צעדנו אל הישיבה, והמונית נסעה לדרכה, ריקה…. סיפור

בס"ד

"…עוד כמה חודשים, אני מתחתן, בעזרת השם", אמרו שפתיי הרוטטות ועיניי האדומות מבכי. "מחר ה'וורט'. תבוא, אליהו?"

ראיתי את תחושת הבדידות של אליהו, הידיעה שלא יחזיק מעמד בלעדיי, שלא יהיה לו 'אח גדול' שייתן לו מכה כשצריך…

באמת שלא היה לי שמץ מושג מה קורה אתו.

אליהו. הוא ירד וירד אל מעמקי השאול. מה יכול היה להניע אותו לכך? ישיבתנו הינה חממה תומכת ואוהבת, מקשיבה ומבינה. אין דורשים כאן דרישות גבוהות מדי. כל בחור והישגיו, רמת הבנתו וקשייו.

אומנם המשגיח הוא ככל משגיח, אך בשעת מצוקה שלא תבוא, יודע כל אחד מן הדרים בין כתלי הישיבה שבחדרו ניתן לפרוק מעט, לקבל עצות, לנסות להתעלות מעל ניסיונות החיים.

אפילו אני חיממתי פעם את הכיסא בחדרו, ממרר בבכי ומתחנן לרב גדליהו סימנטוב שיעזור לי לצאת מהבוץ אליו הכנסתי את עצמי, והוא עזר לי בחסדי השם.

ועכשיו אליהו.

בתחילה, ניסיתי לרמוז לו בחוכמה. היה זה ערב נעים של סתיו, שנינו ועוד שני חברי החדר שלנו, הצענו את מיטותינו לקראת השינה, סידרנו מעט את הבלגן וגם קצת רבנו, וצחקנו.

אליהו היה מקופל בתוך עצמו, שקט ומסוכן. "אליהו, הרב גדליהו עזר לי פעם", לחשתי וקרצתי לעברו.

"עזוב אותי", טון דיבורו היה גבוה למדי והגיע לאוזני כל חברי החדר, גם לוי יצחק שנכנס זה עתה בכדי להשאיל סבון מראובני, שמע הכל. אליהו  הניף את ידו וחיוכו דחה אותי למדי, היה בו משהו מן המים הגנובים שהמתיקו. הוא קרב אליי ולאט אל תוך אוזני, "טוב לי ככה".

"מה זה 'ככה'?" צחקתי בשקט אך ליבי התפלץ מדמיונות.

"'ככה', זה לעשות מה שבא לי", הוא טפח על שכמי ואני נרעדתי. "תהיה רגוע, שמוליק. אני בישיבה, עדיין". והוא נטל את ארנקו, התעטף בסריג דק ויצא אל אוויר הלילה.

הצלחתי לגרום לו להיפתח כלפיי, אך לא לבצע את המהלך לו ציפיתי- לדבר עם הרב גדליהו סימנטוב. אליהו נותר מכונס בעצמו, לא משתף איש בקורות אותו ובטח שלא את המשגיח, או רב אחר. והניצוץ המוזר שכן בין עיניו התכולות בהירות הריסים, דרך קבע.

פעם, אולי לפני שבועיים, הוא היה בחור מתוק, ביישן ועדין- נפש, אולם לפתע פתאום נעשה קולני מעט, צוחק יותר מידי ו'מחפף' בסדרים. אומנם, הוא היה נעלם בזמן ההפסקות בלבד, אך הזלזול ההולך וגואה בכל מה שקשור לבן- תורה נתן את אותותיו, ואני נעצבתי. אהבתי את אליהו.

ייחלתי לשעת הכושר. ידעתי שהיא תגיע. אומנם, לאליהו לא היו חברים, אך בין חברי הפנימייה היינו אנו בקשר הכי אמיץ, אפשר לומר. ולכן פיללתי במעמקי לבבי כי יום יבוא ואליהו ינסה את מזלו לפתות גם אותי, או לכל הפחות לפטפט יותר ממעט.

והזדמנות הפז הגיעה. מוקדם מן הצפוי. למחרת בערב.

"אליהו", פניתי אליו משנגסתי בלחמנייה ובה החביתה הישיבתית. ידידי משכבר הימים הסב בשקט וגמע מן המרק המהביל שהוכן בעצם לצהרי אותו יום, בזריזות מופרזת. "לאן אתה ממהר? אגב, תתחדש על הסוודר, נראה טוב, איה רכשתו?"

את המשפט האחרון לחשתי. אין מקובל בישיבות מרוממות כשלנו להחמיא על פריטים חיצוניים, במיוחד כאשר הם לא ממש הולמים את רוח הישיב'עס, כמו הפס האדום התפור לאורך השרוול האפרפר של אליהו. אך אני ניתבתי חיצי אל המטרה, מתאמץ ככל יכולתי להיות ממוקד.

להפתעתי, שהרי לא צפיתי במדויק מה יתרחש לאמיתו של דבר, אליהו רכן אל אוזני ולאט: "מ'בלאק אנד ווייט'", וחייך בגאווה.

נדהמתי, רציתי לנער אותו בחוזקה ולצעוק 'אליהו, אתה ישיבע-בוחר, תתאפס!!! תעשה נחת רוח להוריך, לקדוש ברוך הוא! תפסיק עם השטויות, מה זה משנה אם רוכשים סוודר בחנות החסידית ממול או בקניון, רחמנא ליצלן?!!!' אבל שתקתי, אך האדמתי כרקיע בשקיעה.

לאן אני מוביל כעת את העניינים? שאלתי את עצמי, אבל אליהו הקדימני: "אם אתה רוצה להמשיך לשוחח, בוא אתי עכשיו, אני הולך", הוא הרחיק את צלחתו מעל פניו וקם ממקום מושבו, "ביי".

רצתי אחריו כשבפי ביס אחד- לפני- האחרון של לחמנייה עם חביתה. "מה עם ברכת המזון?" שאלתי אותו.

הוא נשף וגלגל את עיניו מעלה. נלחצתי. "חכה לי חמש דקות!" התחננתי לפניו.

"טוב", הוא אמר ותחב את ידיו בכיסי מכנסיו. רצתי חזרה לחדר האוכל ובירכתי די מהר. התחלתי לפחד שמא אני נסחף, ואולי עדיף לערב אי מי מהצוות במקום לנסות לעשות לבד את ה'מלאכה', אך הרגעתי את עצמי ש'אני כבר עברתי את הגיל ואת המשוכה הזו בדיוק, לפני שנתיים' וכיוצא בזה טענות ומענות. בתוך תוכי חיבבתי את אליהו ולא רציתי שיעיפו אותו מהישיבה, בטח לא "בזכותי". גמרתי אומר להמתין עם ה"דלטוריה" הזו חודש, לפחות.

משסיימתי לברך חזרתי לפתח הישיבה. אליהו המתין לי באותה נקודה, צועד הלוך ושוב במהירות. כשהבחין בי החל לצעוד מיד בשתיקה, ואני בעקבותיו.

הוא הוביל אותי למרכז העיר הסואן, משם פנה לסמטה צדדית שריח מחניק של סיגריות מילא אותה וגרעיני חמניות מפוצחים כיסו כמעט כליל את המדרכה.

ואז ראיתי אותם. שלושה בני 'גיל הטיפש עשרה מתקדם' בשחור לבן, נראים לגמרי כמוני וכמו אליהו, מצטחקקים בווליום גבוה ומעשנים כמו ילדים קטנים להוטים. "אלי!!! מה'עניינים?" הם נתנו 'כאפות' לאליהו, שהיה נראה מאוד מבסוט מהיחס המורעף על גבו, וטפחו על שכמו פעם אחר פעם.

ריחמתי עליהם. זה קורה הרבה במשפחות בהן אין מקום נחשב לבן הזה, שיושב כאן, על מעקה רחוב ומקבל צומי מחברים שלו, רק "בזכות" שהפגין את "אומץ לבבו" בכך שפרש מהישיבה והעז "לנשור".

התנדפתי משם. בלאו הכי אליהו היה כה עסוק מכדי לשים לב מה אתי. הדמעות סימאו את עיניי. אליהו היה בחור מצוין; לומד, מתפלל, שומר על קלה כבחמורה, ו… כן, רק אתמול נתתי את שמו לברוריה השדכנית, על מנת שיבררו אצלו על אודותיי. פתאום לא עניין אותי עולם השידוכים שלי, ליבי נכמר על אליהו רעי.

עברו עליי יממות ספורות של חוסר ריכוז בלימוד, נדודי שינה קלים ומעט חרדה. חיכיתי ליום בו 'יעלו' על מעשיו של אליהו ויסלקו אותו מהישיבה, אך לא נראה כי היה אכפת למישהו לחקור מה מסריח שם.

קבעתי לעצמי לחזור לתלם. ראיתי את חברי הטוב יוצא השכם והערב משערי הישיבה ובעיניו הניצוץ הזר, המנוכר משהו. אך שיקעתי גופי ונפשי ברוחניות של נשמתי, התיידדתי יותר עם איציק וחיים חבריי. מה גם שהשידוך שעלה אז, קם וקרם עור וגידים, ברוך השם.

***

באחד מן הימים שבתי מפגישה בירושלים ובעודי מטפס מהורהר במעלה המדרגות המובילות אל פתח הישיבה, נתקלתי חזיתית באליהו. מדוע אינו עוזב את הישיבה וזהו? שאלתי את עצמי. תקופה כה ארוכה של לא-פה ולא-שם, מתנדנד, לומד בסדרים ויוצא מחוצה להם. הירגע, זה סימן דק שאליהו מחובר, עדיין, בשורשים עמוקים שאינם יכולים להיקרע, בכל מחיר, מענפיהם הקלילים, המיטלטלים ברוח התקופה העזה.

"הי, שמואל", הוא לחץ את ידי בהתרגשות ונעצר על המדרגה שעמדתי עליה. שערו היה במראה רטוב.

"מה נשמע?" שאלתי לקונית. הקשר בינינו כה התרופף לאחרונה.

"היום אני לא נפגש אתם בסמטה", זווית חיוכו דמתה בעיניי למסמר עקום שהולכים לתלות עליו תמונה כבדה במיוחד, אשר תעקם אותו ולבסוף תפיל אותו ארצה. "הם קבעו אתי במקום אחר, אני אפילו לא יודע איפה!!!"

ריח ניחוח נדף הימנו ואני חששתי מהגרוע מכל. מה אתה, אבא שלו? גערתי בעצמי. לך לעיסוקים שלך, תלמד, תצליח. אך רגליי כמו הוליכו אותי בעקבותיו. ידעתי שאני הולך לפרוש כנפיים ולפרוח מהישיבה בעוד תקופה, ולו בנסיבות הכי משמחות שתהיינה, ואליהו הולך להתרסק לנגד עיניי.

"אפשר להצטרף אליך?" שאלתי ברצינות.

"למה לא?" אליהו מכיר את תחושת האחריות שלי, האבהות הבלתי פוסקת והדאגה לרוחניותו. הוא זקוק לכל זאת ולכן אף אישר את ההילוות הלזו. נדמה שאפילו שמח. ואולי לא?

ליבי נקפני על התקופה הקצרה בת השבוע, בה הפקרתי אותו לבדו במערכה. הוא ציפה לי, למילה טובה ממני, ולא קיבל. הוא רצה שאייסר אותו ולא עשיתי זאת. אני סמוך ובטוח. אך אף פעם לא מאוחר, הנה.

צעדנו לעבר הרחוב הסמוך, השקט והריק יחסית ומשם הזמין אליהו מונית.

"ממתי יש לך פלאפון?"

"אה, זה?" טמן אליהו את המכשיר בכיסו באדישות מופלגת, "זה לא שלי", הפטיר. האמנתי לו.

הוצאתי מכיסי ספר תהילים קטן עם פירוש "כוונת הלב" ופתחתי בפרק א'.

"בוא, אלי", כיניתי אותו בשם החיבה "החדש" שלו והתיישבתי על המדרכה ללא כל בושה.

הוא ציית לדבריי והתיישב לצדי, כנראה נוכח לראותני 'יורד אל העם' ולכן בא לקראתי.

"מכיר את הפסוקים, אלי?" מבטו לא היה עוין אך גם לא אוהד מדי. "אשרי האיש אשר לא הלך… עמד… ישב…" אינני מחדש לך כלום, נכון? לגבי השלבים… יופי. ומה כתב דוד המלך לאחר מכן? "והיה כעץ שתול… ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה- יצליח"! אליהו!!!" תפסתי בפתאומיות בדש חולצתו וניערתי אותו. התחלתי להתייפח כמו ילד קטן. "אתה חשוב לי! אי אפשר גם ללמוד וגם לשבת במושב לצים! אתה רוצה להצליח, נכון?" אליהו לא ענה, פיו נפער מעט בתדהמה ועיניו האדימו.

היטבתי את הכיפה הגדולה לראשי והוספתי: "השם יודע דרך צדיקים, דרך צדיקים!!!" הלטתי פניי בכפות ידיי. "…ודרך רשעים תאבד"! אלי!!!"

המונית חנתה לצדינו במנוע רועם ואליהו התרומם. השחלתי לכיס מעילו את ספר התהלים הקטן והוא מישש אותו קלות. "אליהו, אל תלך לשם!" קולי היה נמוך ורפה ואליהו עמד לצד המונית. "אם תלך לא תחזור… "ודרך רשעים תאבד", אליהו!!!"

"נו, אתה עולה, בחור?" רגז הנהג ואליהו השיב לו באותה מטבע: "דקה, חכה רגע!" ואליהו ניגש אליי, מתכופף קמעה.

"נהיה בקשר תמיד, שמוליק", הוא ניסה לחייך וטפח על שכמי. תיעבתי את החיוך שלו באותו רגע.

"אני עוזב את הישיבה, אליהו", זרקתי בלי לחשוב ולו פעם אחת. דמי שצף בעורקיי והייתי מוכן לעשות הכל באותם רגעים הרי גורל.

"מה? מתי???" אליהו העיף מבט לעבר בעל המונית. "שיפעיל מונה, מה'כפת לי", הפטיר.

"עוד כמה חודשים, אני מתחתן, בעזרת השם", אמרו שפתיי הרוטטות ועיניי האדומות מבכי. "מחר ה'וורט'. תבוא, אליהו?"

ראיתי את תחושת הבדידות של אליהו, הידיעה שלא יחזיק מעמד בלעדיי, שלא יהיה לו 'אח גדול' שייתן לו מכה כשצריך. ראיתי שעיכל שלא יהיה מי שיטיף לו ויעקוב אחריו על כל צעד ושעל, לא יהא זה שמאיר לו פנים בוקר וערב הגם שסרח. הבחנתי בעיניו המתרוצצות, התרות אחר מעוז. ואז נטלתי בידי היציבה את ידו השברירית ועמדתי על רגליי.

צעדנו אל הישיבה, והמונית נסעה לדרכה, ריקה.