בראשית ידעתי רק על תפוח בדבש.

ועוד כמה הפתעות , כמו למשל ראש של דג , או גזר ורימון .

אצלנו במשפחה לא אכלו את כל החוויות המרתקות האלה בגוונים משתלבים ובמילים מוזרות. אכלו תפוח בדבש, ועוד כמה קישוטים  ואמרו שנזכה לשנה טובה ומתוקה או מה שמתאים לאובייקט.

ואז בכיתה ה', חברה שלי החסידית, סיפרה למורה ולכל הכיתה- שאצלם אוכלים פערפלאך- פתיתים- ואומרים "פרפאלען אלע גויים"  – שיפלו כל האויבים .

בהמשך כשהתחתנתי הכרתי את כל ההפתעות האחרות: החבושים, שייחבשו (ייכבשו?!) שונאינו, שהירושלמים בכלל קוראים להם ביידיש "בומברייעס" -בתרגום סימולטני – בומבות, בגלל הצורה והגודל שלהם ואז בראש השנה הם היו אומרים "זאל בובמעצאך אלע גויים" – שיתפוצצו השונאים. וכולנו צחקנו מהתרגום הגמיש. שם למדתי להכיר גם את הכרתי והסילקא, שהיו לנו טעימים מאוד, ואת הקרעה והרוביה – שלא כל כך אהבנו אבל אכלנו כי צריך לאכול ולהגיד את ה"יהי רצון" , אז אפילו שבקושי בלעתי את זה- אכלתי ואמרתי יהי רצון. אז גם למדתי את ההומור שכל דבר שאוכלים אפשר לעשות ממנו יראו רצון כשחמתי עליה השלום הייתה אומרת שעל טחינה אומרים שיתקבלו תחינותינו, ועל סלט ערבי – שיסתלקו כל הערבים.

ואז הגיעו השנים הקשות. השנים ההן שכל דבר שאכלתי היה לו טעם מלוח, כי היו לי כל כך הרבה דמעות. סיפורים כואבים של זוגיות אצל אחת הבנות, מעבר חד לארץ זרה בגלל בעיות אצל אחד הילדים, ילדים שעזבו את הדרך המסורה מבית סבא, בעיות בפרנסה, וכל הבעיות שהיו לנו עוד קודם התגמדו מול השנים האלה, שהיום אני קוראת להן "כוס התרעלה" . השנים האלה כתשו אותי, גופנית ונפשית. לא מצאתי מזור לנפשי, ולא ממש פתרונות, בטח לא בבת אחת . זו הייתה דרך ארוכה וכואבת והיו רגעים שבמקום לראות את נקודת האור – הצלחתי רק לראות את החושך שמסביב.

באותם שנים קשות הרימה אחת הבנות שלי את העיניים למעלה ואמרה "ריבונו של עולם יש עוד בתים ברחוב, אתה לא צריך לשפוך את כל הצרות פה", וכשצחקנו על הבדיחה השחורה היא אמרה: "זה מרגיש כאילו לקדוש ברוך הוא נהיה חור בשקית של הצרות מעל הבית שלנו".  אגב, הומור שחור זה כלי משמעותי בבית שלנו. מי היה מאמין פעם שאתמש בו….

בשנים ההן, בתחילה, המשכתי להכין ולאכול את כל הסימנים, להתפלל ולבקש טוב. אבל כל שנה שחלפה ריסקה אותי מזווית אחרת ושיבשה לי את בלוטות הטעם. הדבש כבר לא היה מתוק, הכרתי לא היה פיקנטי והקרעה, מה שהיה לי קודם איכסה (סליחה, סליחה השם) כבר לא הרגשתי את הטעם שלו – החיים שלי היו דומיננטים הרבה יותר, וגם הרגישו יותר איכסה.

ואחר כך, כבר הפסקתי להרגיש והפסקתי להאמין. התחלתי להוסיף חריף לתפריט של החג, ומלוח, ואמרתי לאנשים שמלח ופלפל השם פיזר לי בחיים בנדיבות ולא ממש עזרו לי המילים המתוקות והמאכלים המתוקים – ה"סימנא  מילתא"  של ראש השנה. הכנתי דבש וכרתי וסילקה ואת כל הסימנים, אבל הלב שלי לא היה. לא בטעמים ולא במילים.

עכשיו תסמנו במרקר: **אבל תקופות, עוברות, ומשתנות, ודברים זזים ומתהפכים או מסתדרים**, ותכלס אולי גם אנחנו משתנים מתגמשים או מסתדרים עם המציאות ולאט לאט התחלתי שוב להשקיע בהנחת המשמעות בטעם הדברים (תרתי משמע) ולהשלים עם זה שזה לא בדיוק עובד לפי הפתק היפה שכתובות עליו המילים הכל כך מבטיחות. השנה אני פתאום שמה לב לראשונה מזה הרבה שנים, שההתייחסות שלי למילים קצת שונה. פתאום נפל לי איזה אסימון שאני לא יודעת אם לא הבנתי או לא הרגשתי קודם. (שימו לב שהרבה פעמים אנחנו שומעים דברים מאוד נכונים, ברור שאנחנו יודעים שהם נכונים אבל משהו לא מצליח להיכנס לנו שם, אנחנו מחפשים דרכים להתנגד לזה ולהסביר למה זה "לא טוב"  ו"לא נכון"  ו"לא מתאים' ו"אי  אפשר", ופתאום כשקורית גאולה קטנה, כל חלקי הפאזל מתחברים לנו, והדברים נסגרים סביב אותו עמוד עלי ואנחנו לפתע מבינים משהו שלא הצלחנו להבין כבר שנים)

זה קצת מדהים אותי, משום שאני בעצמי מאמנת, ואני עוסקת בזה הרבה שעות מהיום שלי, והנה פתאום השנה זה התיישב לי.

הסימנא מילתא של ראש השנה, הוא לא איזה הבטחה גורפת שזה מה שיקרה בעתיד. בין שאר המשמעויות הרוחניות שלו  – הוא גם עשייה אימונית כדי להושיב את הטוב בתודעה שלנו, במיינד שלנו, לאמן את המוח שלנו לחשוב לכיוון ההוא. ביהדות יש הרבה דברים כאלה לדוגמא מצוות ציצית שמטרתה היא להזכיר לנו "וראיתם אותו וזכרתם …. ועשיתם"

מטרת הציצית היא בכלל להושיב לנו בתודעה, בזיכרון משהו שאנחנו אמורים לזכור, היא כלי עזר.

כך בסוף , או אולי בהתחלה – כך גם הסימנים של ראש השנה, הם כלי עזר כדי להזכיר לנו לבקש את הטוב, להאמין שהוא קיים, לראות אותו, להרגיש אותו. וכשהבנתי את זה פתאום כאילו נדלקה לי נורה במוח ואמרתי לעצמי: היי דסי, את שולחת אנשים לעשות כל כך הרבה פעולות כדי להזכיר לעצמם דברים שבהמשך, בלי הבטחה, אמורים לעשות להם טוב – אז למה שלא תבצעי את העצות האלה – עצות – כדי שהיא תהיה לך חשיבה טובה יותר עם פנים מוארות יותר לשנה החדשה.

השנה בעזרת השם בלי נדר, אני הולכת להיות בחוויה. אני יודעת שזה פחות רוחני, אבל אני יודעת שזה מה שיוביל אותי אל עבר הרוחני. אני הולכת לאכול לאט לאט את הדבש ולהרגיש איך הוא מתוק לי, איפה זה מתבטא על הלשון, האם אני אוהבת את זה או שאני מעדיפה מתיקות אחרת . אני הולכת להרגיש איך מרגיש הדבש ביחד עם התפוח, אני אנסה להרגיש את המרקם של הקרעה, את הטעמים של הרוביה, את הפיקנטיות של הכרתי. אם צריך להוסיף קצת מלח אני טיפה אמליח ואני אגלגל הכל לאט לאט על הלשון כמו יין טוב, בלי לברוח ממה שמרגישים רק כדי להיות בסימנים, במילים, בחוויה עצמה, ובעזרת השם בהתממשות הטובה שלה לאורך השנה.

במהלך החיים וההורות שלנו אנחנו נפגשים בכל כך הרבה סיטואציות שאנחנו פשוט מנסים לדלג מעליהם כי קשה לנו, כי זה לא מסתדר לנו עם סולם הערכים שלנו, כי לא נוח לנו שם,

והיי – זה לא אנחנו בחרנו שהם יבואו – זה הקדוש ברוך הוא המציא – הקרה לנו אותן בדרך שלנו. אולי ננסה השנה לא לברוח אלא להיות שם. להקשיב  לשמוע, ללמוד. למצוא את הדבש גם בדברים המוזרים, גם בטעמים שלא מוכרים לנו, במרקמים שאנחנו לא מסתדרים איתם ממש ברגע הראשון – אבל אולי אולי כשנטעם אותם שוב ושוב ונגלגל אותם על הלשון יפתחו לנו טעמים כמו אצל יינן משובח (פירותי, עפיצי, חביות עץ אלון, ישן נושן  עפיץ נפיץ מקפיץ משפריץ ומרביץ ) אולי פתאום נוכל לראות שהטעם הוא מלא ועגול ולא  הקוצני  שחשבנו בהתחלה.

תרימו כוסית של דבש ומי סוכר, לחיי שנה קלה וכלה, לימים טובים שיפגשו אותנו עם טווח ומרחב מחשבה גדול ומאפשר יותר, לחיי כוחות שהשם כבר שם בנו ונדע לנצל אותם , לחיי הטוב שעוד מחכה לנו, הדבש עם העוקץ (אפשר להוציא את העוקץ, אתם יודעים, תשאלו את הזקנים איך עושים את זה) ולחיי שנה טובה ומתוקה, שנרגיש בה את המתיקות בטוב הנגלה ולא בכל מיני פרשנויות שנצטרך לחפש בשדות זרים.

המלך עוד בשדה, בפרדס, בואו נראה לו איזה פרחים ופירות אנחנו אוהבים.

שנה מתוקה של פשט,

בלי דרש רמז וסוד.

נון בית אחד:

תחילת שנה זה זמן מצויין לעשות רשימת כוחות שתשרת אותנו ב-365 ימים פלוס אדר נוסף בשנה הקרובה…

זה הזמן גם לרשום לעצמכם את כל הדברים הנחמדים והמשמחים שאתם רוצים לעשות לעצמכם בשנה הזאת. ייתכן שעוד 362/3 ימים, תופתעו לטובה כשתסתכלו על הרשימה שכתבתם עכשיו.

נון בית חשוב שתיים:

ראיתי בסרטון של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, שבראש השנה ניתן להפוך הכל בסיעתא דשמיא בעזרת התפילות. אז אל תפספסו את היום הזה. תפילה זה גם לעמוד ליד הכיור ולמלמל ולדבר עם השם, או לערוך שולחן לחג ולבקש, או להיות בדרך חזור מבית כנסת, ולהסביר להשם שוב איך אני רוצה שהישועה שלי תיראה.

שתתקבלנה התפילות לטובה!!

דסי.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בלי שום עוקץ: זו הסיבה שכדאי לכם להכניס הביתה דבש על בסיס קבוע חד גדיא – הפיוט שתבכו ממנו מצחוק ומרגש – מוקדש לכל ההורים לנוער מתמודד / דסי זייבלד שאריות של חופש – שאריות של חיים / דסי זייבלד בטור אנרגטי לתחילת אלול לגעת באלול, בלי לגעת באלול – בשלושה פרקים / דסי זייבלד לגזירות טובות: פשטידת גזר ובטטה עם ניחוח וטעם שיחדש אתכם