עברתי המון חוויות בחיים, לא כולן היו נעימות, לא תמיד היה נוח, אבל איכשהו הסתדרתי עם זה. המשכתי לתוך החיים גדלתי התבגרתי …והבנתי שזה לא סוף העולם.
אבל ישנה חוויה שהיא הקשה מכולן, זוהי חווית הניכור מאחיות שלי ואמא שלי במשך שנים ארוכות. ללא סיבה משמעותית.

יום אחד פשוט, או לא כ"כ פשוט, נותק הקשר ומאז, אני מגששת באפלה, לא יודעת האם להתקרב? או שזה עוד לא הזמן? לנסות ולהסתכן בדחייה נוספת? לא לנסות בכלל? ולהשאיר את המצב ככה לעוד כמה שנים…? בינתיים נוספו לי גיסים, נולדו לי אחיינים, ואני לא מכירה אותם כלל.

זה נשמע כ"כ הזוי. בפרט שמי שהכיר אותי ואת אחיותי מהילדות, היה בטוח שאנחנו החברות הכי טובות בעולם, ואין מצב שנריב בכלל, אי פעם, ועם אחותי הצמודה אלי בכלל אפילו ויכוח לא היה במשך שנות הילדות שלנו היינו כמו תאומות אוהבות ודואגות זו לזו מכל הלב.

מה יכול להיות הסיבה לנתק ולניכור כזה במשפחה של למעלה מעשור?

אז אני סוברת, שתמיד זה מתחיל ממישהו שמתחיל להסית נגד. דברים קטנים פתאום הופכים לחסרי תקנה ומתחילה להתגבהה חומה. אחותי למשל טוענת שמאז שהתחתנתי הפסקתי להתייחס אליה. אמא שלי נפגעה כי לא הזמינו אותה לארוע. וככה זה התחיל. והסלים. והדרדר למצב שלא יכולתי כבר לעשות דבר. אני אחת. הן ארבע. קבוצה מגובשת – נגדי.

אני סרבתי לראות את המציאות. זה יעבור להן חשבתי. אנחנו בטוח נשב ונדבר ונתפייס והכל יסתדר, הרי אחיות שלי הן מקסימות. אני זו שגידלתי אותן! בתור בכורה הגדולה מבין 9 אחים. לא ייתכן שהן מנדות אותי מהמשפחה. הרי הן צריכות אותי! על כל דבר היינו מתייעצות, משתפות, לומדות צוחקות… היינו באמת החברות הכי טובות! לא יכול להיות אחרת.
אבל כנראה הייתי מידי אופטימית, או מכחישה, או מתעלמת מהמציאות.

כי עברה שנה ועוד אחת וכשאחותי הקטנה התחתנה היא אפילו לא טרחה להרים לי טלפון לספר לי על זה…

כשהעזתי יום אחד והתקשרתי, קיבלתי תגובה צוננת אל תתקשרי יותר. אחת בכלל חסמה אותי בטלפון. ועוד אחת צרחה עלי שהיא לא סולחת לי על מה שעשיתי לה. מה עשיתי לך שאלתי והיא ענתה, הרסת לנו את הבית.

אני??? תגידי את רצינית שכחת איך נתתי לכם את הנשמה? באמת זה מה שעשית ממני? לא האמנתי.
אפשר לכתוב ספר שלם רב מכר על מה שהיה ועל מה שלא, ועל מה שאמרו או חשבו שאמרו, מגילות שלימות שלרובן אין קשר למציאות והן סתמו את הגולל על הקשר ביננו.

בכל אופן אני רק יגיד כאן, ששתיקות, ובריחות וניתוקי טלפונים לא מביאים שום פיתרון. ואם אתם עושים כזה דבר למישהו אני מציעה שתעצרו. תציעו לשבת לשיחה. היא יכולה להיות שווה מיליונים. איזה מחיר יש לרגעים מתוקים של ביחד. לחיבוק אחים? לישיבה סביב השולחן של כל המשפחה? אבל זה יקרה כאשר יהיה לכם את האומץ להיות ניצבים מול הכאב ולהציע תיקון במקום ניתוק.

אני מציעה תיקון. אני אישית מוכנה לשמוע הכל. מה עשיתי לא נכון, ולשנות את זה. אבל חומת הניכור… ובכן היא כבר שכחה מה היתה הסיבה בכלל שהתנתקנו. היא פשוט עומדת ניצבת וממשיכה להפריד גם כשאין לכאורה שום סיבה.

אני רוצה להגיד כאן לכל מי שחווה ניכור בכל צורה שהיא, אני מבינה את ליבך ואת רגשותייך. את העצב החשוף הזה שכל נגיעה קטנה בו מטלטלת אותך. אני יודעת אותו על בשרי. ונותנת לך ברגע זה חיבוק חם על מי שאת ולהגיד לך את שווה. את טובה. העצב החשוף הזה עוד יהפוך למצפן , לרדאר שידע להרגיש כאב של כל אישה אחרת ולתת לה תקווה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

במקום חומות, לבנות גשרים: מה גורם לאנשים להיו אטומים ביחסם לאחרים? / ליז מלכה מה דעתך? אמא כאובה: מורות יקרות מתי תפתחו את העיניים?! המכשולים בדרך לתעודה… ​יום השואה? למה אני לא זקוקה ליום כזה בשנה?/ גיטי שווארץ הגוון האפור השתלט עלי/ יונה בנישו