מרים אפללו על פרשת כי תבוא: השנה שחלפה לא איננה

שיתוף ב email
שיתוף ב print

בס"ד  פרשת כי תבוא – השנה שחלפה לא איננה.

"היום הזה השם אלוקיך מצוך לעשות"

רש"י:" בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו בו ביום נצטווית עליהם".

 המושג יום הולדת אומר דרשני. הרי יודעים אנו כולנו כי כאשר נולד תינוק צפויים לו שמונים תשעים שנות חיים  ואם כן, כאשר  מגיע הוא לגיל עשר צפוי הוא לחיות עוד שבעים שמונים שנה בלבד.

 ובהגיעו לגיל עשרים מצפים לו ששים שנה… ובגילאי חמישים ששים כבר חש הוא כי יום המוות מתקרב…

 נמצא, לאור זאת, כי יום ההולדת מציין שנות חיים שחלפו ואת ההתקרבות המתמדת  לקראת סיום החיים, ואם כן, יש לתמוה  תמיהה רבתי, מה פשר החגיגה והשמחה שעורכים לבעל יום ההולדת?"(מראש אמנה לרב שך)

השנה מתנדפת מבין קרעי הימים החולפים, מותירה אחריה דפים אחרונים על לוח השנה, מקומטי פינות ודהויים.

השנה שחלפה עוברת כמו סופה ברחובות, מתחמקת מזרועות נואשות שנשלחות לתפוס בה, ומעוררת באנשים עגמומיות גדולה כל כך עד שהם יוצאים להטביע את יגונם בקולקציה החדשה מסין, בכרטיסי ברכה מנצנצים. ובמוצרים מאחזי עיניים המבטיחים אנטי אייג'ינג.

השנה חלפה ואיננה. אנחנו מתקדמים בצעדים יגעים  אל עבר היציאה, קשישים יותר משנכנסנו, עייפים יותר. ותוהים האם אין דרך להאט את הקצב ולחיות את החיים מבלי שילכו להם?

אבל פעמון הסיום מצלצל אצל כולם בשווה. מקלף את העטיפות משנה שעברה ומכריח אותנו להדביק מדבקות חדשות.

המדבקות החדשות, יפות כמו הפרסומות עם הכפית, הדבש והרימון, אבל למטה כבר יש להן תאריך חדש ואיכשהו, זה גורם לי לשאול בשקט מה חגיגי כל כך, בעובדה שאנחנו התקדמנו בעוד שנה אל הסוף?

"השאלה הזאת איננה קימת בשמחת בר מצוה , על אף שגם היא מהווה חגיגת יום הולדת  השלוש עשרה  כי מי שיודע ומבין את משמעותו של היום הגדול הזה בחיי האדם מכיר את גודל השמחה שיש לשמוח ביום הזה.

 היום הזה בו נהיה הילד הקטן לאיש , הוא מקבל עליו את עול מלכותו  של הקב"ה ובכך  הוא הופך את חייו מחיים חולפים לחיי נצח.  מעתה כל יום הנולדת  יהווה עבורו  ציון דרך לעוד  שנת חיי נצח הצבורה ועומדת לזכותו . כי סך הכל של חיי האדם  ההולך בדרך השם  מצטברים לזכות אחת  גדולה  שהיא מעמדו הנצחי  בחי העולם הבא  כל שנת חיים בה ממלא האדם את רצון בוראו  נותנת לאדם סיפוק ואושר  ביודעו שאין זאת שנת חיים שחלפה  אלא שנת חיים הנזקפת לזכותו לנצח"(שם)

השנה שחלפה לא איננה. היא כאן דחוסה בתוך ליבי, וממלאת את כל עצמותי .

השנה שחלפה לא הותירה אבק. לא השאירה חלל ולא לקחה מאתנו חיים ועלומים. היא כאן לצדנו מקופלת בשקט גמור, משורטטת בשורות ישרות וארוכות ומבקשת שניקח אותה אתנו,

 

אני גוחנת אל האריזה השתקנית שלצידי  בודקת מה הותירה לי השנה. ומגלה פתאום את שלוש מאות הפעמים בהם קמתי הלילה אל התינוקת שלי והאכלתי אותה בעיניים עצומות ובידיים רדומות. את חמש מאות הפעמים שבהם קיפלתי כביסה נקיה והשבתי אותה אל הארונות. את מאתיים ימי האפיה שלי שבהם אפיתי עוגות לא מרשימות מידי ולא יקרות מידי, סתם כאלה שהילדים שלי אוהבים לאכול בשבת והבעל שלי מעדיף לקחת איתו אל הכולל ואין בהם כמעט מרגרינה.. את אלף הפעמים שסיפרתי סיפורים, שיחקתי במשחקים יצאתי אל הרחבה כדי לראות איך הקטנים נוסעים באופניים והלכתי לקנות שוב ושוב גרביונים וכיפות, סנדלים וציציות. לא, אף אחד לא ראה שקניתי משהו חדש. אבל הילדים שלי היו צריכים…

אני מוצאת שם מיליון חיבוקים שחיבקתי, נשיקות שנישקתי, מילים טובות שאמרתי וראשים קטנים או גדולים שליטפתי. אני מוצאת שם מיליארד רגעים של הקשבה והבנה, של עמידה על הגבול גם כשהייתי חלשה, של נתינה, של מאמץ והקרבה ושל תפילה. אה, כמה תפילה.

אני מגלה פתאום בעיניים לחות, את כל הפעמים שחייכתי גם כשלא היה לי קל, שהתייחסתי גם כשלא היה מעניין, ושעשיתי גם אם לא הייתי חיבת.

ואין לי כבר מספר, אין לי, פתאום הם מקיפים אותי ממלאים אותי ועוטפים אותי  מכל עבר ממש, כל הרצונות הפנימיים העמוקים שלי, כל השאיפות הכי אמיתיות שהיו לי, וכל הבקרים הללו בהם קמתי עם הבטחות חדשות וכנות שרק אלוקים ידע .ושמר לי. בוודאי ששמר לי .

השנה הולכת רק אם ריקה היא, עטיפה קלה שמנשבת ברוח הימים. השנה נמוגה ומתקדמת אל הסוף רק כשכל מה שאכלו בה נגמר, וכל מה שישנו בה וקנו בה והלכו ועבדו וחזרו וצעקו וצחקו איננו.. כל מה שראו על המסכים ודברו בטלפונים ולבשו על פי האופנה האחרונה ורקדו לפי החליל של מה חושבים עלי…הכל פרח באוויר האלולי הזה כמו היה מלא רק בהליום זול של חנויות יומולדת…

כמה מאושר הוא האדם היודע  שכל שעת חיים משמעותה התקדמות לקראת החיים האמיתיים  חיים שבאים לידי ביטוי  אך ורק בחיי העולם הבא, וכמה, לעומת זאת, אומלל הוא האדם החושש שכל שעת חיים שחלפה מקדמת אותו בסך הכל לקראת סופו הסופי …(שם)

השנה החדשה נוקשת בפתח ומגעה מרשרש כמו אריזת צלופן שעדיין לא פתחו. הלוואי וגם היא תהיה מלאה כל כך עד שלא תחלוף לעולם. ותמיד. תמיד תישאר עימדי .

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.