באחת הסדנאות ניגשה אליי אישה וביקשה לדבר איתי כמה דקות.
היא עבדה כמנהלת משרד בחברה גדולה.
"יש משהו שאני כבר שנים מנסה להבין," היא אמרה.
"במשרד הכול עובד כמו שעון. כל מסמך נמצא במקום שלו. כל משימה מקבלת טיפול. אנשים סומכים עליי, ואני אוהבת סדר. אבל ברגע שאני חוזרת הביתה, אני מתחלפת באישה אחרת. אני מסתכלת על הבית ומרגישה שאני פשוט לא מצליחה."
את יכולה להגיד לי איך לסדר את הבית?? תכווני אותי,תתני לי טיפים
יש לי שאלה שאלתי אותה.
"כשאת במשרד, איך את יודעת שסיימת את יום העבודה?"
היא חייכה. וענתה
"פשוט! אני סוגרת את המחשב, מכבה את האור ויוצאת."
"ובבית?" שאלתי.
היא שתקה.
זאת הייתה שתיקה של כמה שניות, אבל היה בה הרבה.
את מבינה שבבית אין רגע כזה?
אין מחשב שנסגר!
אין דלת שננעלת!
אין רשימת משימות שנמחקת!
בבית: בדיוק כשמקפלים את הכביסה, מגיע זמן להכין ארוחת ערב.
כשמסיימים במטבח, אחד הילדים מבקש עזרה.
כשהבית כבר שקט, מתגלה עוד משהו קטן שממתין למחר.
באותו רגע הבנתי כמה נשים חיות בתחושה שהן נכשלות, בזמן שהן בכלל נבחנות במבחן שאי אפשר לסיים.
משרד ובית פועלים לפי חוקים שונים.
במשרד מסיימים משימות.
בבית מטפחים חיים.
במשרד אפשר לסמן וי.
בבית, כל סיום הוא התחלה של משהו חדש.
אולי זו הסיבה שכל כך הרבה נשים מוכשרות, חכמות ומצליחות מרגישות פתאום חסרות ביטחון דווקא בבית.
הן מביאות איתן את הכלים שהפכו אותן למצוינות בעבודה, ומנסות למדוד בעזרתם מקום שפועל לפי כללים אחרים לגמרי.
בית הוא המקום שבו אנשים גדלים, הרבה לפני שהמשימות נגמרות.
עם בן זוג.
עם ילדים.
עם עצמנו.
ומערכות יחסים אינן נמדדות בכמה משימות הושלמו.
הן נבנות מנוכחות, מהקשבה, מסבלנות ומאהבה.
יש משפט שמלווה אותי בכל פעם שאני נכנסת לבית חדש.
הבית תמיד מספר את מה שעוד מחכה.
הוא מראה את הכיור.
את הכביסה.
את הצעצועים.
אבל הוא מסתיר את הדברים הגדולים באמת.
הוא אינו מספר על הילד שחזר לחייך.
על הארוחה שאיחדה את המשפחה סביב השולחן.
על השיחה שנתנה למתבגרת כוח.
על החיבוק שהגיע בדיוק בזמן.
הדברים האלה נשארים בלב.
ולכן כל כך קל לשכוח שהם קרו.
אולי משום כך נשים רבות מסיימות יום עמוס בתחושת החמצה.
הן מסתכלות על הרשימה שכתובה על השיש, ושוכחות את הרשימה שנכתבה בלב של בני הבית.
השבוע אני רוצה להזמין אותך לניסוי קטן.
בסוף היום, לפני שהעיניים נמשכות לכיור או לערימת הכביסה, עצרי לרגע.
שאלי את עצמך:
מה הענקתי היום?
מי הרגיש אהוב בזכותי?
איזה רגע בבית הזה התקיים בזכות הנוכחות שלי?
רק אחר כך הסתכלי על המשימות שממתינות למחר.
יכול להיות שהן עדיין יחכו.
וגם זה בסדר.
כי בית חי תמיד יזמין עוד עשייה.
זה הטבע שלו.

אולי הסדר העמוק ביותר מתחיל ברגע שבו מפסיקים לחפש את קו הסיום, ומתחילים ליהנות מהדרך והשינוי הגדול ביותר בבית מתחיל ברגע שבו מפסיקים למדוד

את היום לפי מה שנשאר לעשות, ומתחילים לראות את כל הטוב שכבר נוצר בו.

שלך מרים

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בחני את עצמך: הכוח המניע אותך לארגון הבית הינו שלילי או חיובי? | חני רחמין ברוכים הבאים: 7 טיפים לשמירת הסדר בכניסה לבית כשהולכים לאיבוד ורוצים לברוח מהבית | חני רחמין סדר וארגון הבית גם בחנוכה: "שמונים אחוז מהבלאגן בבית נולדו מעשרים אחוז של טריגר" הדס דילמוני: "אל תחכי לניקיון האביב, הנפש שלך רוצה בית מאורגן ונקי, ומגיע לה כבר היום!"