בדרך כלל אנו מוצאים שהתורה מדריכה אותנו שאדם צריך להיות ענו ושפל רוח, אך יש מקרה אחד בו התורה מצווה עלינו לא לדבוק בענווה אלא להפך, לצאת בגאון ולספר לעולם את אוצרותינו

"יש לזה בכלל מילים? יש דרך לכמת את העבודה הנפרדת והמשותפת שעשינו? את הפודקאסטים שעשינו עם עצמנו בלילות אפלים של מכת חושך עד שראינו כולנו את האורות בקצה המנהרה?!"

​מִקְצֵה הָהָר נָפַלְנוּ לְבוֹר אָפֵל
מֵאוֹרוֹת גְּבוֹהִים לְאוֹרוֹת עֲרָפֶל
בְּשִׁגְרַת הַחֻלִּין, בַּדִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים
אֱלוֹקִים מָצָאנוּ בַּפְּרָטִים הַקְּטַנִּים.

מעולם לא חלמתי שאצטרך להתפלל על ילד שיסכים להכיר בקדוש ברוך הוא, על ילדה שלא תכעס על השם, על מכנסיים שלא יהיו קרועות בברכיים, על לבוש צנוע, על דעות פילוסופיות מוזרות, על מילים שחס ושלום אין מקומן איתנו ופתאום נפלטות בבית, שבמקום אוהבי שלום ורודפי שלום אני אצטרך להתפלל על זה שלא יתחצפו ושיכבדו את הגבולות ושלא נריב השבוע

עוֹף לֹא פָּרַח
לֹא דִּבֵּר אִישׁ
אוֹפַנִּים עָמְדוּ
וְהָיָה הָעוֹלָם מַחֲרִישׁ

ואבא ואמא כל היום מתייעצים
עם פסיכולוגים, רבנים,מטפלים ויועצים
איך למטב את הגבעול והקוצים
ואיך להצליח במשימה המורכבת
של להצליח לערבב את התערובת….

"אבל השנה בט"ו בשבט
האריך רב יחיאל בתפילת שחרית עשרת מונים. ובכה, ובכה, ובכה, ושפך תחנונים וכאבו לפני המקום ברוך הוא.
ולא בגלל השמיטה, או הפרדס.
אלא בגלל יומטוב, הבן יקיר שלו. בן זקוניו שנולד לו בניסים…."

"אנחנו מאוד אוהבים בט"ו בשבט להשתמש בהשאלה של פירות ועץ או משפחה אבל הברכה של העץ היא העץ עצמו הצל שהוא נותן…"

תֹּף וּמָחוֹל, מִנִּים וְעוּגָב
טִפְטוּף הַגֶּשֶׁם, צִרְצוּר הֶחָגָב
עֶרְגַּת אַיָּל, פִּכְפּוּךְ נְחָלִים
סָבְתָא קוֹרֵאת מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים.

"הפריחה, אוי הפריחה משגעת הזו. אבל תנסו לשכנע כלנית שיותר כדאי לה לפרוח באוגוסט, זה לא יעבוד לה. או דברו עם רקפת – שהכי כיף לצוץ לעולם בחודש אייר. היא תירדם עוד לפני שתסיימו את המשפט. לכל פרח יש את הזמן שלו. חכו בסבלנות, יש קידוד בפנים שיראה להם מתי הם צריכים לפרוח…"