חלק ב' בסדרת חופשת לידה: אל תאמינו לי ש"הכל בסדר" תסתכלו לי בעיניים ותראו משהו אחר

סידרת : "ילדת ? מגיעה לך עזרה !" לקריאת חלק א' לחצי כאן

היום, אני רוצה להכיר לכן את מירי, אם לתשעה ילדים, מורה בחינוך מיוחד. כיום, היא כבר חצי שנה אחרי לידה, חזרה לעבודתה ולכאורה הכל בסדר. אבל בפנים , הכל לא בסדר. מירי קורסת.

מאז ומעולם היא היתה מסוג האמהות המסורות מעל ומעבר. הבית שלה מטופטפ תמיד, היא מתפקדת במקסימום. יום חופשי אצלה מנוצל לנקיון יסודי של הבית. בבית כמו שלה – ברוך בנות – תמיד יש מישהי שרוצה לספר משהו : חוויה מהכיתה, מדברי המורה או מה שקרה עם חברה. למירי יש כנראה סבלנות אין-סופית להקשיב להן עם כל הלב.

כמובן, כדרך אמהות יהודיות כשרות, היא שמה את עצמה אחרונה ברשימה. יותר נכון, צרכיה שלה לא היו קיימים ברשימה בכלל. צריך לדאוג לצרכי הילדים, הבעל, הבית, העבודה בבית הספר תובעת את שלה. איפה נשאר לה מקום או זמן לחשוב על עצמה ?

יש לה ,למירי, נוסף לכל גם אמא מאוד ביקורתית. ומירי, היא הרי מרגישה שהיא חייבת לרצות את כולם, כולל את אמה. אמה מגיעה אליה לשבת, מעירה הערות בקורתיות במשך כל השבת (היא רגילה לזה כבר). במוצאי שבת אחת אמא שלה החליטה : זהו, עכשיו מסדרים את הארונות למעלה. נכדותיה סרות למשמעתה ומזדרזות להוציא את תכולת הארונות. ואם למירי לא התאים לעשות את זה בדיוק במוצ"ש שיש הרבה עבודה לסדר את הבית אחרי שבת!? היא הרי צריכה לרצות את כולם, כולל את אמא. ולכן היא אינה מביעה התנגדות, אינה אומרת "אמא עזבי, זה לא מתאים לי עכשיו, אעשה זאת ביום חופשי". היא מתעלמת מהכל, מתכנסת בשתיקתה וממשיכה במלאכת הדחת הכלים.

העיקר שכולם יהיו מרוצים.

כששמעתי אותה, נזכרתי בסיפור על האיכר שהחליט שהגיע הזמן לחסוך בהוצאות המשק. הוא עבר על סעיפי ההוצאות אחד לאחד והחליט שהוא יכול בהחלט לחסוך בכמות הגרעינים שהסוס מקבל לאכול. "מה, חייבים לתת לו כל יום מאה גרעינים? דווקא 100 הוא צריך?" חשב האיכר לעצמו, "אני ארגיל אותו להסתפק במועט, הוא יסתדר מצוין עם 95 גרעינים, ואני אתחיל לחסוך בהוצאות". וכך היה. מאותו יום, הסוס קיבל 95 גרעינים. כעבור שלושה ימים האיכר הוריד את כמות הגרעינים ל-90, אחר כך ל-85…80 וכן הלאה על זה הדרך. ואכן היה נראה שהסוס מסתדר מצוין. עד שיום אחד, בדיוק כאשר הכמות ירדה ל-10 גרעינים ליום, הסוס נפל ומת. התאכזב האיכר, "דווקא עכשיו הוא מת. חבל כל כך. בדיוק כשלמד להסתפק במועט. כמעט הרגלתי אותו להסתדר בלי גרעינים בכלל."

שישה חודשים אחרי הלידה התשיעית שלה, כשעל פני השטח הכל מתפקד וכולם מרוצים, מירי חזרה לעבודה ו—אז, היא קרסה. פתאום. פתאום? היא סבלה מחרדות קשות, חוסר ערך עצמי, צורך לרצות, חוסר אסרטיביות (חוסר יכולת לעמוד על שלה). הכל חבר יחד והיא לא עמדה בזה, היא בן אדם, והיא אחרי לידה…

מה קרה לה?

ומה קרה לגיטי מהפוסט הקודם?

האם יתכן שזה קשור ללידה?

הרי לידה היא דבר טבעי, נשים רבות עוברות לידה כל כמה שנים צפופות יותר או פחות, ויוצאות ממנה בשלום בלי פגע. הן מלאות הודיה על האוצר הגדול שזכו בו, שמחות, אוהבות, מגדלות את ילדיהן בנחת. עייפות, כואבות, נחות בחופשת הלידה, שבות לעבודה בזמן, והכל – על פניו – מתקתק.

אז זהו.

לפעמים, זה אכן כך.

הכל – על פניו – מתקתק.

והדגש הוא – על פניו.

כי בפנים, בלב, בנפש, לא תמיד הכל מתקתק.

יותר נכון לומר, לפעמים יש שם פצצת זמן מתקתקת.

מה קרה להן? איך זה קשור ללידה?

הסבר על התופעות הללו בעז"ה בפוסט הבא.

ובינתיים, לכל הנשים שסובלות בשקט,  אני רוצה להקדיש את השיר הבא:

לשכנתי ששאלה לשלומי

התעניינה בתינוקת ובי

  ועניתי: "ברוך ד', איזו חמודה".

לחמותי שארוחות שלחה

ועזרה עם הילדים הציעה

ועניתי: "כל הכבוד, אין כמוך!"

אף את בעלי לכולל שלחתי

וזכויות בתורתו צברתי

                      ואמרתי: "אל תדאג, אני מסתדרת".

לכולכם אני רוצה לפקוח את העיניים

ולהאיר במסר אחד או שניים,

כדי שבפעם הבאה שתשאלו יולדת

"אז תגידי, איך את מסתדרת?"

אל תסתפקו בנוסח "הכל בסדר"

תסתכלו לה בעיניים, חפשו מה שמעבר,

אולי לא נעים לה להטריח

והיא שמה את עצמה אחרונה – זה ממש שכיח,

והקושי שלה נוראי – באמת

היא פשוט למדה לסבול בשקט,

ולוואי ונלמד לראות מעבר

ולא להסתפק בנוסח "הכל בסדר".

בת-שבע אדלר, מטפלת רגשית מוסמכת מטעם איט"ה ב-CBT בארגון ניצ"ה-סיוע לנשים אחרי לידה, 05331-65858 [email protected]