להתגונן או להודות באשמה? / מרים קטנוב

בליל יום כיפור, היום הקדוש בשנה, האויר מלא ברטט של קדושה והתעלות, פתאום פונה אלי אילה שלי בת השש ואומרת: "אמא, את יודעת, אני כועסת עליך". ואני בשיא הסבלנות כיאות ליום קדוש זה, עונה לה: "כן מתוקה, ספרי לי בבקשה, למה את כועסת?"

"כי לא קנית לי צעצוע חדש (במקום זה שהיא איבדה היום אצל חברתה), כי לא מזגת לי צלחת מרק (דקה אחרי שהיא שפכה על בגדי החג שלי את צלחת המרק הרותחת), כי את לא מביאה לי את הממתקים שהבטחת לי (רגע, תני לי לנקות את הרצפה ולהחליף בגדים…)"

בתחילה, אודה על האמת, די כעסתי ואפילו נפגעתי מהטחת האשמה הבוטה הזו.
אני עושה הכל בשבילה – וכך היא מגיבה?! לא מתביישת?! אחר כך נזכרתי שהקטנטנה הזו רק בת שש, והיא בסך הכל מפחדת נורא שאני אאשים אותה – שהיא לא בסדר, איבדה, ושפכה, ולכלכה… וכמו רבים מאיתנו המבוגרים, היא בחרה להתקיף קודם, וזו הצורה בה היא מתמודדת עם האשמה שהיא מרגישה.

הלב הקטן הזה – לא יכול להכיל אשמה. היא לא רוצה להרגיש רעה. אז היא מפתחת אסטרטגיות התגוננות כדי לא להפגע. כפי שאני משערת – האסטרטגיות הללו ילוו אותה הלאה גם בהמשך החיים – אם אני כאמא לא אתפוס את הענין בזמן ואלמד אותה להתמודד בדרך יעילה יותר. למה אני חושבת כך? כי בכל יום אני פוגשת נשים בגילאים מתקדמים, שנוקטות גם הן באותה אסטרטגיה ראשונית, ילדותית, שכנראה אימצו בגיל מוקדם למדי.

בינינו, מי מאיתנו לא מאשימה לפעמים, כדי לברוח מאשמה? מי לא מעדיפה לעיתים להעלות ראשונה את הטענות והתלונות שלה, כדי שהשני לא יבחין בבעיות שהיא יצרה?

אז מה רע?

זה רע מאד. למה? כי תלונות, טענות והאשמות, אף פעם לא מקדמות ולא חותרות לתוצאות. הן עוסקות בעבר ולא בעתיד. הן עוסקות בפגמים ולא בהצעות לייעול. הן מחפשות אשמים ולא תיקון. הן יוצרות תחושות קשות ולא מעודדות צמיחה. התלונות וההאשמות מהוות התמקדות ברע, בחסר, במה שלא הלך.

וכאן נלמד כלל עקרוני שכדאי לזכור: דבר שמתמקדים בו – גדל. ברגע ששמים את הפוקוס על מה שלא בסדר – הוא ילך ויגדל. דוגמא מצחיקה לכך, פורסמה לאחרונה בתקשורת: לאחר שפרסמו את תמונתו של רב המחבלים ברגותי אוכל בכלא הישראלי "טורטית", באמצע שביתת הרעב שלו – עלו המכירות של הטורטית בצורה דרסטית! הפרסום הלא מחמיא גרם להתמקדות במוצר – שהובילה לעליה דרמטית במכירות. כך, כשאנו מתמקדים בשלילי שבחיינו – הוא הולך וגדל מרגע לרגע, ולו בתפיסתנו בלבד.

בכל אופן, זה כנראה כיף להתלונן. קל יותר להוציא קיטור, ולהטיל את האשמה על הזולת, במקום לפעול באופן יעיל להשגת מטרותיך. את יודעת למה? כי לא להתלונן – זה אומר לקחת אחריות על חייך ועל מה שקורה בהם. זה אומר – להפסיק להיות קרבן.

מה זה קרבן? קרבן הוא אדם שמאמין שהחיים קורים לו ואין דבר שהוא יכול לעשות בנוגע אליהם. אין לו שליטה בחייו, וכל מה שקורה הוא בגלל שמישהו אחר גרם לכך. הוא מוטל כבול על המזבח, "קדוש מעונה" שאינו יכול לעשות מאומה כדי להציל את עצמו.

זה יכול לקרות בכל מיני רבדים של החיים. את יכולה להאשים את הוריך, שבגלל שנתנו לך חינוך או חוסר חינוך – כך גדלת פרא. זה פשוט לא בשליטתך. את יכולה להאשים את מערכת החינוך שגדלת בה, שהיתה קשה מדי/מתירנית/בלתי מבינה/ בלתי מובנת. יתכן שסתם קיבלת כישרונות לא מספקים, או שבמהלך חייך נתקלת באנשים ובנסיבות שמנעו ממך להצליח. יכול להיות שהכשלונות גרמו לך להכשל שוב ושוב, והכל כמובן בגלל…

לא אשכח את שולי, לקוחה מבוגרת שהגיעה אלי כדי שאעזור לה למצוא עבודה, והחלה בסיפור חייה: "אם הורי לא היו שולחים אותי לבית ספר פלוני, הייתי יכולה להתקבל ללימודים גבוהים ולקבל השכלה, הייתי היום בעלת מקצוע עשירה ומפרנסת…" זה עוד בסדר, אך לתדהמתי הסיפור לא נגמר כאן, אלא היא המשיכה ואמרה: "הייתי מתחתנת עם בעל משכיל יותר, ילדי היו מחונכים יותר, אני הייתי רזה יותר ומצליחה יותר…"

אני בהחלט מלאת הבנה לסיפור הזה. זה לגיטימי שמישהי שחייה לא נראים כפי שהיתה רוצה כך מספרת, אבל בינינו – לא חבל?! חיים שלמים שיכלו להראות טוב יותר ירדו לטמיון בגלל מחשבות כאלו, שפטרו אותה מכל מאמץ משמעותי לשפר את תנאי חייה, ולמה? כי ההורים שלה לא שלחו אותה וכו' וכו'.

בקיצור, האשמות לא תורמות לנו מאומה, אלא רק גובות מאיתנו מחיר יקר, שלא היינו רוצות לשלם. במקום להאשים, אני ממליצה לאמץ את האמרה הבאה: "אין אשם. יש רק את השם".

מרים קטנוב- מאמנת אישית-עסקית ומרצה בכירה 050-4149136 [email protected]