רק אמא יודעת מה עובר בלב כשמגיע הרגע הזה.
לארוז מזוודה, לסדר בגדים, לדחוף עוד כמה דברים לתיק, לבדוק שהוא לא שכח כלום… אבל האמת?
את יודעת שהדבר שהכי קשה לך להשאיר בבית זה את עצמך.
כי את שולחת אותו למסגרת חדשה.
לישיבה, לפנימייה, לחדר עם בחורים חדשים, למקום שהוא עוד לא מכיר באמת.
ואת נשארת עם אלף מחשבות.

האם הוא יסתדר?
האם יהיו לו חברים?
האם יהיה לו טוב?
מי יהיה שם אם יהיה לו קשה?
האם הוא יידע לבקש עזרה?
ומה אם הוא יתגעגע ולא יגיד?

ומה אם יהיה לו יום קשה והוא יחליט שהוא לא מסוגל?

ואז את עושה את הדבר הכי אימהי שיש
מכינה אותו לכל תרחיש.

מדברת איתו, מחזקת, מסבירה, נותנת עצות…
ואחרי כל השיחות האלה, את צריכה גם ללמוד לשחרר.
וזה קשה.

כי כל השנים התרגלת להיות שם.
כשהוא רעב — את יודעת.
כשהוא עייף — את מרגישה.
כשהוא עצוב — את מזהה אפילו בלי שהוא אומר.

ופתאום הוא נמצא במקום אחר, ואת צריכה לסמוך עליו, על הדרך שחינכת אותו, על הערכים שנתת לו, ובעיקר לסמוך על הקדוש ברוך הוא.

אז אמא יקרה, אם את עכשיו בלחץ את לא מגזימה.
אם את בוכה קצת כשהוא לא רואה זה בסדר.

אם את בודקת את הטלפון ומחכה שהוא יתקשר ויגיד הכל טוב אני מסתדר את ממש לא היחידה. ❤️

אבל תזכרי משהו:
את לא שולחת אותו רק לישיבה.
את שולחת איתו את כל מה שנתת לו בבית.
את המילים שלך, את החינוך שלך, את האמונה שלך, את החיבוקים, את הגבולות, את הערכים, את כל הפעמים שאמרת לו "אני מאמינה בך".
והוא ייקח את כל זה איתו.

יהיו לו ימים קלים ויהיו ימים פחות.
יהיו רגעים שהוא יתגעגע, אולי אפילו ירצה לוותר.
אבל גם זה חלק מהדרך.

לא כל קושי אומר שלא טוב לו. לפעמים קושי הוא בדיוק המקום שבו ילד גדל, מתחזק ומגלה כמה כוחות יש בו.
ואת?

תזכרי שגם לך מותר לעבור את התקופה הזאת בקצב שלך.
מותר לך להתגעגע.
מותר לך לדאוג.
מותר לך להיות גאה ובאותה נשימה לפחד.

כי מאחורי כל בן שיוצא לישיבה יש אמא אחת שהלב שלה יוצא איתו מהבית. ❤️

ואולי זה הסוד הגדול של אמהות
אנחנו מגדלות אותם במשך שנים כדי שיגדלו להיות עצמאיים,
ואז כשהם באמת מתחילים ללכת לבד, אנחנו מגלות כמה קשה לשחרר.
אז אמא, תנשמי.
תברכי אותו.

תחבקי אותו עוד חיבוק אחד, גם אם הוא עושה פרצוף ואומר "אמא דיי תעזבי אותי", או דוחף אותך קצת אל תתרגשי.
תני לו לצאת לדרך בידיעה שיש לו בית לחזור אליו,
ואמא אחת שתמיד, אבל תמיד, תהיה המקום הבטוח שלו.

ובעזרת ה', שנשלח את הבנים שלנו לשלום, שיחזרו אלינו לשלום, שימצאו חברים טובים, רבנים טובים, דרך טובה, ושיהיו שמחים, חזקים ובריאים.
ושנזכה לראות אותם גדלים לתפארת ולדעת שכל הדמעות שהיו בדרך היו שוות. 🤍

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

ביילי ליפשיץ מבקשת: "נקרע לי הלב על עוקבת שלי, בבקשה תהיו רגישים!" ביילי ליפשיץ: "אין משפחה שאין בה חילוקי דעות" להתראות ישיבה קטנה 🙂 / אפרת ברזל ביילי ליפשיץ: לא כל אהבה מצטלמת יפה… ביילי ליפשיץ: "תהיו נחמדים גם לאנשים שפחות כיף לך איתם, בסוף – יש עוד מישהו באמצע…"