שמחות בלב שמח!
"אמא, אני רוצה לבוא לשבע ברכות"
"לא את לא מוזמנת זה לא לילדים, את רק בת דודה וכבר היית בחתונה…"
בר מצוה, חתונה שבע ברכות , ברית- הילדים כל כך אוהבים ורוצים לבוא לשמחות, האמהות והאבות לא תמיד….
"אני צריכה ללכת להגיד מזל טוב… להתלבש… להתארגן… אין לי כוח…"
מתי אנחנו עוברות את הגבול הזה של לרצות ללכת לשמחה , הגבול הזה של התרגשות לחתונה של איזו בת דודה או אחיינית, התרגשות לשים שמלה חגיגית ולא להרגיש שזו מעמסה והתארגנות שדורשת סבלות כוחות ורצון מיוחדים?
"יש עוד 17 ימים לחתונה של רבקי בת האחות/ בת הדודה/בת השכנים, איזה כיף! יש עוד 16 ימים, אנחנו נרקוד בחתונה ויהיה כל כך שמח!"
בגדול כולם שמחים עם חתונות של קרובים אבל את המשפט מהסוג הנ"ל תגיד ילדה קטנה מלאת טוהר ושמחה פשוטה.
כנראה שעומס החיים, ההתארגנות השגרתית שדורשים זמן וכח, הטיפול בילדים הבריאים,או אילו עם החום או הוירוס העונתי, ממלאים את הרשימה הצפופה גורמים לנו להרגיש שיציאה לשמחה מצופפת את הרשימה והנשימה עוד יותר.
בהזדמנות הבאה שיש לך שמחה במשפחה (מאחלת לך שבקרוב) תסתכלי איך הילדים מתייחסים בשמחה לאירוע המרגש.
בלי טרדות בלי עומס, שמלת שבת מאיזה סוג שהוא, קישוט פה או שם, הילד או הילדה נרגשים ושמחים גם אם לא מדובר באח או אחות הכי קרובים. ממה הם כל כך שמחים?
יש איזו תמימות וטוהר ברגש של הילדים שאנחנו , האימהות שכל כך דואגות וטרחות סביבם, מפספסות לפעמים.
האם זה בגלל שאנחנו חכמות יותר, מבינות או בוגרות יותר? או שפשוט אין לנו זמן…
אני אוהבת לראות כל ילד לקראת שמחה מרגיש שמח מאושר ונסיך ,לא משנה של מי ואיפה הארוע, כל ילדה מרגישה כמו מלכה, בלי נקיפות מצפון מול המראה בלי ביקורת עצמית אינסופית, בלי דאגה על מה שיש להספיק עוד היום ומה מחכה לי למחר.
"מאוד חשוב שהבנות תגענה בזמן לבית הספר, אימהות יקרות, אתן לא מבינות מה המשמעות של איחור לשעור" הסבירה המנהלת בערב הורים שהתקיים בתחילת שנה."שמירת הזמנים כל כך חשובה בבית הספר והיא עמוד יסודי לכל החיים" היא המשיכה להרצות לאימהות הקשובות:"אבל אם יש לכן חתונה במשפחה, תנו לילדים ללכת להנות ולשמוח,גם אם יגרם
איחור בעקבות כך ביום הבא" ישבתי שם, בערב הורים, די מופתעת מהפניה החדה " כמה הזדמנויות יש לכן לתת לילדים שלכן חויות? חתונה משפחתית זו 'חויה' יהודית כשרה משמחת , ואין כמו ילדים שנהנים מחתונות,
תנו להן את זה , גם זה יגרור איחור" ואז הוסיפה לסיום "כמובן שבגבול הטעם הטוב, לא לכל החתונות של כל הבני דודים השיניים והשלשיים, אבל שכבר יש שמחה תשמחו עד הסוף" ממש התחברתי לגישה המענינת.
גם אם את בעצמך לא פנויה לשמוח להתלהב ולהתרגש תמיד, תסתכלי על הילדים שעוד בשלב הטוהר של השמחה הפשוטה תסתכלי על התמימות ותשאבי גם קצת שמחה וכוחות , כי גם לשמחות צריך כוחות,
ועיקר שיהיו שמחות בלב שמח!
לפוסטים קודמים של פסי לחצי כאן
פסי דבלינגר – הרצאות אנרגטיות לאימהות
050-4127928 03-6192194
תגובה אחת
אהבתי!
לפעמים מרוב הכנות,
פרטים קטנים ארגון
גם בחתונות הקרובות שוכחים לשמוח…