סוכות מגיע. כולם עסוקים בבניית הסוכה, בקישוטים, בבחירת ארבעת המינים. הריח וההתרגשות באוויר.

אבל באותו זמן שאת מקשטת את הסוכה או מכינה עוד עוגת שוקולד לחג, ישנן כאלה שיושבות אי־שם בתוך חדרי חדרים, בלב רועד, ולא יודעות מה ילד יום המחר. יש מי שסוכות בשבילה הוא חג של משפחה, שמחה ואורחים, ויש מי שהחג דווקא מדגיש אצלה את כל מה שחסר.

אנשים יכולים לעמוד שעה ולבדוק אתרוג. לסובב אותו מכל צד, לחפש אם יש פגם, אם רואים איזו נקודה שחורה, לבדוק שוב ושוב, ואז לחייך בסיפוק: האתרוג שלי הכי מהודר.

וכן, צריך אתרוג מהודר. אנחנו רוצים להדר במצוות ולהקפיד על קלה כבחמורה. אבל גם אם מצאתם את האתרוג הכי מהודר בעולם, אם האתרוג יישאר לבדו, כל השעות שבזבזתם בבדיקתו לא יוציאו אתכם ידי חובת ארבעת המינים. אתם צריכים גם את הלולב, את ההדסים ואת הערבות. את כולם יחד.

המדרש ממשיל את ארבעת המינים לסוגים שונים בעם ישראל. יש מי שיש בו תורה ומעשים טובים, יש מי שיש בו מזה ואין בו מזה, ויש גם את הערבה – שאין בה לא טעם ולא ריח. ומה אומר הקב״ה? ״יוקשרו כולם אגודה אחת״.

כי עם עצמך אתה יכול להקפיד. אתה יכול להדר, לדקדק ולדרוש מעצמך יותר. זו העבודה שלך. אבל עם האחרים אתה לא יכול לעמוד כל היום ולחפש את הנקודה השחורה.

לידך צריך להיות גם היהודי שאולי בעיניך אין בו כרגע ״טעם וריח״. גם הוא נשמה יהודית, גם הוא בן של הקב״ה. יש יהודי שלומד תורה, יש יהודי שמהדר במצוות, ויש יהודי שאולי כרגע אינו שומר מצוות ואפילו אין לו כיפה על הראש, אבל גם הוא חלק מהאגודה. ובלי הערבה, גם האתרוג הכי מהודר לא משלים את המצווה.

מסופר על סוכתו של הבעל שם טוב שהיו עליה שאלות הלכתיות. רבנים שנכנסו אליה טענו שאינה כשרה, והתפתח דיון הלכתי. לפי המסורת, לאחר הוויכוח נמצא בידו של הבעל שם טוב פתק שעליו נכתב: ״סוכה זו של הרב ישראל בעל שם טוב כשרה, נאום מט״ט שר הפנים.״

הרבי מליובאוויטש מתייחס לשאלה המתבקשת: מדוע מלכתחילה ישב הבעל שם טוב בסוכה שיש עליה שאלות, במקום לבנות לעצמו סוכה שאין עליה שום ספק? ומסביר את המעלה שבעבודת הבירורים: לקחת מקום שיש בו קושי ושאלה ולהעלות גם אותו אל הקדושה, באופן של ״יתרון האור מן החושך״. הבעל שם טוב הקדיש את חייו להרים את היהודי הפשוט ולגלות את הנשמה שבתוכו. אולי הסוכה שלנו צריכה להיות מקום שבו גם יהודי שהחיים שלו מלאים שאלות יכול להרגיש בבית. גם יהודי שיש לו איזו ״דופן עקומה״ בחיים.

לא כולם מגיעים לסוכה שלנו שלמים. יש אנשים שמגיעים שבורים, חסרי ביטחון, שונים מאיתנו, פצועים מבפנים. ולמען האמת, לכולנו יש חלקים כאלה. אף אחד מאיתנו אינו אתרוג מושלם.

בשיר השירים נאמר: ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״. אפשר לדמיין אמא שמחזיקה את התינוק שלה: יד שמאל תומכת מתחת לראשו, ויד ימין עוטפת ומחבקת את גופו. בכתבי הקבלה והחסידות מוסבר ש״וימינו תחבקני״ רומז לחג הסוכות, דפנות הסוכה הן כמו ידו של הקב״ה המקיפה ומחבקת אותנו.

וכשאני נכנסת לחיבוק הזה, לא שואלים אותי קודם אם הכול בחיים שלי מסודר, אם אין בי פגמים או אם אני נראית בדיוק כמו כולם. בבית של הקב״ה יש מקום לכולם.

חז״ל אומרים במסכת סוכה: ״כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת״.

אז תסתכלו השנה מסביב לסוכה שלכם. מי יושב שם? רק אנשים שמתלבשים כמוכם? רק מי שחושב כמוכם? רק משפחות שנראות כמו המשפחה שלכם? או שיש בסוכה שלכם באמת את כל ארבעת המינים?

תחשבו על האישה שהתגרשה והילדים אינם איתה בחג. על אישה שבעלה עזב את הבית, או שהיא נאלצה לעזוב אותו, והיא יושבת עכשיו פצועה ואף אחד לא יודע. על אלמנה שרק לפני שנה ישבה ליד בעלה ועכשיו הכיסא ליד ריק. על משפחה שאין לה כסף. על ילדים שהבית שלהם התפרק ורק רוצים שוב להרגיש סוכה חמה. על השכן מהרחוב השני שהולך בלי כיפה, אולי אפילו אין לו סוכה, אבל היה שמח שמישהו יזמין אותו לשולחן שבו יקבלו אותו כמו שהוא.

ויש אולי מישהי ממש ממול שיושבת עכשיו לבד ומחכה לטלפון שלך, ואין לה אומץ לספר לך כמה קשה לה.

חברה אמרה לי פעם: ״אני כבר שנתיים בשכונה אחרי הגירושים. פתאום אף אחד לא מתקשר, אף אחד לא מזמין. בהתחלה הייתי מתקשרת ומזמינה את עצמי, עד שהפסקתי. הרגשתי כמו מקבצת נדבות. התחלתי לכעוס. הרגשתי שלאף אחד לא אכפת ממני.״

המשפט הזה כאב לי, כי אני מכירה את המקום הזה.

אני זוכרת את עצמי במשך שנים בחג הסוכות. הייתה לי סוכה גדולה ומלאה באורחים. כל המי ומי הגיע. אנשים נכנסו ויצאו, לפעמים גם אנשים שלא הכרתי. כולם התקבלו, כולם אכלו יחד, שרו ורקדו. הסוכה הייתה מלאת חיים.

ופתאום יום אחד הכול התהפך עליי. מצאתי את עצמי בצד השני.

שקט. דממה.

המשפחה התפרקה. מי בכלל חשב אז מה יהיה מחר? כל יום היה הישרדות.

אני זוכרת את החג הראשון שעשיתי לבד. הדמעות לא הפסיקו לזלוג. החלל הזה, בין סוכה שהייתה פעם הומה באנשים לבין חג שבו הייתי צריכה לגרד את עצמי מהרצפה כדי בכלל לקום, קשה להסביר למי שלא עבר אותו.

ופתאום הבנתי את האישה שהתגרשה והילדים שלה אינם איתה. הבנתי את האלמנה שהכיסא לידה התרוקן. הבנתי מה זה כשכולם מדברים על חג, משפחה ושמחה — ואת רק רוצה להיכנס למיטה ולחכות שהחג יעבור.

היו ימים שחיכיתי לטלפון. אולי השכנה תתקשר. אולי חברה תחשוב עליי. אולי מישהו ישאל: ״איפה את בחג?״ והטלפון לא תמיד הגיע.

נכון, הייתה לי משפחה שיכולתי לנסוע אליה, אבל היא הייתה רחוקה, וכמה אפשר להתארח שוב ושוב אצל אותם אנשים?

המעבר בין המארחת לזאת שעכשיו צריכה להתארח, שבר אותי.

יש משהו קשה מאוד בלהיות במשך שנים זאת שפותחת את הדלת לאחרים, ופתאום למצוא את עצמך בצד שמחכה שמישהו יפתח את הדלת עבורך.

עד שיום אחד החלטתי: אני אחראית על האושר שלי.

לקחתי את המושכות לידיים. התחלתי להרים טלפונים. הזמנתי אנשים אליי, הזמנתי את עצמי לאחרים, נסעתי מרחקים, טסתי להתארח. העיקר לא להישאר במיטה ולחכות שמישהו אחר יחליט אם יהיה לי חג שמח.

זה לא תמיד היה קל. מעייף כל שבת וכל חג לחשוב מחדש איפה אני ומה אני עושה. אבל הבנתי שרוב האנשים אינם מתעלמים בכוונה. הם פשוט עסוקים בחיים שלהם: לדים, בישולים, קניות, סידורים. הרבה מהם אפילו ישמחו לארח; הם פשוט לא עצרו לחשוב שאני מחכה לטלפון.

ואם אני רוצה לחיות, אני לא יכולה לחכות כל החיים שמישהו אחר יזכור אותי.

לכן אני רוצה לדבר לשני הצדדים.

אם את יושבת עכשיו בבית ומחכה לטלפון, אל תחכי שמישהו יבוא להציל אותך!! תרימי את הטלפון. תזמיני את עצמך. ואם לאחת לא מסתדר, תתקשרי לשנייה. אל תוותרי על החג שלך כי אף אחד לא חשב להתקשר.

אבל דווקא מפני שאני יודעת כמה קשה להרים את הטלפון הזה, אני אומרת גם למי שנמצאת בצד השני: אל תחכי שהיא תבקש.

יש נשים שיעדיפו לשבת לבד ולבכות מאשר לומר: ״אפשר לבוא אליכם?״ אז תעצרי לרגע בין הבישולים והקישוטים ותחשבי: מי אני מכירה שאולי מחכה עכשיו שמישהו יראה אותה?

תתקשרי.

ואל תתני לה להרגיש שעשית לה טובה. תני לה להרגיש שהיא עושה לך טובה כשהיא מגיעה. כי היא לא רק אורחת שאת מארחת, היא מזכה אותך במצווה. היא עוזרת לך לקיים את מה שהקב״ה רוצה מאיתנו בחג הזה: לאגוד יחד את כל חלקי עם ישראל.

ואולי דווקא השנה, בין כל הקישוטים שתלית בסוכה, תגלי שהקישוטים היפים ביותר אינם תלויים על הקירות.

האנשים שהכנסת פנימה, הם הקישוטים של הסוכה שלך.

האישה שהייתה לבד. הילד שהיה זקוק לבית חם. השכן ששונה ממך. היהודי שאולי נראה כמו ״ערבה״ בעיניים שלך.

הם לא באו רק כדי שאת תעשי להם טובה.

הם באו לזכות אותך. הם באו להשלים לך את ארבעת המינים. הם באו לפאר את הסוכה שלך.

כי זה אולי ההידור האמיתי של חג הסוכות: לא להיות מוקפת רק באנשים כמוני, אלא לפתוח את הסוכה גם למי ששונה ממני.

אחדות אינה אחידות.

האתרוג נשאר אתרוג והערבה נשארת ערבה. אף אחד לא צריך להפוך להיות השני. אבל רק כשאוגדים את כולם יחד – המצווה שלמה.

אז תבדקי את האתרוג, תקשטי את הסוכה ותכיני את השולחן, אבל אל תשכחי להביט גם החוצה.

מי עדיין חסר? מי מחכה שמישהו יראה אותו? מי זקוק השנה לחיבוק של ״וימינו תחבקני״?

התקשרי לאדם אחד נוסף. הזמיני אותו לסוכה שלך. לא מתוך רחמים ולא כי את עושה לו טובה, אלא כי בלעדיו האגודה אינה שלמה.

כי הקישוט היפה ביותר בסוכה אינו תלוי על הקיר. הוא יושב לידך, סביב השולחן, ומרגיש בפעם הראשונה בחג הזה: גם לי יש כאן מקום.

ובזכות שנזכה לקיים באמת ״כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת״, נזכה בעזרת ה׳ בקרוב ממש שיקים לנו את סוכת דוד הנופלת ויפרוש על כולנו סוכת שלומו.

חג סוכות שמח,
בלימי ❤️
רג״ש | רוח • גוף • נפש

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

איך סולחים למי שחרב את עולמך הפנימי? | הטור של בלימי, מתוך מערכת זוגית רעילה שו"תפות: איך חוגגים חנוכה בלי אבא? לברוח מה'לבד': להפוך את חנוכה מחג של קושי לחג של אור יש חיים אחרי: איך מבריאים ממערכת נרקסיסטית? אפרת ברזל: והערב נא, את הערבה הזו, והצמח תקווה גם בנו 🙂