המפקחת שהונחתה אל בית ספרנו, נשארה לנהל אותו.
היא פתחה את שנת הלימודים החדשה. ראש השנה
התקרב. עוד מעט ייגזר מי יחיה… ומי יתחתן (חוץ
מזה מה עוד מעניין… הא?) נכנסתי לחדרה של המנהלת–המפקחת: “אולי אני אתפלל על הבנות
שלך והן תתפללנה עליי?” “בטח” . ואז התחיל המרוץ נגד שעון החול. נשארו עוד ימים מעטים
עד ליום הדין. קיבלתי על עצמי לקרוא את שיר השירים בכל יום לפני השקיעה.
הבטחתי וקיימתי. בכל יום הייתי ‘דוחסת’ את הפסוקים בחוסר נשימה, “העיקר
שהשעון יחכה לי”.
לא יכולתי להתכוון כשנלחמתי בשעון ובימים המתקצרים של תחילת הסתיו…
לכן קראתי במהירות ואמרתי את שם בתה של המנהלת. ומה עם פרק שירה???
ומה עם פרקי תהלים נוספים??? ומה עם תהלים החיד”א??? הלוא כל אחד
שנתקל בי היה מספר על סגולה, תפילה שבדוק שמושיעה, וחייבים להתמיד
בזה… קצת קשה לבכות בכוונה תוך קריאת תפילות תחת לחץ של זמן.
נראה שהבת של שושנה המנהלת התפללה בכוונה רבה יותר. כי היא נענתה
תחילה…
תקופה קצרצרה לאחר ה’דיל’ שעשינו היא התקשרה. קולה היה חם וצרוד
מתמיד: “טובי, זאת שושנה. מגיע לנו מזל טוב”… שמחתי אתה.
למחרת הגענו לבית הספר עם הרבה דברים טובים. אז עוד לא למדתי לברך
בקול רם. כל אחת הסתירה את שפתיה כנראה ומלמלה משהו שאמור לפתוח
שערי ברכה… למחרת זכינו לביקור פתע. הנהלת החינוך העצמאי הגיעה לבית
ספרנו. היה מרגש, אפילו מלחיץ. אבל כבר למדנו שכדאי למלא את הלב באהבת
ישראל ובאמונה. זה היה משתלם. הרב לוריא בירך את העושות. המנהלת הזמינה
את חברותיה מהנהלת החינוך העצמאי להכירני. תלמידותיי הופיעו. הודיתי על
מילותיהן הטובות. הייתה שם אישה חשובה. המפקחת ליבה-ברכה. כל הטוב
והחום החסידי שבעולם נשקפו אליי מעיניה הטובות. היא הביטה בי ואמרה:
“את בחורה טובה. שמחנו להכיר אותך. תצליחי תמיד”.
התרגשתי. היא טרחה למצוא ולומר מילים חמות. זה חשוב למורה רווקה יותר
מלאחרות. מאין הרגישות? – תהיתי. הרי היא אישה חסידית שהתחתנה בגיל
17 ושלושה ימים… מי שלא עבר את ‘זה’, איך ידע מה ‘זה’? והלוואי שלא ידע.
כבר אז ידעתי שמלח הדמעות של רווקות מלוח במליחות שזר לא יבין, והלוואי
שלא יבין לעולם. וכאילו כדי להציף אותי עוד יותר (ואולי משמים כדי להכינני
לבאות…) ניגשה אליי רחל, המזכירה האישית של המנכ”ל. השמש נחתה על
החיוך שלה. כמה אור, כמה מתיקות. זכור לי החיוך מביקורי הראשון במשרדה.
“משמים נפלו לידיים שלך שעות קבועות”. היא לא הכירה אותי אז והרגשתי
ששמחה. אם פוגשים אנשים כאלה בשבילי החיים אפשר לשרוד גם מהמורות…
ביקשתי מנהג ההסעה שיוריד אותי ליד בית הכנסת ‘לדרמן’. רציתי לדבר עם
הרבנית קניבסקי. “על איזו סגולה, תפילה או פרק תהלים ממליץ הרב?”
“הרב אומר נאר תפילעס” – רק תפילות. “בואי אתי. שבי על הכיסא של מרן
הסטייפלער ותבקשי”, סיכמה. “השם, תשַמח את הוריי”, בכיתי בתחינה.
חזרתי הביתה… “מישהו התקשר להציע לחני (אחותי…) שידוך”, סיפרה לי אמא
בחנק של השלמה. “השם שומע תפילות”, אמר לי קול פנימי. ובקולי החיצוני
אמרתי: “אמא, אני בעד. שיהיה פה כבר שמח…”
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
