טובי ברון משתפת: פשוט לקבל, לנסות להיפתח ולהכיל

היו אלו ימים חמים בעיקר בזכות האנשים שפגשתי באותם ימים.
הייתי צועדת בכל יום לשיכון סאטמר בבני
ברק, לבית הספר הראשון שהזמין אצלי עבודה
כבחורה עצמאית בוגרת סמינר. מאז שאני זוכרת
את עצמי אהבתי את כל מה שקשור במוזיקה ובהופעות על במה. כנראה
גם בזכות גב’ שפרה רובין, מנהלת בית הספר רמת אהרון אצלה זכיתי
ללמוד. בכל ראש חודש היא הייתה מכריזה ברמקול בקולה הדק והמתרונן:
“כל הבנות אל המסדרונות, קוראים הלל בשירים ומנגינות…”
אלו היו ימים מסוג שאפשר רק להתגעגע אליהם בעידן הצפוף וההמוני.
היינו שתי כיתות קטנות בלבד בכל שנתון. כל בת יכלה להתפנק ביחס אישי
מהמורות. בכל ראש חודש הייתי קמה לפני השמש, לובשת כחול לבן ורצה.
כל בית הספר שר הלל במסדרון. תחילת דרכי בהופעות מוזיקליות הייתה
בכיתה ג’. שרתי בהתלהבות של ילדת ראש חודש ואז סימנה לי המנהלת
לגשת אליה. היא צבטה את לחיי ואמרה לי: “טובה’לה, תעשי להן תנועות”.
התרגשתי. המנהלת רמזה למישהי להביא לי כסא. טיפסתי על הכיסא
(שיראו אותי… אם כבר אז כבר) וניצחתי על מקהלת ראש חודש ספונטנית.
מאז היינו ממשיכות עם המנהג לסלסל בהלל. עד היום אני חושבת שרק נס
הגן על הקירות שמסביב מפני הסלסולים שלנו, שנמשכו במרץ עד שהיה
ברור שעבר הזמן של שיעור חשבון.
בית הספר היסודי נפרד מאתנו, קבוצת בנות מלאות ביטחון שנבנה מיחס
חם ואוהב. הגענו לסמינר וגם שם יש לבנות מוזיקליות אוהבות מסיבות
– תמיד מה לעשות…
אבל עכשיו זה כבר לא תחביב. השקעתי את כל כולי בעבודה האהובה הזו.
שימשתי כמו “שאבעס גוי”. הייתי לוחשת בעברית על אוזנה של המורה:
“תגידי להן שישירו שוב” והמורה בדבקות וביידיש מצווה על הבנות:
“מיידאלאך, נאך א מאהל”. פתאום הרגשתי שיוצאת שפה מנרתיקה, בינינו
מה צריך כבר לדעת בשביל לאמן בנות לשירים וריקודים? ימין ?שמאל?
שוב? במילים הללו כבר נזכרתי. לאט לאט התחלתי להעז לדבר אל הבנות
ביידיש. הן צחקו בחיבה. פתאום חשבתי לעצמי שחבל שאנחנו לא חסידי
סאטמר. היה נראה לי שכולן שם בגיל מסוים פשוט קמות בבוקר וההורים
מודיעים להם שהיום בערב יישתו לחיים. חוץ מזה האמנתי שבאותה
תקופה יגידו בסאטמר אינפורמציה חמימה על המאמנת השמחה עם
היידיש השבורה…
באחד הימים כשסיימנו חזרות ליוויתי הביתה את המחנכת שלהן ודיברנו
על זה בבדיחות. היא הייתה מלאה בחכמת חיים ואמרה לי: “יש שלבים
בחיים שבהם מאד בריא להיות במקום שאתה לא מכיר ומוכר ולא מחוייב
לשום כלל במסגרת החדשה”.
הבנות לא ידעו בת כמה אני, אם סיימתי ללמוד, אם חברות שלי נשואות
או לא בכיוון, ומה זה עושה לי. הן קיבלו אותי בפתיחות ושמחה. חשבתי
אז כמה כדאי לזכור לכל החיים. פשוט לקבל, לנסות להיפתח ולהכיל. אף
אחד לא חייב להציג קבלות עם הספקים שהחברה החליטה.
הייתה שם בת שסבלה מבעיית גמגום קשה ובולטת. מכיוון שלא הכרתי
אותה וגם לא דיברתי בשפתה, הגימגום שלה לא הפריע לי להתלהב
מהמוזיקליות שלה. נתתי לה ג’וב רציני – לאמן את ריקוד “התמר”(הריקוד
החשוב בסאטמר, כשם עץ התמר – תרגום שמה של משפחת טייטלבוים,
שושלת אדמו”רי סאטמר). היא עשתה עבודה מעולה.
עם ההצלחה היא התחילה לפרוח. עוד באותו חודש שלפני המופע ביקשו
ממנה לאמן את מחול הבת מצווה בנוסף למסיבת סיום. במבט לאחור
ניתן להודות כי גם אני יצאתי מחממת נעורי, ממצב שבו הכל הולך חלק
ופתאום משהו לגמגם…
תוכנית חיי הייתה מדוקלמת לי כתמונה ברורה על הקיר: בית ספר, סמינר,
חתונה, ופתאום האוזן שלי שומעת יתוש אינטואטיבי שמזמזם לי שזה לא
הולך לקרות כל כך מהר.
המיתוס של שיגרת המצליחים נמס ומתגלה רגישות ואמפטיה. זאת מתנה
שתלווה אותי לנצח.
ואולי כדי שאני אבין עוד יותר מהי מבוכת גמגום הזמין לי בורא עולם
משהו קצת דומה.
זה היה ביום האחרון לחזרות. המורה השאירה אותי לבדי עם הבנות. משם
מה היא סמכה על היידיש המגומגמת שלי. אימנתי את הבנות בביטחון על
הטקסט המסכם: “ילדי ישראל הם כמו פרחים, לפעמים סגורים לפעמים
פתוחים”. הראיתי את התנועות המתאימות תוך תרגום סימולטני של
הטקסט ליידיש. במקום לומר סגורים אמרתי מילה דומה שתרגומה “תעשו
לכלוכים”. הבנות שאגו מצחוק. כשחזרה המורה ופגשה קבוצת בנות
צוחקת עד אובדן נשימה, היא לקחה כיסא, זה לא היה מיותר, ולחשה על
אוזני: “בואי נלך הביתה. אי אפשר להמשיך היום”. הגעתי הביתה שוברת
את ראשי בניסיון להבין איפה טעיתי, ואז התקשרה המורה. ברקע שמעתי
את בני ביתה נהנים מהטעות המבדחת, שלמרבה הצער הייתה שלי. אחרי
ההסבר המלומד חשבתי לעצמי שמערכון מצחיק כזה לא הייתי יכולה
להמציא. יחד עם החיוך נשאר לי עד היום המסר המהדהד שרק מד’
מענה לשון.
המופע הגיע. גם הרעבעצן שלהן. הזמינו אותי לערוך עימה היכרות
ולהתברך. היא שאלה אותי לגילי. כשעניתי “כמעט 20 ” היא ספקה כפיים
ובטון שאינו מעושה אמרה: “אוי וי, לא רואים עלייך. שד’ יעזור לך כבר”…
שיר הסיום היה החלק המרגש ביותר. כולן בכו. גם אמא שלי. “אמא, את
מבינה כל כך טוב את היידיש המורכבת הזו?” שאלתי אותה אחר כך.
“לא טובי. ניצלתי את הדמעות כדי לבכות עלייך שיהיו לך חיים טובים”.
הלוואי.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ב' טובי ברון כותבת לך …פרק ד' משהו בליבי נהיה רגיש יותר לכאב של הסובב אותי/ טובי ברון "השם, תשַמח את הוריי”, בכיתי בתחינה "נעלתי את החלון ואת הדלת והתיישבתי לבכות"… טובי ברון