פרק אלף

בחודש אלול, כל שנה מחדש – ואני לא מצליחה להתעלם מאלול כי בסופו של דבר המלך בשדה – אנחנו עושים חשבון נפש של הסתכלות אחורה, חישוב של הדברים מה הייתי יכולה לעשות אחרת מה אני רוצה לשנות וכולי. עד כאן הכל קלישאה. אתם מכירים.

היום שלחה לי מישהי סרטון מקסים עם המון נוסטלגיה. כל חפצי הלימודים שהיו פעם: המחברות החומות, ילקוטי העור הישנים המהוהים, שוקו של תנובה מפעם, עפרונות, מחק שהאמנו שמוחק אפילו עט – וגירדנו את הדף עד שנהיה בו חור – אז ברור שהמחק מוחק עט…. ועוד .

אפילו המוזיקה שליוותה את הסרטון עשתה לי חם בלב ושמח בעיניים. קוראים לזה:" אני לא בוכה נכנס לי קצת פעם לעין…". למטה, בתחתית הסרטון לכל אורכו הופיע השאלה "האם הייתם חוזרים לשם שוב?"

וכל כמה שנהנתי מהסרטון והתמוגגתי מגעגוע' השאלה הזו גירדה לי במוח. ואת האמת – לא הצלחתי להגיע לתשובה. בטח לא חד משמעית. כל התשובות שלי מתפתלות בין "אני מוכנה לחזור לשם, לילדה ההיא של פעם אבל עם העוצמות של היום" , "אני רוצה לחזור לשם כי היה כיף – אבל אני רוצה להישאר גם בכיום כי נהדר גם היום"  ולא הצלחתי להגיע למשהו פשוט שאני שלמה איתו.

פרק בית

יש משהו נפלא ומדהים שאני שמה לב אליו. מרגש אותי ממש לספר אותו, ואולי חלקים ממנו כבר הזכרתי אבל היום אני רוצה לדבר בו ברחל ביתך הקטנה או להניח אותו על השולחן, תרתי משמע.

כשהייתי אמא צעירה והיו לי חלומות שהילדים שלי יהיו בדיוק מה שאני רוצה: מחונכים, מסודרים, מנומסים, חכמים, צועדים בדרך שלי ושמים אותי בראש לדוגמא (אפשר גם את בעלי…) לא חלמתי ולא לקחתי בחשבון עד כמה הדברים יכולים להתפתח אחרת. ואל תגיעו לי עכשיו לחלק הרחב של הזווית שהתרחקה, אלא בוא נתחיל בתור ילדים, כשהזווית עוד קרובה. כי כשהם היו ילדים ואמרתי היום התורנות של XXXי לסדר שולחן-  XXXי קפצה ואמרה שנורא קשה לה היום, או כשהגיע התור של  XXXי לשטוף כלים  – XXXי אמרה שזה מאוד לא נעים לה בידיים והיא לא יכולה כי זה מגעיל אותה, וכל הבית צרח עליה שהיא לא נולדה בארמון בקינגהם ( כל הבית זה אני, ככה מסירים אחריות, תלמדו .  אבל אם לומר את האמת- גם הילדים עצמם התקוממו כל פעם שמישהו לא רצה לעשות את התורנות שלו) וכבר אז התחלתי להרגיש איך הדברים זזים  הצידה, משנקרא זולגים, ואיך החלומות לא מתממשים ממש כמו שחלמתי אותם.

בהמשך החיים, בדיוק כמו בשיעור הנדסה – שהמורה אמרה שמספיק מעלה אחת בזווית שזזה הצידה – ההמשך יהיה שונה ורחוק מאוד – ככה זה היה. כל ילד תפס את הכיוון שלו במיליסקנדליטר של זווית- והלך והתרחק למחוזות ההגשמה העצמית שלו. אבל אני בתור אמא שלא כל כך ידעה את המתמטיקה של החיים ואת הנדסת המרחב – הרגשתי בעיקר את הריחוק, ולא את חוד הזווית שמחברת את שני הקווים. את זה למדתי להרגיש עם השנים, ותכלס זה החלק הכי חשוב בזווית.

היו שנים שהיו חוסר הבנה, וריחוק, והקטנה בדעות, ואי הסכמות, ואפילו ברוגזים, והמון תפילות והמון רצון להצליח לחבר הכל יחד או להבין את המשוואה הזאת הלא פשוטה בכלל.

ואז פתחנו את השטייטל. מסעדה יהודית אותנטית (תסתמו חזק את האוזניים זה פרסומת עכשיו) ומה שקרה היה פשוט נפלא: כל הילדים שגרים באזורים שלנו באו לעבוד איתנו. דתיים ודתלשיים, קרובים ורחוקים, כולם בוחשים ידם בצלחת (תרתי משמע, איזה כיף להשתמש בדימויים של אוכל) והם חלק מהמיזם המשפחתי הזה שמגיש על השולחן צלחות עמוסות בחוויה (שוב תרתי משמע ….. מעכשיו תתרגמו כל משפט בכמה רבדים).

וכאשר מגיעות אלינו קבוצות לסיוריים קולינריים – ואני עומדת ומדברת כמה דקות (אי אפשר לעצור אותה זאת….) אני צוחקת ואומרת להם שכל מה שביקשתי בילדות והם לא עשו – עכשיו הם רצים לעשות:

אם אמרתי להוריד מהשולחן – והתחמקו

או כשאמרתי לשטוף כלים – ודחיינו

או שביקשתי לטאטא את הרצפה לאחר האוכל – וצעקו אמא אבל אני לא יודע

או כשצרחתי בקול "של מי היה התור היום לנגב את השולחן"  (מפת שעוונית של פעם, בלי מגבונים אלא עם סמרטוטי מטבח רטובים…… אם כבר מדברים על נוסטלגיה) והשולחן נשאר כמו איזה עזוב ומוזנח עד שבאתי לפנק אותו.

היום הם גדולים, והם עובדים איתנו והם עושים הכל. ואני מרגישה מלכת הבית.

אני אומרת לפנות מהשולחן – מיד מפנים.  אני אומרת לערוך את השולחן הזה – מיד עורכים. אני אומרת לטאטא מתחת – מיד מטאטאים.

החינוך של אז עובד לי היום.

וכולם צוחקים ואומרים לי "כמה מקסימים הילדים שלך"  ואני כל כך מאמינה להם כי אני זוכה לראות ברוך השם בכל ילד נקודות כאלה מקסימות של תרומה ושל אכפתיות לפול המשפחתי הזה, ולמאמצים הגדולים כדי שהוא יצליח. יש לי נחת אמיתית והתגשמות של חלומות.

פרק גימל.

ואז פתאום מגיע לנו האלול הזה, ורגעים של נוסטלגיה, ושאלות של חשבון נפש כמו האם היית חוזרת לזמן הזה, ותשובות כמו "בטח, הייתי חוזרת לימים ההם-אבל עם הכוחות של היום" , "הייתי רוצה לעבור את הדרך הזאת עם התיקון שאני צריכה לעשות אבל בדרך שלי"  (חה חה חה כאילו שזה תוכנית כבקשתך….)

והמחשבות שמתרוצצות בראש כששאלתי את עצמי אם הייתי רוצה לחזור לימים ההם, לא בהכרח ענו כן בפה גדול . כי מה שיש לי היום כל כך טוב ,מלא ועשיר, ואני כל כך אחרת ויכולה, וחזקה, ונותנת, ומשפיעה ומשמעותית עבור כל כך הרבה   אז נכון שימי התמימות היו קסומים, ונכון שהדרך הכואבת עקצה ושרטה ושרפה, ושלחה אותנו לעזרה ראשונה הרבה פעמים – אבל מה שיש לי היום הוא הרבה יותר משמעותי ועוצמתי מימי התום ההם בצבעי גלידה . אז אני ממש לא יודעת מה לענות.

פרק דלת

ובגלל שהייתם כל כך נחמדים וקראתם עד פה, הוספתי לכם פרק בונוס:

אני אומרת לאנשים – ש"נוסטלגיה זו מתנה של בוגרים" (מילה אלגנטית ל"הזדקנתם", אגב, זיקנה היום זה בערך מגיל 27 לא להיבהל ) רק אדם שיש לו קצת ימים מאחוריו, יש לו למה להתגעגע בניחוח המתוק חמוץ הזה, להתנסטלג. ילדים הם עדיין בתוך ההתרחשות וגעגועים הם לא פקטור רציני אצלם (חוץ מלהתגעגע לאמא ואבא באמצע שבת אצל הדודה)

ובדיוק כמו שנוסטלגיה היא הנאה של התבוננות לאחור, קצת תחושה של החמצה כי היום אני הרבה יותר חכמה ויכולתי לנהוג אחרת, קצת כמיהה אל התום הזה שהיה כשלא ידענו הכל או מה קיים ואפשר.

ועכשיו תעשו את זה במרקר ענק וצהוב:

ככה בדיוק החיים שלנו.

לא היינו האנשים שאנחנו היום לולי מה שעברנו על כל המפרקים שלו (ארבעה פרקים אמרנו…) עם כל ההתפרקות שלו, ועם כל איך שהוא פירק אותנו, ואיך שהרכבנו בחזרה. כשאנחנו עומדים באלול הזה ומסתכלים אחורה אל תוותרו על שום דבר שהיה. כן לקבל החלטות להיות יהודי יותר טוב, אבא יותר טוב, אמא יותר מחבקת, אישה יותר קשובה, עובדת יותר מסורה או מה שזה לא יהיה…

אבל אל תוותרו על אף שורה ב"קורות החיים" שלנו,  כי זה מי שיוצר ויצר את מה שאנחנו היום, זה התרמיל שלנו.  זה שק המשאבים האישי. ארון תרופות הסבתא שלנו, שאנחנו לוקחים איתנו בעזרת השם לשנים הבאות.

בתוך תרמיל הנוסטלגיה הזה יושבים חיים שלמים שפעם היו תמימים והאמינו בורוד בהיר, ועם הזמן גילו שיש עוד צבעים על הרצף, והיום הם יודעים לחיות עם מגוון רחב של התבטאות שבירת קרני האור.

והראשון שירוויח מזה, מהרשות לכל הצבעים להופיע בכותרות הפרקים – אלו אתם, אנחנו. הנחת שלנו כך הרבה יותר רחבה, הימים שלנו  יותר מאושרים, ההווה שלנו הרבה יותר קרוב לחלום.

לגעת באלול, בלי לגעת.

אלול נוגע בנוסטלגיה,

בשולי שמלתו רווית הימים,

שמלחכת סופי שנה ואוספת אותם לזיכרון אחד ורוד שנישא איתנו לשנים הבאות.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

אפשר להגיד את זה? תפסיקו להבהל ממריבות! חד גדיא – הפיוט שתבכו ממנו מצחוק ומרגש – מוקדש לכל ההורים לנוער מתמודד / דסי זייבלד בואו רגע נתבייש ביחד אתרוג הזהב / סיפור לט"ו בשבט לפני שהמצפון מכרסם: דסי זייבלד בהומור ( שגרתי :)) לתקופות לא שגרתיות