרחב, ג'קוזי מחומם ופרלינים מצופים בצלופן.

במקום זה קיבלתי דירה ישנה, קירות מעופשים ונדנדה אחת חורקת באימה.

רותי לעומתי, הייתה יודעת להתמודד עם מצב שכזה ולשמור על הסנטר הפנימי מבלי לנסות באופן נואש לחפש מה יכול היה להיות טוב יותר.

וכמותה, מאות. כאלה שיודעות להנות ממה שיש, ולא נטרפת עליהן הדעה כאשר הניראות זזה סנטימטר מלוח הבקרה של הנורמה.

יעקב ואני נפרדים בכניסה לציון. אני פוסעת ברגליים כבדות, נבלעת פנימה אל עבר המולת הנשים שיודעות עמוק בפנים מה באמת חשוב בחיים הללו.

אני יושבת על הכיסא הראשון שאני רואה, ומביטה סביב. שמישהו יסדוק כבר פתח קטן בזה הלב.

אם בתחבולות תעשה לך מלחמה, אז אני בוחרת לחשוב על רותי, ועל הרווקות המאוחרת שלה.

צער העיכוב. הבדידות בביתה הריק, ומאות כוסות מים שנשתו לבד, סעודות שנסעדו לבד, ואלפי אלפי שברי מחשבות שנחשבו לבד מבלי שיהיה את מי לשתף.

ואכן התחבולה מזיזה שם משהו בתוך הלב, והצער על רותי מביא עימו גל של כאב.

ואז הן באות. נעמדות על קו השפתיים ונשפכות. מילה ועוד מילה ועוד מילה המרכיבה תפילה. תפילה כנה. רצון לשינוי.

המילים הניתזות מפי נבלעות בין כתלי הציון. ואני מתרוקנת לאיטי.

אני רוצה לראות את החיים באור אחר, אבא. רוצה להסתפק במה שיש. רוצה לשחרר מעליי חסמים ופחדי עבר. משקעים ורצונות כמוסים שדורכים ורומסים כול מחשבה שמרימה את ראשה, מזדקרת ומנפנפת מולי באצבע מורה.

רוצה להותיר מאחור את התפיסות, הרצונות, הביקורת של השכנות.

לשלוח שתי ידיים מייחלות לעבר הכניעה, הקבלה, וגם לאנשים שאולי פחות זוהרים כלפיי חוץ, אך בפנים מסתתר לו יהלום מלוטש.

אני שולחת מעליי שקים על גבי שקים, שהכילו ומכילים ימים של הסתרה, חודשים של מאבק ושנים של רדיפה.

מתרוממת ממקומי נצמדת לשיש הקדוש, לצידי נשים נוספות. אני מקשיבה בשקיקה לתפילות הנלחשות מבעד לשפתיהן הרוטטות. עוצמת את עיני ומאפשרת לתפילה הנלחשת מפי לקשור אותי אליו, לאבא.

פניי עוד צמודות לשיש רותח בדמעות, ואז אני מבינה.

מבינה שבעצם כולם במרדף. אחת בעקבות חיי הנוחות, והשנייה אחר הצלחת הבן בישיבה.

השלישית אחר ההוצאות על חתונת הבת, והרביעית על הכלה המרוחקת והאדישה.

ואני, ביניהן. קטנה קטנה עם רגש עוצמתי בין הצלעות. מבקשת למוסס, לפורר, לא להותיר ממנו דבר.

יש אנשים עם צרות גדולות יותר. אני מספרת לעצמי ומביטה לצדדים, שולחת חיוכים מנחמים לעברן.

לא הפאר. הפרקט. הנדנדה. בריכת הפלסטיק ממקס סטוק שבתמונת המתווכת נופשים הייתה נראית לא פחות מבריכה אולימפית. לא הרדיפה אחר המידות שיהפכו את שמונת הילדים שלי לדוגמני קטלוג.

לא. לא עוד.

אני לא עבד של החומר. אלא של מי שיצר אותו.

החומר לא מושל בי.

הוא לא האדון שלי.

הוא רק יציג לכול העולם שאני האישה המושלמת, עם הפאה הכי יפה. והעקבים הכי מדהימים. עם הגזרה המיוחלת והשמלה המפונפנת.

עם הילדים הכי יפים. והרהיטים הכי יקרים.

אבל בפנים עמוק עמוק הוא יסתיר, יכווץ וידחוף לפינות הלב את האישה שאני באמת.

*****

הדרך חזרה ממירון שקטה. עוד מעט ניאון הרחוב יכבה, אך הלב שלי עוד מלא באורות.

אני מלכסנת מבט ליעקב.

"מאוחר מאוד לארוחת ערב". הוא מפהק. "מה נעשה? לא תכננו להישאר במירון שעות".

"לא נורא יעקב" אני מבליעה חיוך קטן שמנסה להתפרץ. לחשוף אותי. את האני החדשה.

"מקסימום נאכל את מה שהיה אמור להיות ארוחת בוקר מחר". אני חושקת את לסתותיי. יעקב שותק, אך רק אני יכולה לזהות חיוך קטן בזווית עיניו.

"ומחר מה יהיה?" הוא עובר לטון ענייני.

"מחר?" אני מלכסנת. "מחר נלך למרכול של הישוב ונקנה שוקו ולחמנייה".

יעקב מחייך. שף את זקנו וברק קטן וכמעט בלתי נראה עובר בעיניו.

"מה קרה דבורי? אני מתאפק מתחילת הנסיעה מלשאול".

ואני תוהה לעצמי בכול פעם מחדש, עד כמה הוא מכיר אותי לפניי ולפנים.

"כול מיני דברים" אני אומרת. לא מפרטת. מנסה עדיין לגבש את בליל המילים אשר עומדות מתרגשות על שפתיי. מחכות להתפרץ החוצה ולהתגבש להכרזה הרשמית.

אנחנו מגיעים לדירת הנופש, שאולי בגינה או בזכותה שחררה את נפשי הכלואה לחופשי.

אנחנו מסדרים את החפצים. מאווררים מעט, ועורכים את השולחן הקטן לארוחת הערב שלנו.

אני מוציאה את הקופסאות שהכנתי לארוחת הבוקר, מסודרות בזו אחר זו.

מתבלת את הסלט. מזליפה שמן זית על הגבינה. מצנימה את הלחמים ומחלצת ביצים קשות מקליפתן.

"אני הולכת ליטול ידיים" מתרוממת בעליזות. ניגשת לכיור הנירוסטה שלא היה מזיק לו כמה שפריצים של אנטי קאלק. מחייכת, נוטלת וחוזרת למקומי.

אנחנו אוכלים. משוחחים על הילדים. מתכננים את סדר היום השני של הטיול שלנו.

"את רוצה שנבדוק בתי מלון בסביבה?" זאת הדרך שלו לברר מה השינוי התפיסתי שחל בי. ואני, אני רוצה רק עוד רגע קט לסדר את המחשבות

"זה בסדר שנישאר " אני מביטה סביבי. "לא כזה נורא פה".

"לא חדש כמו בתמונות" הוא אומר. המזלג בין אצבעותיו, משחק בין עלי החסה לעגניות שרי.

"אבל בואי ננסה להתמקד בעיקר דבורי. המטרה של האוורור הזה היא להחליף כוחות. נכון שהיה מאוד נחמד לשכור מקום מפואר ומואר. אבל אני חושב שהכול תלוי בגישה. העיקר שהצלחנו לצאת והילדים שלנו בידיים טובות".

גל חמים התפשט בקרביי. 'העיקר שהצלחנו לצאת והילדים בידיים טובות' אני מהרהרת בשתיקה. מרגישה כמי שיצאה לחופשי מכלוב הזהב. מאותו הכלוב שאני בעצמי טוויתי את חוטיו שנים על גבי שנים מבלי להבין שפה תהיי מלכודתי.

אני אוכלת בשתיקה. מגניבה חיוך מלא בהכרת הטוב למי שעשה מסירות נפש לטובת החופשה הזו. למי שזנח שישה סדרים, שלוש חברותות, וחיי שגרה ברוכים רק למעני, בעבורי.

בלב פועם אני נזכרת במבט האחרון שהעפתי לעבר הכיסא שנותר מיותם מול הציון לפני צאתי.

מותירה אחריי, שם על הכיסא של רבי שימן תחפושת מרוטה, שפעם הייתה נוצצת ומוארת מהשקר של זה העולם.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

פירות חורף בטעמים / סיפור קצר מאת רחלי פאהן השליחה / סיפור קצר מאת רות פריסמן בחצר האחורית (של הלב) / סיפור קצר מאת רות פריסמן אתרוג הזהב / סיפור לט"ו בשבט מסדר מלחמה פרק 33: בושות בשכונה