סיפור: חניתה, רק רציתי לומר לך סלחתי

בס"ד

"…פעם היינו מפטפטות מתחת לענפיו השופעים של העץ רחב הגזע הזה.

ממשיכות איזשהו דיון שנסחב עוד מההפסקה.

צוחקות על הכל.

כועסות על הלימודים.

בקיצור, שותפות לדברים האמתיים של החיים…"

רק שלא תחליט לצאת מהבית בדיוק עכשיו.

אני חייבת רק להשחיל את המעטפה ולברוח.

לקחו לי שעתיים שלמות לכתוב את המכתב הארוך הזה. חמישה דפי פוליו צפופים בכתב ידי המיוגעת מריבוי כתיבות ומחיקות.

וראשי העמוס לעייפה, הכואב, הדחוס והיגע מרוב מחשבות, כמעט ועוד רגע מחשב להתפוצץ.

פסיעותיי רחבות, גומעות. הפנס הלילי לא מאיר לי את המרצפות שלרגליי ואני כמעט ומועדת.

דמי זורם בעורקיי בקדחתנות, כאילו סופת הוריקן השתלטה על גופי.

והנה אני עומדת מול מבנה חד קומתי מוכר.

פעם היינו מפטפטות מתחת לענפיו השופעים של העץ רחב הגזע הזה.

ממשיכות איזשהו דיון שנסחב עוד מההפסקה.

צוחקות על הכל.

כועסות על הלימודים.

בקיצור, שותפות לדברים האמתיים של החיים.

וגם… גם נפגשות בשעה 8:00 בבוקר כדי לצעוד יחד אל ספסל הלימודים.

והיום?

היום המתנתי כהרגלי.

אמש סיכמנו זאת לאחר מסע קניות (ניתן לכנותו יותר "מסע דיבורים"…) של כלי כתיבה אחרונים, נחוצים.

חניתה צחקה אז ואמרה: "כמה זמן לא עשינו את זה!!!" ואני הצטרפתי לצחוקה ועניתי לעומתה: "רק חבל שבנסיבות כה קשות…" דהיינו, הלימודים.

הקדמנו את שעת היציאה על מנת לבחור לנו מיקום טוב בכיתה. כמו כולן, 'לא נידח מדי מחד גיסא, אך מאידך גיסא, שיהא רחוק דיו מעיניהן הפולשניות של המורות'…

***

7:30.

7:45.

טיפסתי את שלוש המדרגות.

"חניתה יצאה בשבע ורבע", התפלאה אמה כששאלתיה איה בתה הקטנה. "עם יעל…."

חשתי בחולשה פיזית האופפת את כל גופי.

מדוע לא הרימה אליי טלפון?

למה גרמה לי להמתין זמן כה רב?

דמי רתח בעורקיי, וסירבתי להירגע כל הדרך.

***

ביום הפותח את כיתה י' מצאתי את עצמי שם.

ואותה עוד יותר רחוק.

בין ים תכול מבלבל של חולצות תלבושת בוהקות.

ברגע הראשון רציתי לרוץ לקצה חדר הכיתה שם ישבה, למשוך בשרוולה המגוהץ, לצעוק ולהטיח בה את שאלותיי הבוערות.

אבל גופי היה כמו משותק. ידיי הלחות אחזו בבד החצאית וקימטו אותה, רגליי ניטעו אל הרצפה, ורק עיניי היו דבוקות למראה שהילך עליי אימים:

חניתה ישבה לה, רגל על רגל, מחייכת וצוחקת. כלל לא שתה ליבה בהיכנסי בפתח הכיתה. כה שקועה הייתה בדיון הפורה עליו ניצחה ביד רמה…

לא ידעתי היכן החליטה לשבת השנה, לכן התיישבתי לי על כיסא אפור מזדמן ובבלבול נוראי התחלתי לקרוא את ברכות השחר.

לתומי סברתי כי הפעמון אשר תיכף יצלצל, ינער את חניתה מתוך הבועה הססגונית שלה, והיא תבוא ותתנצל בפניי: "יוווו, רננה! איך לא שמתי לב שהגעת?! סליחה ש… מה שלומ-"

הפעמון מחריש האוזניים אכן צלצל… אך כפי הנראה, לחניתה הוא לא הזיז כלל ועיקר. היא המשיכה לשבת, לצידה יעלי המנומשת, ופטפטה וצחקה.

"אפשר לשבת?" בהיתי בפניה של רבקה השואלת. שהיא-תשב-לצדי-כל-השנה??? היה לא תהיה!!! חניתה היא חברתי ולא אחרת!

"אההממ…. אני… כבר… אני… אני אבדוק"… גמגמתי. לא, זה איננו הגיל הראוי לסרב לחברה לכיתה. ולב רחום יש לי. "חכי רגע", חייכתי לעברה בכוח וקמתי במהירות.

הנחתי יד על כתפה של חברתי.

היא לא הרגישה בכך.

"חניתה?"

לפתע השתרר שקט. היא הביטה בי במבט תמוה. "מה?" שאלה. הנימוס, לפחות, שרד לפליטה- אני רואה.

"איפה את יושבת השנה?" הרגשתי מטופשת, דחויה, מתחנפת. רציתי ללכת וזהו, אבל חניתה ענתה בפשטות: "כאן".

"אז אני מביאה את התיק…"

היא החליפה מבטים עם יעלי והן התחייכו. "תגידי, אין לך עיניים?"

הדמעות טיפסו לעיניי, חנקו את גרוני.

כאילו כלום. כאילו לא עומדות מאחורינו תשע שנות חברות פוריה. כאילו אין אני הידידה הבלעדית שלה. משל לא היה ולא נברא 'צמד- חמד רננה וחניתה בע"מ', מושא הקנאה וההערצה בכיתה.

הפניתי גבי ופסעתי הלאה משם, בולעת עם רוקי את העלבון הצורב.

התיישבתי על יד רבקה בשתיקה. חיבבתי אותה כי היא הייתה תלמידה מאוד נחמדה, חרוצה ומטופחת, אך לא מספיק חברה בשביל  ל ש ב ת   ל י ד ה . . .

"אז זה בסדר לשבת לידך?" היא התרוממה פתאום ממקומה.

"כן, את יכולה", הכרחתי את עצמי לחייך כשהיא הביטה בי בשאלה. המחשבה בראשי הייתה אחת: לגשת תיכף בסיום יום הלימודים הראשון הארור הזה אל חניתה, ולשפוך על ראשה קיתון של רותחין.

למה היא עשתה לי את זה?

למה תקעה חרב בליבי?

למה עזבה אותי לטובת יעלי???

הרי כל כך הרבה תרמה לי ובעיקר לה, החברות שלנו!

רגשותיי התחלפו והתערבלו בתוכי כמו זיקית משתוללת.

ואז המורה ש. נכנסה לכיתה, בחיוך רחב.

שמעתי אודותיה גדולות ונצורות, לכן שמחתי, אך רק פינה קטנה בליבי רווחה.

מוחי סירב להאמין לבשורה הכואבת, החדשה.

חניתה זרקה אותי מאחור.

***

וכעת, בערבו של יום עמדתי, מתחבטת האם להשחיל את המעטפה לתיבה האפורה ולברוח, או שמא לעזוב הכל?

אני לא רוצה שתשוב אליי. אבד לי האמון בה, בכל העולם!!! אני לא מאמינה שתהיה לי אי פעם חברה נאמנה, מסורה, מוקירה טובה. חברה שתזכור את כל הטובות שהענקתי עבורה כל השנים; הקשבה, מתנות, עידוד, מחמאות, הבנה!!! חברה שלא תשליך אותי כמו שפעוט זורק חפץ יקר ערך מהמרפסת…

אני כבר לא סומכת על אף אחד בעולם הזה.

אני לא יודעת מה יילד יום.

אני פוחדת להמשיך, לקוות ולהתאכזב, לשמוח ולבכות ולהבין את העולם…

אני רוצה להישאר לבד—

בלי גלים שמתנפצים לפני המזח, ללא אבנים הנופלות על ראשי ביום בהיר.

רציתי להיות עלה קטן, נושר מענף רעוע, נרמס תחת נעליהם של עוברים ושבים, ולדמוע.

הרגשתי אותה, את אותה דמעה קטנה של בדידות, מפלסת שביל במורד לחיי. מחקתי אותה במחי יד.

לא! את לא תגרמי לי לבכות, חניתה! אני אהיה גיבורה. אני לא אביא לך את המכתב, אני אקצוץ אותו לחתיכות ואשרוף אותן. לא אשייר מהחברות שלנו שריד ופליט.

אבל…

אני כן תאבה לדעת למה עשית לי את זה!

אני רוצה לעכל, להבין. זה פשוט לא מתאים לך, חניתה. כל כך חיבבת את החברות שלנו! מה לא היה לך טוב אתי? אולי מצאת לך חברה חדשה, י ו ת ר   ט ו ב ה  ממני?

עמדתי שם דקה בודדה שנדמתה לי נצח. ידוע ידעתי שחניתה היא בת יחידה בין חמישה בנים, שיוצאת לעתים תכופות לקניות, סידורים, שליחויות שונות.

שתראה אותי. לא אכפת לי. אני לא חייבת להנפיק דו"ח אודות מעשיי כאן.

החלטתי נפלה. אני מוכרחה לדעת מדוע היא עשתה לי את זה.

דחפתי לחריץ את המעטפה שנהייתה מעט לחה מכף ידי המיוזעת. תקרא או לא? אינני יודעת.

אני את שלי עשיתי.

***

ריח של אקונומיקה מעורב בניחוח וורדים.

ידיי צורבות מעט, אוחזות בספל קפה מהביל ובפיסת שוקולד לבן שאני אוהבת.

קריר. קודם התרעננתי מכל היום המתיש הזה. יום ניסני טיפוסי של ניקיונות אינסופיים. וכעת אני יושבת על כיסא הנדנדה במרפסת, חשה בין אצבעותיי סיפוק של ממש.

הבית שקט. אימא מקפלת כביסה על הספה, לא הסכימה לי אפילו להתקרב. "עבדת היום כמו אבו עיסא אמתי…" צחקה.

"הגדרה קולעת," צחקתי ומיד פיהקתי.

אימא בתקופה זו זקוקה נואשות לעזרתי. רק העבודות הקלות של הבית נותרו בתוככי גבול תפקידיה.

עוד כחודש תצטרף נשמה חדשה למשפחה, ואני מצפה לרגע המתוק הזה. מושיטה יד ככל שצריך.

פעם לא זכיתי לעשות זאת. הייתי עסוקה בלצאת יחד עם חניתה לבחור בגד לחג, נעליים תואמות ותיקוני תפירה אם צריך… זו הייתה הרגשה אומללה של ריקנות.

אוף, חניתה! למה נזכרתי בה כעת, באמצע שעת האיכות שלי עם עצמי, השוקולד והקפה שלי???

הבטתי לשמיים הכחולים שנפרשו ממעל. הכוכבים נצצו אליי.

אני וחניתה היינו סופרות אותם בגינה—

שוב?

לא רוצה להיזכר בה. היא הרסה לי חלק נכבד מחיי. הותירה את נפשי פצועה ובודדה. כמה ידידות לכיתה יש לי גם יש, אך הקשר החזק אליו הורגלתי, איננו.

אין לי מעמד. הוא נחרב כליל. קשה לי.

מה עשיתי לך, חניתה, לא ענית לי על שאלתי היתומה במכתב ההוא, עד עצם היום הזה.

כואב לי, אבל אינני מתגעגעת יותר. השלמתי עם חסרונך. וכי  עומדת בפניי ברירה אחרת?!

מחליקה את כף ידי על קצוות שיער סוררות.

נוגסת עוד פירור מהשוקולד, לוגמת לגימה הגונה שמחממת לי את הלב.

לא רוצה לחשוב על זה.

אני מנסה להדחיק אותה ולא מצליחה. זה גורם לי לכעוס, לשפוט, לשנוא.

די, אני לא רוצה!

אני מתרוממת בפזיזות, טיפות של קפה ניתזות על כותנתי הבהירה.

אני רוצה רק לברוח.

***

"רננוש, העגילים האלו פשוט משדרגים אותך".

"אני יודעת…. אבל, בא לי חישוק. לא קו כזה מרובע… הנה, כזה."

אני מצביעה על זוג עגילים שנעול בארון.

המוכרת מוציאה אותן עבורי.

אני עונדת אותן ומחייכת מול הראי.

"אני רוצה אותן".

החלטתי. סוף כל סוף, לאחר כשעה רוויית התחבטויות נפש…

"אהה…" אימא נושמת לרווחה. "אני מרגישה כאילו בחרנו לך חתן"

"עדיין לא!" אני צוחקת ומסמיקה.

"בקרוב", מצייצת המוכרת בקולה הדקיק, "למה לא?"

"יש לי עוד כמה שנים", כך אני. יודעת גם יודעת שהמראה החיצוני שלי מטעה לא פעם.

אני מביטה שוב במראה טרם פרידתי הזמנית מהעגילים, אותם תיתן לי אימא מחר בערב, עת החגיגה הרשמית לציון מלאת לי שישה עשר שנים…

ואז הבחנתי בה. לא פחות ולא יותר. איך שכחתי? הרי היא זו שהמליצה לי על החנות הזו, וסיפרה כי 'רק משם אנחנו קונים תכשיטים'.

חניתה. ממש תיזמון עוצר נשימה…

לא סבתי לאחור. עשיתי עצמי כבוחנת את מידת התאמתם של התכשיטים לפניי. אך היא נותרה שם, עומדת, לצד… יעל!

לראות אותן כאן ועכשיו, זו מתנת יום הולדת מפתיעה למדי.

רציתי לזעוק "למה באת בדיוק עכשיו? כדי להרוס לי את חוויית הקנייה של מתנת יום ההולדת שלי?" אבל נאלמתי דום בגבורה.

"נו, רננהל'ה", האיצה בי אימא שלי. "סיימנו להיום, לא? אל תדאגי, מחר תיפגשי איתם שוב…"

החיוך שלה קומם אותי, אך למזלה של אמי הוא קפא מיד על פניה, "מה קורה?"

אותתי בעיניי לכיוונה של חניתה.

"נו, עזבי אותה", אימא, שותפה מלאה לכל מה שעובר או לא עובר עליי, החלה להבין לאן נושבת רוחי. "אל תתחילי עכשיו…"

היא לא מבינה אותי.

מאז שזה קרה תמיד אמרה לי "עזבי", "הרפי", ושאר עצות.

הוי אימא, את לא יודעת מה עובר עליי, על נפשי. את אוהבת אותי אבל לא חווה על בשרך את מה  ש א נ י  מרגישה יום יום בכיתה, בבית, בלכתי ברחוב, בעלותי על יצועי.

כן, אימא שלי, אינני בטוחה שאי פעם תביני מה עובר על בתך 'בת העשרה'. אף פעם. תמיד תחשבי שהיא יהירה ולא מעוניינת להסכית לעצותייך הנבונות.

אימא…

חניתה ויעל שוחחו בלהט. ספק אם הבחינו בהימצאי. וגם אם כן, המשיכו ללהג. לצחוק. להתדיין.

תמונות מן העבר הרחוק אצו- רצו במוחי; אני וחניתה מודדות בגדים, עומדות מול המראה ומגחכות… צועדות במסלול בטיול השנתי, מנשנשות חטיפים מלוחים… ולהבדיל- חמצוצים

אימא מושכת בשרוולי.

אני בחנות התכשיטים של רבינוביץ'.

אני מסירה באיטיות של צב את העגיל הימני, ואז את השמאלי.

ואז הן יוצאות מפתח החנות.

אני לא חושבת פעם אחת אפילו.

אני רצה בעקבותיהן, הן נבלעות בסמטה פינתית. יופי, מה אכפת לי, כאן זה המקום והזמן לברר הכל.

"תגידי לי למה עשית לי את זה", קולי הרם אך המאופק קורע את רצף צחוקן המתגלגל.

קולי נרגע פתאום ומבטי הושפל אל נקודה עלומה בנעלי. "אני רוצה רק לדעת".

אני זוכרת רק שקט. צליל דממה דק, שהתנגן באוזניי כמו תוף מחריש אוזן.

פתאום זה הגיע…

"מה את יודעת מהחיים"… ככה חניתה אמרה. בקול חנוק.

והן הלכו.

אני לא רוצה שיהיה לך רע, חניתה, כמו שהכאבת לי.

אתפלל עלייך.

ועל עצמי.

שיהיה לי טוב, שאדע תמיד לראות את האור ואת הטוב בכל דבר.

היי שלום חברה שלי.

וסבתי על עקבותיי, דורכת ברגל ימין על מפתן החנות הנוצצת אליי.

 

***

 

רננה מקדישה את הסיפור לבנות הקבוצה שלה המקסימות ורוצה לומר לכל הבנות בעולם: תחשבו לפני שאתן נוקטות צעד כה פזיז, תחשבו על החברה שלכן שהותרתן מאחור, בודדה.

אל תשכחו את כל מה שעשו למענכם אנשים יקרים. אל תהיו כפויי טובה.

סוף מעשה במחשבה תחילה!!!

מבוסס על סיפור אמיתי, השמות בדויים וכל קשר בין השמות למקרה מציאותי אינו אלא מקרי וללא כוונה.