איך זה ששתי נשים בעלות אותו כישרון מבריק, אותו ניסיון בדיוק ואותו חזון, מגיעות לתוצאות הפוכות לחלוטין?

הפער ביניהן אינו ביכולת, אלא במלכודת שנקראת *פרפקציוניזם*. לא פעם, הוא לא שאיפה למצוינות, אלא מהווה מנגנון הגנה מתוחכם שמחופש למקצועיות, לוחש ש "עוד לא הגיע הזמן"…
והמחיר שלו כבד: שיתוק.

קחו לדוגמא את מרים ויעל, שתיהן מנהלות מבריקות שזיהו את אותה ההזדמנות בדיוק.

מרים סירבה לצאת לדרך לפני שכל פרט נסגר במאה אחוז. היא ליטשה מצגות, בנתה תרחישים הרמטיים וחיכתה למומנטום המושלם. במשך חודשים הרעיון שלה נותר ללא רבב ,אך נעול במגירה.

יעל הבינה שהשטח תמיד חכם יותר מהתוכנית. היא עלתה לבמה עם 60% מוכנות, חטפה ריקושטים, הקשיבה לחדר, ואלתרה היא תיקנה תוך כדי תנועה, התאימה את המודל לחיים האמיתיים, והפכה רעיון בוסרי למיזם משגשג.

הסיפור האמיתי של הצלחה כמעט אף פעם לא נכתב על לוח מחיק במשרד סטרילי. הוא נכתב בשטח, דרך מיומנות העל של אילתור, בשונה מהקונוטציה שהמילה אילתור מעלה לרובינו אולי היא מסמלת זלזול, אלתור היא דווקא היכולת לעבוד עם מה שיש, להעדיף תנועה על פני קיפאון, ולגלות פתרונות שאף תוכנית מגירה לא יכלה לחזות מראש.

לעומת זאת פרפקציוניזם דורש תסריט ידוע מראש כדי להתחיל לצעוד.
אילתור מבין שהדרך נסללת רק תוך כדי תנועה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מומחית מתחום הפסיכולוגיה אנונימית… האם הורים צריכים לבקש סליחה מהילדים? | מנחת הורים חני ברים אז מי את באמת? כנראה גם את לא יודעת את התשובה! | ברכי שגב להקשיב לקול הפנימי • בעקבות ההצלחה: סמינר חורף מיוחד למטפלים