הגעגועים האלה
לשגרה.
לימים האלה לפני שהכל התחיל.
אני יוצאת לעבודה במשמרות
בכל מיני שעות מוזרות
עטויה מסיכה וכפפות
ומתגעגעת לשגרה.
אני מנסה להעסיק את הילדים בבית,
וכבר נגמרו לגמרי הרעיונות
ואני כל כך מתגעגעת לשגרה הזו
שאחרי צהרים הולכים לגינה.
מתגעגעת להורים של שנינו, ולמשפחה המורחבת.
ותכלס, למרות שעבר כבר יותר מחודש
מספיק זמן בשביל להסתגל ולהתרגל,
אנחנו לא מתרגלים.
מתגעגעים כל כך לימים שלפני,
מחכים כל כך ומתפללים שייגמר,
מזכירים לילדים שאוטוטוטו- ואנחנו שוב יוצאים, מטיילים, פוגשים….
וחוזרים לשגרה.
ואולי
זו איזושהי תמונת מראה
שמזכירה לנו שאנחנו בגלות
בטירוף
שהעולם האמיתי אמור להיות אחרת כל כך
ושגם ה"שגרה" שחיינו בה קודם
היא שגרת גלות עצובה ומלאת ייסורים וצרות לכלל ישראל.
שניזכר מה היה אמור להיות באמת,
ולזה נתגעגע, ולכך ונייחל
בציפייה אמיתית מוחשית וחזקה.
ממש כמו שאנחנו מחכים ליסוע לשבת להורים,
ובטוחים שהנה, זה עוד מעט כבר יקרה.
וכמו שאנחנו מתעודדים ביחד שבבינהזמנים של אב כבר יהיה בסדר, ונצא לצפון.
שנשב ככה כולם, ונתגעגע לבית המקדש,
לגילוי השכינה,
וכמו שאנחנו עוקבים בימים האלה במתח אחרי העדכונים,
ומתי כבר ייפתחו את הגנים,
שגם נציץ בחלון ונבקש באמת
אולי הוא כבר בא
מבשר הגאולה
5 תגובות
מזדהה!
מבט מעבר לפשט
שהלואי וכולנו נראה כך…
מאד מאד התחברתי, תודה
מדהים. המבט הנכון במיטבו.
אמן!!
מחשבה מרתקת
אמן!!
מחשבה מרתקת.