בס"ד
"על מה אבדה הארץ?"
"גזרה על המת שישתכח מן הלב"
כשאדם הולך לעולמו, ככל שהזמן חולף, הרי הוא משתכח מן הלב וכך דועכת גם עוצמת הכאב והצער על היעדרו.
יעקב אבינו התאבל על יוסף במשך עשרים ושתים שנה "וימאן להתנחם" אבלות זו היתה לו כהוכחה שיוסף עדין חי, כי אם אומנם היה מת לא יתכן שעדיין יהיה קשר עימו על ידי הצער הגדול על היעדרו"(שפתי חיים לרב חיים פרידלנדר).
המצביא הגדול שרכן אל פניו שטופות הדמע של החיל הצרפתי נותר פעור פה.
הוא, נפוליאון בונפרטה האמין שחייל שטוב לו יוצר צבא טוב עוד יותר, ולכן כשראה את החייל יושב על הארץ בקרן זווית וממרר בבכי, מיהר להציע את עזרתו האישית. אך לא. החייל היהודי מדד אותו בהתנצלות קלה: לא תוכל אדוני לעזור לי, הריני מתאבל על בית המקדש, הבית שאלוקים היה משרה שכינתו ונחרב.
נפולאון ניסה להבין מתי ארע האסון הלאומי וכיצד ייתכן שהדבר לא בא לידיעתו?
הו לא, השיב לו היהודי בעצב, בית ה' נחרב לפני כאלפיים שנה.
– אלפיים שנה אתם בוכים על הבית ההוא??!!! תדהמה.
"שמע לי, הוא אמר לבסוף ליהודי של הארץ, אם אלפיים שנה אתם עדיין מתאבלים עליו. אין ספק שתזכו לראותו נבנה מחדש"
"כאלפיים שנה, אנו מתאבלים על חורבן הבית וזו ראיה שאבלות זו, עם כל הצער הגדול שבה, היא נחמה בשבילינו. ירושלים, אין זו כאבדה שאיננה חוזרת המשתכחת מן הלב , אדרבה, ככל שאנו מוסיפים צער באבלות זאת, מתגברת יותר ויותר הזיקה לבית המקדש והשראת השכינה שהייתה בתוכנו. וכל בכל שנה מחזקים אנו את הקשר עם בית המקדש ומחפשים דרכים שוב לראות בבנינו"(רבי חיים פרידלנדר-שפתי חיים)
אם אדם אינו שוכח, וממשיך להתאבל סימן שיקירו חי. ואומה שלימה שמבכה את בית ה' יותר מאלפיים שנה!!! ועדיין זולגות דמעותיה בכל שנה מחדש, ועדיין יושבים בניה על הארץ ובוכים את האובדן, את החסר. ועדיין כמיהה כוססת בנשמתם מבקשת את הבית ההוא, את קרבת האלוקים ואת מלכות ה' בעולם.
אות היא כי עדין חי בית המקדש בליבם, עדיין נמצא ה' בתוכם, עדיין יוקדת השלהבת הפנימית. ועדיין מתגעגעים הם.
אות היא כי לא התייאשנו, ועדיין נשמתנו עורגת ועיננו כלות אל הרגע הגדול והמרגש שבו יישמע קול שופר ונצעק בקול עצום: משיח בא! משיח בא!
ואם ככה, הוא יבוא. בוא יבוא.
" כדי שתהיה לנו האפשרות לחפש את הדרכים לבנין בית המקדש, צריך לחפש בראשונה את הסיבה והשורש שגרמו לחורבנו, מכיוון שאם נזכה לתקן כראוי את הסיבות שגרמו לחורבנו נזכה לראות בבניינו.
עומק ושורש החטא שגרם לחרבן, מבואר בגמרא: "מי האיש בחכם ויבן זאת…. עד שפירש הקדוש ברוך הוא בעצמו:"ויאמר ה' על עוזבם את תורתי"… אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחילה…
מדוע עומק חטאם היה מוסתר מכולם עד שרק ה' יכל לפרשו?
אלא וודאי שהיו עוסקין בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה חרבה הארץ? עד שפירש ה', שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחילה. כלומר שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה …
והב"ח מבאר: מכיוון שלא למדו את התורה כדי להתקרב ולדבק על ידה בהקב"ה, לא חפצו להמשיך את השכינה בארץ, ממילא הסתלקה השכינה, פסק הקשר בין הקב"ה לישראל באמצעות השראת השכינה והארץ נשארה בגשמיותה ללא קדושה.
ומכיוון שלא שאפו לקרבת ה', להדבק בהקב"ה על ידי דבקות בתורה אם כך לא היו זקוקים לכלי האמצעי- בית מיוחד שהוא חלק מן ההתקשרות"
הדור ההוא למד תורה, אבל היא נלמדה כמו שלומדים גמרא למבחני הבגרות או לתואר באוניברסיטה. ידע, הבנה, חכמה לוגית מופלאה, וגם אולי… מצווה. אבל לימוד תורה הוא קדושה! לימוד תורה הוא דביקות ואהבה. לימוד תורה הוא התלהטות אש וקשר עצום לבורא העולם!! ואת אלה לא ביקשו. ומכיוון שכך,הסתלקה השכינה מן הבית. שהרי עצים ואבנים הם. ואם אינם מבקשים להידבק בשכינה, שוב אין צורך בבית שייתן מקום גשמי לשאיפה הרוחנית שאיננה…
"אמנם וודאי כאשר אין בית המקדש החיצוני קשה להכין את בית המקדש הפנימי בתוככי ליבנו. מאין נלמד יראת שמים? ומאין נראה את השראת השכינה לרומם את פנימיותינו?"
ואנו שחשות איך העצב פושט בנו, בימים אלה. איך הכל מסביב שומם וחרב.
מלכות ה'!!! איה את???
כה רוצות אנו לשוב להידבק. לשוב ולהיות קרובות אל ה', לחזור את מרחק הגדול, את הגלות הארוכה, את החורבן הרוחני ברחובות, את הפריצות, את הנהנתנות והרדידות הנפשית. לשוב את הכל בריצה מהירה, ולהיות שנית שם, במקום הגבוה והמרומם, במקום הקרוב והמטוהר, לשוב אל בית המקדש.
אבל כיצד נעשה זאת? והבית עדיין חרב ושועלים קטנים של בלבול מהלכים בו?
"ועל אף החורבן נשאר עדיין כלי אחד לפליטה לרומם את האדם ביראת שמים לשאוף לדביקות בקב"ה וזאת על ידי תפילה. כמו שמרו חז"ל כי תפילה היא במקום קרבנות וכאשר עומדים בתפילה לפני הקב"ה ופונים אליו בלשון נוכח:"ברוך אתה" זה מרומם את האדם ליראת שמים ומקרבו אל הקב"ה" (שם)
להתפלל!! לא לדקלם ולא למלמל, להתפלל. לומר :ברוך אתה ה'. אתה! קרוב ונוכח. אתה כאן ומולי. לא רחוק ומסתתר, לא נשגב ונעלם. ברוך אתה ה'! אתה שנמצא כאן לידי בבית הקטן והפשוט שלי, אתה שאוהב אותי איך שאני, עם הקמטים הקלים והנפילות האישיות, אתה שרוצה לשמוע אותי תמיד גם כשאינני פוסקת מלבקש וגם כשאינני זוכרת להודות על הטוב.
ברוך אתה ה'. בלי קביעת תור ובלי פגישה מיוחדת. אתה ה' שנמצא כאן איתי. ונשמתי היא חלק מאיתך.
חדר קטן נפתח בליבי. בית מקדש פרטי נבנה בו. וכשהכל מסביב עוד מלא בחורבן, ובהסתר פנים. יש לי מקום בתוכי שהכנתי לאלוקים. פותחת תפילתי את הדלת ההיא וכל מילה בונה בהיכלו אבן נוספת.
בתוך תוכי נמצא האלוקים.
שאת קרבתו ביקשתי כל הימים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
