פרשת שופטים, להודות על חטא ולהתחרט/ מרים אפללו

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"כי ימצא חלל… לא נודע מי הכהו" (כ"א א')

חיוב הבאת עגלה ערופה שנאמר דווקא במקרה שלא נודע מי הכהו אומר דרשני. שכן, לכאורה הדברים הם קל וחומר ומה אם לא נודע מי הכהו חייבים להביא, כאשר נודע שהרוצח הוא אדם מישראל על אחת כמה וכמה. [ "אור יהל"-ע"פ לקח טוב]

רצח ארע!!! והחלל נמצא על אם הדרך!!!!

זקני העיר נרעשים, עגלה ערופה מובאת וכל העיר מלווים את המעמד הנורא.

אך אם נודע מיהו הרוצח, הטקס מבוטל, אין צורך בעגלה ערופה, זקני העיר אינם יוצאים בהכרזה נרגשת והעם חוזר לעיסוקיו. מדוע?

שמא תאמר שמכיוון שיודעים מיהו הרוצח הרי בוודאי יענישו אותו ואם כן זאת תהיה הכפרה אין תרוץ זה מניח את הדעת שהרי ברוב המקרים אין הרוצח נהרג בידי אדם על עבירתו (מחוסר עדים וכו')

 נמצא איפה שכאשר נודע מי הכהו אין אף אחד מישראל (חוץ מהרוצח כמובן)שזקוק לכפרה, מדוע? הרי גם כאן נשפל דם נקי מישראל, ואיך נמחה החטא רק מפני שיודעים מי הכהו?. [שם]

אלול בא לעולם.

כאילו מישהו מעביר את העולם כולו להילוך איטי יותר, רציני יותר, תובעני יותר.

משהו ילדותי בתוכי מבקש להתחפר עמוק יותר בשמיכת  היומיום, לא לדעת, לא לראות לא לשמוע. לחשוב כאילו יש עוד אלף עניינים של סוף החופש, תחילת שנת הלימודים, הכנות ראשוניות לחגים וסוף עונה בחנויות. וכל אלה ישכיחו ממני את הדפיקות ההן, על לוח לבבי.

המשהו הזה, מבטיח לי שאם אשאר מתחת לשמיכה ההיא, יהיה בסדר, אלול יעבור, החגים יעברו אפילו יום כיפור יעבור, בסוף יהיה בסדר. אני מכירה את המשהו הזה. תמיד  כשלא הייתי מכינה שיעורי בית והמורה הייתה שואלת מי לא הכינה. הייתי פתאום עסוקה מאוד בילקוט, בקלמר או בדוגמא של הוילון. רק לא בעיניים החודרות של המורה. אם איתרע מזלי ונקראתי לתשובה אז נטלתי את המחברת בביטחון עצמי, קראתי את השאלה בחשיבות ואחר כך הקראתי מזיכרוני את התשובה.

לא סיפרתי? לא ידעו. לא ידעו? נותרתי צדיקה ומקסימה.

לא סיפרתי שקראתי עד שתיים בלילה ספר בחושך, לא סיפרתי ששבוע שלם לא צחצחתי שיניים, לא סיפרתי שחשדתי בחברה לשווא, ולא סיפרתי שהקופסא שנפלה פתאום מן המדף עשתה זאת מכיוון שאתמול דחפתי אותה שם בחוסר יציבות.

זו הסיבה שאני נחרדת מן האלול שבא אל תוכי,

כי פתאום עלי להודות בטעויות שעשיתי, בשגיאות שביצעתי, במצוות שלא ממש קיימתי, ובכל הימים הללו שבמקום להתקרב , התרחקתי.

האם אינני מגדילה את חטאי בכך שאני מודה עליהם? האם אינני הורסת במו ידי את תדמית האשה הטובה והמשתדלת, שעה שאני נכנסת אל כל המגירות השליליות שלי?

לא, להיפך.

העניין מתבאר על פי מה שאמר הנביא:"הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" מכאן שאלמלא אמירת לא חטאתי לא היה משפט. ויש להבין, וכי עיקר המשפט הוא על האמירה? ועוד, אם חטא יש כאן, היכן המשפט עליו? ויש לומר שבאומרו "חטאתי" נתכפר לחוטא וה' מסיר את משפטו מעליו. מכאן שעיקר הכפרה תלויה בהכרת החטא, הואיל ובהכרה כלולים כל ג' עיקרי התשובה :"חרטה על העבר, קבלה על להבא, ווידוי לעומת זאת כאשר האדם אומר "לא חטאתי הוא מגביר את חרון ה' והוא יישפט על כך. [שם]

הרי עכשיו אני עומדת מול האלוקים, ומבטו חודר כליות ולב והוא צופה ומביט עד סוף כל המעשים, והוא יודע את אשר בליבי, והוא מכיר את יצרי מעללי איש.

לא אוכל להתחפר בכל השמיכות כולם, ושום יומיום לא יוכל לכסות אותי מפניו. אלף עיסוקים ועניינים ו"לא ידעתי" ו"שכחתי". מאומה. לפני בוראי אנוכי מתייצבת.

האם מן האלוקים אני מדחיקה או מרחיקה? האם מיוצר כל ובעל הכוחות כולם אני מתחמקת או מסתירה? וכיצד עולה בדעתי להמשיך בשגרת היומיום כשאלוקים ממתין לי, ממתין רק לי?

להיפך. הנה החטא הגדול מכולם. אי הידיעה. אי ההכרה. האדישות ותחושת האני בסדר ויהיה בסדר.

מעתה יובן שאם לא נודע מי הכהו, בני אדם מתנחמים ואומרים בליבם שלא היה כאן רצח אלא שמת מיתה טבעית, ואף אם רצחוהו, מי יאמר שאדם מישראל הכהו??

לפיכך דווקא בגלל אי הידיעה ציוותה התורה על כל האמור כי כל עיקרו של החטא הוא אי הכרתו. לכן ציוותה התורה על מצוות עגלה ערופה כדי להרעיש את הנפש ולהשריש בלב כי עוון יש כאן ויש צורך בסליחה. מה שאין כן כשנודע מי הכהו באופן טבעי מתעורר הצער על שיש שופכי דמים בישראל ושוב אין צורך לעורר את הדבר על ידע חיוב הבאת עגלה ערופה. [שם]

פתחתי לאלול את הדלת , מתיישבת מולו בכובד ראש, נושמת אוויר גדוש חמלה, ומכוסה  בשמיים של רחמים, בא דודי, ירד אל ביתי, לקבל את ביתו השבה בסליחה.

אלוקים, אתה בוראי. ואתה מלכי, אתה יודע את כל האמת אודותיי ואינני מנסה להסתיר מאומה.

כן, טעיתי, אני מודה מאוד, כן, חטאתי, אני מפרטת אחת לאחת ומתביישת מאוד, כן שגיתי ולא מספיק התאמצתי, שכחתי מה עיקר ומה טפל, והתבלבלתי למרות שידעתי את האמת,

דמעות גדולות ממלאות את ליבי, ואחר כך את כל כולי. דמעות נוקבות של צער וחרטה, של בושה ונוחם ובקשת סליחה.

אני פתאום מבינה כמה עלי להשתפר, להתקדם, ולבקש כפרה. האם יש לי דרך תשובה?

מכאן עלינו ללמוד מה רב הטוב הצפון אפילו בהתחלה של הכרת החטא, שכן התביעה מבני ישראל סרה אך ורק בגין התעוררותם להכיר בחטא שנעשה כאן. ולפי זה , נבין מה נואלו האנשים מ המרבים באמירת וידויים ארוכים ומכים בידם על כפתור מעילם, וליבם בל עימם. אנשים אלה אינם יודעים שלא זו בלבד שלא נתרצו, אלא שהם מוסיפים חטא על פשע במעשה זה עצמו כי אינם מכירים את חטאם. [שם]

פתאום אני יודעת שכבר עברתי את רובה של הדרך ההיא, ואלוקי נושא אותי על כפיו ברחמים גדולים ובאהבה עצומה. לשוב חזרה אל הטוב והטוהר, לשוב חזרה אל עצמי. אל הלוקים שבתוכי.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.