יש רגעים שאני מרגישה חומוס בפיתה. חומוס בפיתה זה הדרך שלי להגיד שאני מרגישה נמוך, לא אינטליגנטי, חסר ניסיון, ואלה הרגעים שאני שואלת על עצמי איך, איך לא תפסת את זה קודם. הוא מעשה שהיה כך היה: יום אחד, קלטתי שאישה מסויימת נחמדה מאוד, עיתונאית מאוד, סלבית מאוד וחשובה ביותר הכותבת במדורים נחשבים בכל מיני פלטפורמות מליגה אלף אלף,, מגיבה לי על תכנים שאני כתבתי בכל מיני פלטפורמות ליגה קמ"ו. את האמת, שדסי של אז- להלן- אני- התרגשה והתלהבה כי איך יכול להיות שכבוד ראש הממשלה עונה לה (לא באמת ראש הממשלה אבל ברעיון, הדרגה, החשיבות…) והרגישנ מכובדת ביותר.

מן הון להון, התחלנו להתכתב גם בינינו, היא התרגשה מהסיפור האישי שלי ומדרך ההתמודדות שלי, היא שאלה שאלות והתעניינה, שלחה חיבוקים עצות והמון חיוכים. אני כמו חומוס ארץ ישראלי קלאסי עם קוצים של צבר ופיתה יבשה מלפני פסח- הרגשתי שהנה יש לי חברה מעניינת, מרתקת, אשת העולם הגדול, וכמו פיתה מעיירת פיתוח התלהבתי שהנה הנה התפתחתי למנה פלאפל מהעיר הגדולה, אפילו> ישלי כבר חברה ממש מפורסמת .

כמה שבועות אחר כך, אולי חודשיים שלושה,  החברה סיפרה לי שהיא מגיעה לחיפה וביקשה שנשב לקפה. אני, סתם תעשי, מחיפה, אשב לקפה עם כבוד סגנית ראש הממשלה (שוב הגזמתי…) כי היא ביקשה לשבת איתי . בטח שאמרתי כן.

נפגשנו בבית קפה חמוד בכרמל, בחיפה. ערב כחול עם שמיים של כוכבים היה פרוש למעלה.  שתינו קפה עם המון קצפת ואני הנדבנית הזמנתי אותה על עוגה מפנקת, שתתפנק לה גברת ראשת הממשלה, אף אחד לא יחפש אותה באמת בשמפניה ובסיגרים הרי.

ישבנו אולי שעתיים ופטפטנו ודיברנו והיא שאלה המון שאלות ובנושא מאוד מסוים – כן אתם מנחשים, בנושא של היחסים המשפחתיים עם הילדה שחזרה בשאלה. היא שמרה על חיוך מקסים ושמה את היד שלה על היד שלי יותר מפעם אחת. וכשהסיפור היה קצת טראומטי או עצוב העיניים שלה היו עצובות ממש. היא הייתה אמפתית, סימפטית, והתעניינה עד הקצה התחתון של הכיס האחורי בברך. איפה שהוא לקראת סוף הפגישה היא סיפרה לי שהיא עומדת להשתתף בתוכנית טלוויזיה (טפו) שתעסוק בנושא הילדים הנושרים ובני משפחותיהם ו "וואלה שעולה לה עכשיו, שיכול להיות שהסיפור שלי מתאים להשתתף בזה, בתוכנית הזו ". אתם בטח כבר מחייכים, ומגרדים לעצמכם איפה שהוא במצח אבל אני עדיין לא קלטתי. אמרתי לה שלא מתאים לי להשתתף בדבר כזה, שאני לא מעוניינת שחיי הפרטיים יהפכו לסיפורם של כל צופי בני ישראל, ושאני מאחלת לה הרבה הצלחה, ושיהיה לה מגניב ומעניין מרגש ומרתק.

נפרדנו בחיבוק והיא המשיכה לדרכה לעיר הקודש הרחוקה

זהו.

מאז לא שמעתי ממנה.

גם כשהגבתי לה על דברים שכתבה, על תורים שפרסמה לא הייתה תגובה מהסוג שהייתי רגילה קודם. כששאלתי אותה משהו באופן פרטי – קיבלתי תשובה נעימה ומחויכת אבל משהו שם היה מאוד מרוחק הוא מאוד לא מנסה להתקרב.

בגלל שאני חומוס בפיתה מאיירת פיתוח לקח לי זמן לקלוט איך זה מרגיש כשמשתמשים בך, או כשרוצים להשתמש בך. איך זה מרגיש כשחושבים שרוצים להשתמש בך אבל את לא מוכנה להיות טישו, ואז זורקים אותך לפח הקרוב. כי אני אולי קראתי לה חברה. אבל בשבילה הייתי רק עוד אובייקט פוטנציאלי לתוכנית שהיא רצתה להשתתף בה.

שתדעו לכם שהצער הוא כפול. אני בעצם הרגשתי שהפסדתי חברה, חברה אמיתית . כי עבורי לאורך כל השבועות שהיינו "חברות"- זו הייתה צורת ההתנהלות וזה מה שאני הבנתי וקלטתי ופתאום בבת אחת איבדתי חברה על דאבל: גם איבדתי אותה, וגם גיליתי איזו תמימה אני נקודה ותמימה זה מאוד נחמד להיות וזה אפילו מתוק ולפעמים מרגש אבל כשזה פוגע זה יותר נוגע בקצה הטיפשי של הסקאלה . והייתי שם.

הייתי עלובה פי שתיים.

בערך שנה אחר כך יצאה התוכנית לאקרנים. בסיעתא דשמיא גדולה אני לא הייתי שם, לא אני ,לא הבת שלי ולא חיי המשפחה שלי. אבל כשאנשים התרגשו והתלהבו ואמרו לי שאני חייבת לראות את זה – אמרתי להם שאני לא מסוגלת כי יצא לי להכיר את אחת הנשים שמציגה שם, כן, "מציגה". אני לא ראיתי בה אדם אותנטי. הכרתי  את"ההצגה" ואני משערת אם הייתי צופה, כנראה שהייתי רואה רק את הצער שלי,  בריח חומוס קצת חמוץ ובטעם של פיתה יבשה מהמילואים שנה שעברה.

חלפו שנים.

הפיתה שלי מקבלת כיפכופים לאורך השנים. מסתבר שלהיות פיתה עם חומוס זה מקצוע, ומשתכללים בו בכמה אופנים. ואם למדתי עם השנים לשים לב לניואנסים שעוזרים לי לשמור על עצמי מחומוסיות מחמד- אין מנוס מזה שנקודת הפתיחה היא פיתה עם חומוס.

וכך

אל תאמינו

נוכחתי בזמן האחרון שוב- איך אין חדש תחת השמש.

כי ממש לאחרונה,אשה נחמדת שממש רצתה לעשות כתבה על "איזו אשה שמחה את, וכמה השראה יש בך לסביבה ואני חייבת שיכירו אותך" ישבה איתי לשיחה אודות הכתבה הנהדרת, ופתאום איכשהו מצאתי את עצמי בעיני רוחי, שוב בבית הקפה ההוא בכרמל, עם השמיים הכחולים המכוכבים,עם שאלות שהולכות בדיוק לשביל החלב הצהוב מצהוב, ומבררות ומחטטות ומנסות לפתוח פצעים ישנים כשאני נאבקת ומגייסת תשובות כדי להדוף את תולעי הרעל שמאיימות לפלוש למקומות שהם רק שלי.

ושוב נפרדנו בחיוך ובחיבוק, כי אמא שלי לימדה אותי שאסור להעליב וצך לכבד כל אחד וחייבים להתנהג בנימוס, אבל כשהיא עזבה הרגשתי בדיוק אותה פיתה עם חומוס  כמו לפני שנים .

אני יכולה לומר , תודה להשם, שהפעם זיהיתי את זה מוקדם, ויכולתי לא לתת יד – או פה – למחטף שיכל לקרות, אבל ההרגשה הזו ששוב הוליכו אותי שולל היא לא נעימה, ששוב זה לא אני "ההשראה", אני "האור", אני זו שכדאי לראיין אותה ולשמוע מה ישלה להכריז על במות הייד פארק,  בגלל שאני,אני – אלא פשוט כי הסיפור שלנו כלכך מעניין ואנשים בחוץ ממש אוהבים וצריכים התמודדויות וסיפורי חיים.

ההתנייה הזו, שנוצרת בראש (ברור לי שזו גם הכללה שהמוח שלי עושה, אבל אי אפשר לברוח מזה שזה המסר שעובר אליי כשזה מה שאומרים לי) שאת שווה/מעניינת/ראויה רק בגלל הסיפור שלך, והחלק הצהוב שלו- לא נעימה. בפרט כשאני מרגישה כיצד הובלתי למחוזות הללו, לא מתוך רצון או הסכמה – אלא בעקיפין.

פיתה…. חומוס….. פיתה…… חומ……………….

מה יקרה בפעם הבאה? לא יודעת.

אולי שוב תנצח התמימות ואני אצא שוב חומוס בפיתה.

אולי אני כן אגדל קצת ואני כבר אהיה חומוס בלאפה .

להשם הפתרונים.

מה שברור לי זה שבפעם הבאה שמישהו יגיד לי "אני רוצה לראיין אותך", "לקחת אותך כפרזנטורית לפרויקט שלנו", "לעשות עלייך סדרה", "לכתוב עלייך ספר" –

אני אגיד לה; אוי טעות, המחלקה המשפחתית זה בקומה למטה.

כאן זה המחלקה של המשעממים, חסרה השראה ונטולי המילים.

נון בית אחד

ורק כדי לסבר את האוזן – רבים האנשים שמעריכים אנשים אחרים בשל יכולת וכושר העמידה שלהם במשברי החיים. (משבר מלשון גל, אלא מה) גם אני עצמי מעריכה אנשים ועושה מהם מודל לחיקוי (מודלינג) לאור ההערכה שלי- את ההתנהגות שלהם ברגעים לא פשוטים בחיים . גם אני אוהבת אנשים שצמחו מהמשבר. אני חושבת שכולנו ככה. כי כשרואים שהשני הצליח זה אומר שגם אנחנו יכולים להצליח וכשרואים שלשני יש כלים אנחנו יכולים להאמין שגם לנו יהיו כלים ודרך.

אבל בואו נגיד את זה פשוט וישיר – אני רוצה ללמוד ממך, אני רוצה לדעת איך עשית את זה. האופציה השניה הרבה יותר פוגעת.

נון בית שתיים

אם אתם רוצים להיות חברים של מישהו, תהיו חברים.

אם אתם רוצים לראיין או ללמוד – תראיינו,  תלמדו.

אבל אל תערבבו.

לא מערבבים ביזנס עם פלז'ר.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

פני הדור כפני המשיח / דסי זייבלד בסוף, זה מה שהופך אותנו מכבשה בודדה לעדר / דסי זייבלד הנרות השקופים הללו:לפני שאתם מתעלמים מהילדים ה'נושרים' שלנו, אל תשכחו את הלב שלנו ההורים! תספרו אתכם: שבע מידות ששיכות להורים של נערות ונערים מתמודדים אל תשברו שיניים, הדיוק שלי יעשה לכם חיוך יפה / דסי זייבלד