חיים ולדר סופר ויועץ חינוכי. לרכישת ספרים וליצירת קשר: כתובת מייל לסיפורים נוספים של חיים ולדר באתר לחצו כאן
שמי יואב, את המכתב הזה אני כותב לכם מחדרי. השעה 20:00 בערב, אני די מתוח ומפחד. לפני שעה אבא שלי הלך לאסיפת הורים. לפני שיצא מהבית ניגש אלי, חיבק אותי ואמר: "אני הולך למלא את הכיסים שלי בנחת". ואז צבט בלחיי בחיה ויצא מהבית בשמחה. נותרתי כאן וליבי הולם אני מתוח ועצוב מאוד. אני יודע שאבא שלי לא יחזור שמח כפי שהלך, הוא יחזור עצוב ואולי אפילו יעניש אותי בעונשים כבדים. הוא עומד לשמוע עלי דברים גרועים מאוד . בטח תשאלו אז מודע הוא יצא בשמחה כה גדולה? אסביר לכם: עד הזמן האחרון הייתי תלמיד טוב עד מאוד. בכל מבחן הייתי מקבל ציון גבוה, את ש.ב הכנתי באופן קבוע ובכתב יפה וכל התעודות שלי זה טוב מאוד ומצוין, בכל פעם כשאבא היה חוזר מאסיפת ההורים, היה קורן מנחת. תמיד היה פותח את הפנקס ומקריא את הדברים הטובים ששמע. לאחר מכן היה מוציא חפיסת שוקולד שקנה לי בדרך הביתה. אך הפעם אני מפחד מן "המתנה" שהוא עומד להביא לי, ויותר מכל מהאכזבה שהוא יתאכזב ממני. בחודשים האחרונים, ירדתי מאוד בלימודים. את ש.ב הבית הכנתי ברישול או שלא הכנתי בכלל. במבחנים קיבלתי ציונים שאני מתבייש אפילו לספר עליהם, בשיעורים רבים חלמתי, והמחנך קרא לי שוב ושוב לשאול מה קרה לי בדיוק. והוא לא קיבל תשובה כי גם לי לא היתה תשובה. עד הרגע הזה איני מבין מדוע ירדתי בלימודים האמת היא שאף פעם לא עצרתי את עצמי כדי לחשוב מדוע, אני לומד פחות מבעבר, מדוע איני מבין שיעורים. כעת אני גם מצטער שלא פניתי לאבי כדי לבקש עזרה. עכשיו מאוחר מידי. את האמת הוא שומע עכשיו ברגעים אלה ממש… רגע, נדמה לי שאני שומע… כן הוא מגיע לחדר שלי… אחזור אליכם מאוחר יותר….
עשר בלילה. זהו עכשיו אני ברוך ה' מאחורי הכל. לפני כשעה אבא דפק על דלת חדרי. פתחתי לו בפחד ובחשש. אבא הסתכל בפני ואמר: "אתה בטח מחכה למתנה, אז הנה". הוא הושיט ידו לכיסו והוציא משם חפיסת שוקולד, הסתובב והתחיל ללכת. רצתי אחריו בבכי ואחזתי בו. "אבא דבר איתי, אל תלך ככה". "את השוקולד קיבלת", אמר אבא, "מה עוד אתה רוצה?". "את הפנקס" אמרתי, "אני רוצה לדעת מה רשום בפנקס". "אתה בטח כבר יודע", אמר לי אבא אך בכל זאת נכנס בחזרה לחדרי. בשקט בשקט קרא אבי מהפנקס את כל מה שסיפרתי לכם קודם. כשסיים, פנה אלי ואמר: "יואב, איני כועס על ירידתך בלימודים. אני אולי מצטער, אבל לא כועס. מה שכן מכעיס אותי הוא ששמעתי על כך באיחור של חדשים. ומפי המחנך שלך, לא מפיך". "פחדתי לספר לך אבא" אמרתי. "פחדת- ממני? האם הייתי מעניש אותך לו אמרת לי שאתה מתחיל לרדת בלימודים?" לא היה לי מה לענות, לפיכך שתקתי. האם לא הייתי מנסה לעזור לך" הוסיף אבי לשאול. אבי התיישב במיטה לצידי ולפתע חיבק אותי בחזקה. חשתי כ"כ בטוח, כ"כ אהוב, וידעתי כי מהרגע הזה גלגל יתהפך ואתחיל שוב להיות חרוץ. לאחר מכן שוחחתי עם אבא על הדרכים בהן אוכל לחזור שוב למעגל הלימודים. אבא סיפר לי שגם בילדותו היו לו ירידות בלימודים, ותופעה זו קורית כמעט לכל אחד. אבא הסביר לי בדיוק כיצד קורה שיורדים הלימודים ושוב חזר ואמר, שאינו כועס על הירידה עצמה, אלא על העובדה שהעלמתי אותה ממנו ולא סיפרתי עליה לו וגם לא לאמא. לבסוף הבטיח לי אבי לשבת איתי כמעט בכל יום, לחזור איתי על חומר הלימודים ולעזור לי בהכנת השיעורים. כשסיימנו את השיחה נתן לי אבא נשיקה והתכונן לעזוב את החדר. כשהגיע אל הדלת שאלתי: "ל… ל… למה קנית לי שוקולד?" אבא צחק. "קניתי לך משום שאני אוהב אותך", אמר. "אבל שמעת עלי דברים לא טובים ולא מגיע לי", אמרתי. "הו", אמר אבא, "תסתכל טוב בשוקולד ותבין, שבכל זאת נתתי לך רמז". אמר ויצא. הוצאתי את השוקולד מהשקית והבנתי מיד. זה היה שוקולד מריר…
מהמם מהמם
כמה מוסר השכל צריך ללמוד מזה