עוד רגע 2027.
העולם שועט קדימה במהירות שקשה לעקוב אחריה. הכל חכם, הכל מהיר, הכל נעשה בלחיצת כפתור.
ואצלנו? אצלנו עדיין יש דף ועיפרון.
אתמול בערב ישבתי ליד שולחן המטבח והסתכלתי על הבת שלי מכינה שיעורי בית. העיפרון קצת קהה, המחק כבר עבר הרבה, והדף מלא בסימני מחיקה קטנים. היא טעתה, מחקה, חשבה שוב, וכתבה מחדש. היו רגעים של תסכול ונסיון להגיע לפתרון הנכון, ראיתי את המצח שלה מתכווץ בריכוז, את השפתיים לוחשות את התרגיל בשקט, ואת החיוך הקטן כשסוף סוף הצליחה!!!!
והלב שלי התמלא.
כי הילדים שלנו עדיין חושבים בראש. הם מחשבים בעצמם, בלי שמישהו יעשה את זה בשבילם. הם מעתיקים מהלוח בכתב יד, אות אחר אות, ובדרך הדברים נכנסים פנימה, אל הלב ואל הזיכרון. הם מחזיקים ביד ספר אמיתי, עם דפים שמתהפכים ועם הריח הזה של חומד מהאחות שכבר נישאה, ריח כזה שכל אחת מאיתנו זוכרת מהילדות.
הם טועים. ולומדים מהטעות. וחוזרים שוב ושוב, עד שזה יושב.
לפעמים אני חושבת שאולי לא נשארו עוד הרבה ילדים כאלה בעולם.
ילדים שהלמידה שלהם היא לא גלילה מהירה, אלא עמל.
ילדים שיודעים לשבת, להתרכז, להתעמק.
ילדים שהראש שלהם עסוק בלימוד ולא במסך.
העולם אומר שהוא מתקדם, ובהרבה דברים זה נכון. אבל אני מרגישה שבדרך משהו עדין הלך לאיבוד, הסבלנות, הריכוז, היכולת לחשוב לבד, השקט הפנימי, ההסכמה לטעות ושוב לנסות. ודווקא את הדברים האלה, אנחנו שומרים. בתוך הבית, בתוך הכיתה, בתוך הדף הפשוט.
ואני מאמינה בכל ליבי שהחברה שלנו היא לא "מאחור". היא הדבר הבא.
יש אצלנו קשיים, ויש לא מעט. אנחנו לא מושלמים ולא מתיימרים להיות.
אבל יש לנו משהו שהעולם מתחיל לחפש מחדש, אנשים וילדים שיודעים ללמוד באמת, לעומק, מתוך עמל ומתוך שמחה. ומי שיודע ללמוד ככה, יודע גם להתמודד, לבנות ולמצוא פתרונות.
אז כשאני רואה את הקלמר הפתוח על השולחן, את המחברת עם הכתב העגול והמאמץ, ואת הטעויות שנמחקו ונכתבו מחדש, אני לא רואה פיגור.
אני רואה עתיד.
ואני כל כך גאה בהם.
ספרו לי גם אתן: מה אתן רואות אצל הילדים שלכן, ליד שולחן שיעורי הבית?
1
