קרה לכם שהייתם תקועים במקום שלא עשה לכם טוב? בעבודה, בזוגיות, או אפילו בתוך עצמכם? ידעתם שזה מוריד אתכם, שאתם פוגעים בעצמכם או באחרים, ובכל זאת לא הצלחתם לזוז, כאילו מסמרו אתכם לרצפה.

בסדום האנשים ראו רק את עצמם ואת הצורך שלהם לשרוד ולהרגיש שהם מעל כולם, גם אם זה בא על חשבון אדם אחר. הם גנבו, בגדו, העליבו ופגעו, והיו מוכנים לעשות הכול כדי להשיג את מה שרצו. כשהאדם כל כך שבוי בתוך עצמו, בתוך הסיפורים שהוא מספר לעצמו ובתוך הצורך שלו להצדיק את מעשיו, הוא כבר לא רואה את מי שעומד מולו. הוא עושה מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.

ובתוך המקום הזה חיה אשת לוט. כשהמלאך אמר לה לא להסתכל לאחור, היא הסתובבה. למה היא לא יכלה להתאפק? הבעיה שלה הייתה שהיא הייתה קשורה לסדום. היא יצאה משם, אבל לא הצליחה להתנתק מהמקום שבו גדלה, מהאנשים ומההתנהגות שהכירה. גם אם ידעה שמשהו שם אינו בסדר, היא הייתה שבויה בתוך העולם הזה ולא הצליחה להפסיק להביט אליו.

לרוב, אדם שפוגע חי בתוך סדום משלו. הוא לא מצליח להתנתק מהחור הגדול שבתוכו, מהטראומה שלו. בלי יכולת של אתכפיא ובלי יכולת לדחות סיפוקים, הוא מפעיל שוב ושוב את מנגנון ההרס העצמי והזוגי.

כך קורה לפעמים גם למי שחי בקשר פוגעני. אדם יכול לדעת שהקשר הורס אותו, ובכל זאת להישאר קשור אליו, או לעזוב אבל להמשיך להסתובב סביבו במחשבות: מה פספסתי? אולי הייתי צריכה לעשות אחרת? אולי הוא ישתנה? אולי יחזרו הימים הטובים?

אני זוכרת את הימים הטובים ואת המילים שאמר לי: “את האישה הכי טובה ויפה”, “את הכי מבינה אותי”, “את האמא הכי טובה בעולם”. הוא היה אומר שיש לי הרבה סבלנות, שאני נותנת לו לנסוע, להביא אורחים וללכת לפגישות בלי תלונות. הוא גם היה אומר: “לקחתי את הבחורה הכי טובה ממגדל העמק”.

ואז הגלגל היה מתהפך: “את אף פעם לא מבינה אותי”, “את כל היום מתלוננת”, “את עוקבת אחריי”, “אין לך טיפת כבוד”, “את רוצה כל הזמן לשנות אותי”. אפילו על האימהות שלי היו אומרים לי דברים קשים. וככה הגלגל כל הזמן חוזר בין טוב לרע. גם אחרי כל זה מחכים למילה הטובה, להודעה, לחיבוק. מתגעגעים לרגעים היפים וחושבים שאולי הם יחזרו. הקשר הזה מושך אותנו שוב לאחור, גם כשכבר ברור לנו כמה הוא מכאיב.

בהרבה מצבים כאלה, כדי להתחיל להשתחרר צריך ללכת ל־no contact, כלומר לאפס תקשורת, להתרחק, להמשיך הלאה ולא להביט לאחור. לתת לגוף ולמוח זמן להירגע ולהתחזק, עד שאפשר יהיה להסתכל על מה שהיה ממקום אחר, ממבט בוגר יותר, ולא מתוך הכאב והגעגוע שעדיין מושכים אותנו פנימה. כשיש ילדים, לא תמיד אפשר לנתק כל קשר, אבל אפשר לצמצם אותו למה שחייבים ולשמור על גבול ברור.

כשהוא החליט לעזוב, דווקא הוא היה זה שהלך ל־no contact, לאפס תקשורת. לא היה בינינו קשר ולא הייתה אפילו מילה. רציתי שיהיה בינינו קשר, במיוחד בגלל הילדים, אבל כשהוא ניתק הרגשתי פגועה מאוד, כאילו אני שום דבר, כאילו הפכתי לאוויר בשבילו. לא הצלחתי להבין איך אחרי כל כך הרבה שנים של קשר, חיים משותפים וילדים, כשעל פניו הכול נראה בסדר, פתאום אני כאילו לא קיימת בשבילו.

היום אני מבינה שגם אני הייתי צריכה את הניתוק הזה. בתחילת הדרך לא הצלחתי לעשות את זה בעצמי, ולכן אני מודה לה׳ שהוא עשה את הצעד הזה. אז זה כאב לי והרגשתי בגידה כפולה, אבל היום אני רואה שזה עזר לי להשתחרר ולהתחיל להמשיך הלאה.

ולמה אשת לוט הפכה דווקא לנציב מלח? רש״י מביא את פירוש חז״ל שהיא חטאה במלח כשלא רצתה לתת מלח לאורחים, ובמלח נענשה. אבל אפשר להתבונן גם במלח כסמל. מעט מלח נותן טעם לאוכל, אבל כשהמלח משתלט, אי אפשר לטעום את המאכל עצמו. המלח משתלט על הכול.

כך גם הכאב. מותר לבכות, להצטער ולהתחרט. לפעמים העצב הוא כמו מעט מלח, הוא עוזר לנו להבין מה קרה, לראות מה עשינו לא נכון ולתקן. אבל כשהמלח נעשה יותר מדי, הוא משתלט על כל הטעמים. כשאדם חי כל הזמן בתוך הטראומה, חוזר שוב ושוב למה שעשו לו או למה שהוא עשה, הכאב כבר לא מקדם אותו. הוא מקפיא אותו. הוא נעשה נציב מלח, שאינו מצליח לקום, לתפקד, להתקדם ולעשות את שליחותו בעולם.

בפרק כ״ז בתניא אדמו״ר הזקן מלמד שהיצר הרע חכם מאוד. הוא יודע לזרוק לנו מחשבות של אשמה ועצב, כדי שניפול למטה ולא נצליח להמשיך. לכן צריך לשאול את עצמנו: מתי העצב בא ממקום שיכול לעזור לנו, ומתי הוא כבר מושך אותנו למטה?

אם העצב עוזר לנו להכיר באמת, להתחרט, לתקן משהו שעשינו ולהתקדם, יש בו כמו מעט מלח שנותן טעם. אבל אם הוא מחזיר אותנו שוב ושוב לאותו מקום, משאיר אותנו במיטה, ממלא אותנו באשמה ולא נותן לנו לעשות את שליחותנו, זה כבר יותר מדי מלח. זה היצר הרע שמנסה להחזיר אותנו לאחור ולתקוע אותנו שם.

וכשהמחשבות האלה מגיעות, צריך לדחות אותן בשתי ידיים. לא מפני שאין לנו כאב, ולא מפני שאין לנו מה לתקן, אלא מפני שאנחנו לא מוכנים לתת לכאב לעצור לנו את החיים. כשאדם קם, מתגבר וממשיך בשליחותו למרות המחשבות שמושכות אותו למטה, הוא עושה נחת רוח לה׳.

אז תשאלו את עצמכם: האם המבט לאחור עוזר לי לתקן ולקום, או שהוא רק מושך אותי למטה ומשאיר אותי קפואה? אם הוא תוקע אתכם, זה סימן שהיצר הרע הצליח למשוך אתכם אל תוך העצב. אל תישארו שם. דחו את המחשבה, קומו והפנו את המבט קדימה. אל תהפכו לנציב מלח. תנו לחיים שלכם שוב טעם.

מצאתי במגירה שיר שכתבתי לפני כשנתיים, בזמן הפרידה, כשהיה לי ברור שאני עומדת להיפרד. השיר מדבר בעד עצמו. הקריאה בו פותחת צוהר לעולם הפנימי שאנשים חיים בו בתוך קשר כזה, לעולם של משיכה, כאב ובלבול, ולתחושה שיודעים שצריך לברוח, אבל לא מצליחים לזוז.

טראומה בונד

הדרך לגיהינום שזורה בפרחים,

פרחים ריחניים וזוהרים,

שבהמשך הדרך הופכים לדרדרים.

אני עושה פסיעה פנימה,

הריח מושך אותי קדימה.

אני יודעת מה אמצא בסוף המנהרה,

אבל הריח והיופי, אני שבויה.

ושוב צועדת לתפוס את הפרחים

שהפכו לקוצניים.

מושיטה את היד, מקבלת דקירה,

כאילו קיבלתי סטירה.

אבל אני לא משחררת,

גם אם אני מדממת.

רק מהריח אני מסתחררת,

ושוב מבטיחה לעצמי:

לא עוד, ילדתי.

רוצי, ברחי, עכשיו זה הזמן,

ואני תקועה בלי חמצן.

לא זזה לשום מקום,

צובטת את עצמי: האם זה חלום?

ושוב רוצה להתקדם בפתח המנהרה,

עוד פסיעה לעבר המטרה.

הריח מושך פנימה,

היופי מעורר את התחושה,

כמו סם.

ואני יודעת שזה לא בריא,

ושומעת שזה לא כדאי.

אז למה לעזאזל אני רוצה

רק עוד דקה,

כשאני יודעת שזה יהפוך

לנשיכה?

ולמה לכל הרוחות אני בסערת רגשות,

כשאני יודעת שאסור לרצות?

למה אני מרגישה כמו שבויה,

כבולה בזרועות תנינים

שמסובבים את צווארי,

חונקים את נשמתי,

עד שבא לי להקיא

את כל הווייתי?

כשאני יודעת איך האסון ייראה

אם אצעד קדימה ולא אראה,

ועדיין הלב חומד,

והבטן צובטת,

והדפיקות המואצות,

מרוב עצב, הן דופקות,

והכאב המתפשט,

ולכאב אין כלל עת,

כי הלב ממאן

להבין שכבר אין.

כך נראית הדרך לגיהינום:

רסיסים של ממתקים

שהופכים לרעילים.

הלב והראש בלי סנכרון,

עד שאנחנו בסיכון.

אי אפשר עם, אי אפשר בלי,

רק תעירו אותי לפני שאהפוך לשבר כלי.

בלימי

רגש, רוח, גוף, נפש ❤️

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בלימי מזדהה: "לפעמים הגוף כבר עזב, אבל הנפש עדיין קשורה בציפייה שיחזור להיות האדם שחשבת שהוא" איך סולחים למי שחרב את עולמך הפנימי? | הטור של בלימי, מתוך מערכת זוגית רעילה בלימי בטור מיוחד לחג: הדפנות שבורות? הסכך עף מעלייך? תדאגי לסוכת שלום בתוכך… להתחיל מבראשית אחרי מערכת יחסים רעילה זו בעצם השאלה: מי אני בכלל? לחיות בתוך מערכת יחסים נרקיסיסטית: ומה אם אי אפשר לעזוב?