בס"ד
הוזעקתי לתכנית מהיום למחר,
זוהי תכנית שירה על תשובה מאהבה, שהכנתי אותה בשנה שעברה.
בלילה שלפני התכנית פתחתי את הקריוקי המלווה את התכנית ונוכחתי לראות שעלי לשפץ אותה בצורה רצינית בעקבות המחשב המתקדם יותר, שיש לי עכשיו.
ישבתי על השדרוגים במשך כל הלילה עד שראיתי את אור הבוקר מהחלון,
לא חלמתי שאצטרך לשבת ולהשקיע בזה הרבה כל כך.
- – –
בצהרים מטלפן אלי איש הסאונד: "איזה חיבור יש לך במחשב – למקרן?" התשובה היא שאין לי, במחשבים החדשים אין חיבור מיוחד למקרן רק יש חיבור כמו ל USB.
איש הסאונד אומר שיש לו מחשב להביא, אך אני, מתוך הניסיון שיש לי בהעברת תכניות עם מצגות, מסתפקת אם המחשב שלו מספיק חדיש בשביל שיתמוך במצגת שלי.
"אגיע למקום ואראה מה אני יכול לעשות" – אמר, "רק תעדכן אותי מה יצא, כיוון שאם אין לך חיבור למחשב שלי אני רוצה לדעת אם יש לי בשביל מה להביא את המחשב" – כך אני, הוא הבטיח שיעדכן אותי.
אני רוצה לחדד, המחשב שלי חדש ולא זול, עד היום לא העזתי להוציא אותו לשום תכנית, פחדתי עליו, אך בדרך כלל אני שולחת חלק מהתכנית למחשב שעליו מראים את התכנית עצמה ובודקת מראש שהיא עולה.
אני ממשיכה להתארגן ליציאה, ממתינה שיטלפן, מנסה בעצמי לטלפן אליו שוב ושוב ואין תגובה.
השעה מתאחרת, ואני חייבת לצאת לתכנית!
בלית ברירה אני יוצאת, בלי תגובה ממנו, ואיתי…המחשב.
התכנית הצליחה מאד, בס"ד.
למחשב – לבסוף לא נזקקתי, אפילו לא פתחתי אותו.
את סכום הכסף שקיבלתי מהתכנית יעדתי למשהו מאד חשוב שנצרך לי.
אני חוזרת לביתי, מנסה להשלים את שעות השינה מהלילה.
בערב אני פותחת את המחשב ומגלה לחרדתי שהמסך נסדק!
אני משחזרת ונזכרת שהמחשב נפל לי מתוך השקית נפילה עדינה…
ומיד עולה בי הכעס על איש הסאונד.
- – –
לאחר ברורים אני מבינה שהתיקון אמור לעלות לי יותר ממה שהרווחתי מכל התכנית…
והיו כאן עוד כמה קטעים לא פשוטים…
מה הייתן מרגישות במקרה כזה?
לא אגלה לכן איך הייתי נראית פעם במקרה כזה…
כיום, לאחר התהליכים שעברתי עם עצמי ואותם אני מעבירה לנשים אחרות בסדנאות שלי, התחלתי להשתמש, בס"ד, עם הכלים שיש לי:
התחלתי לשיר לעצמי: "גם זו לטובה… זה רק טובה!"
ולהעלות לי את כל מה שמזכיר לי השיר, מתוך הסדנא.
זה הרגיע במידה מסויימת, הייתי צריכה לשנן זאת שוב ושוב ולהירגע…
ואז נזכרתי בבית הראשון של השיר, בו מוציאים את הכאב,
ונתתי לעצמי לכאוב!
סיפרתי לה' כמה התאמצתי לכל התוכנית הזו, כמה קשה לי לספוג את שקרה, כמה אני מאוכזבת מכך שלכאורה התאמצתי בחינם ועוד יצאתי עם נזק ועוד…
ניקזתי את הכאב החוצה!
היה מדהים לגלות שכשנתתי לעצמי לכאוב, פתאום כל דברי האמונה והחיזוק שמופיעים בכליי – אלו שמוזכרים בשיר – יכלו הרבה יותר טוב להיספג!
אפשר לנסות לשכנע את עצמינו בכל מני הסברים שכלתניים, אבל כשאנו כאובים באמת שום הסברים שכלתניים ודברי חיזוק לא יפעלו, צריך רק לתת לעצמינו לכאוב!
בכדי להבין זאת אביא מה שמופיע במקורותינו בדיני אבלות: כתוב שאין מנחמים אדם שמתו מוטל לפניו.
קודם תתאבל, תבכה ותבכה ורק אחר כך תקבל תנחומים.
פתאום יכולתי לשמוח בזה שאני יהודיה!
למרות שלא נשאר לי רווח כספי מהתכנית ומהמאמץ, אבל זכיתי לחזק נשים יהודיות!
זה רווח נצחי שנשאר לתמיד! ושום שבר במחשב לא יוכל לקחת ממני.
ומה הם דברי החיזוק שהצליחו להרגיע אותי בהמשך ואולי גם אותך?
על כך בס"ד בפוסט הבא
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
