בס"ד
דינה הגיעה לאימון במטרה לשמור על הבריאות עם סוכר גבולי וגם שאפה לרדת במשקל.
במפגש השני שלנו היא שיתפה אותי ואמרה: "השבוע דווקא אכלתי כל יום לפי התפריט שסיכמנו. שתיתי מים ואכלתי גם ארוחות ביניים וארוחות בגודל סביר.
לקראת ערב פתאום אני מוצאת את עצמי מנשנשת ודווקא לא הייתי רעבה.
שאלתי אותה: "למה??" "למה את הורסת לעצמך?"
"מה פירוש?" היא ענתה, אני יודעת שאני לא אצליח. אני לא מצליחה. לא יתכן שאצליח, אז מה זה כבר משנה?"
האמונה שהיא לא תצליח הייתה קיימת לדינה במוח. אמונה תת הכרתית שנבעה מזרם מחשבות דומה של שנים – כפי שספרה לי.
דינה לא נתנה לעצמה 'להתבלבל עם העובדות' כמו שאומרים.
הוכחתי והזכרתי לה: "בתחילה הגעת אלי כשאת אוכלת רק ארוחה ענקית אחת ביום. בשבועיים האלו התחלת לאכול נכון. האם את לא ראויה להערכה על כך? לא מגיעה לך מילה טובה? ואולי דווקא רואים שאת יכולה להצליח ואפילו כבר מצליחה מזה שבוע להתנהל בתזונה נכונה!".
דינה בקשה לעבוד על ההרגשה שלה שהיא לא תצליח ועל הדימוי העצמי הנמוך.
"זה פוגש אותי בעוד תחומים" היא אמרה.
"אני דווקא מצליחה בעבודה ובטוחה שלא.
הילדים שלי מקסימים חברותיים ומטופחים אבל אני לא באמת מאמינה שיש לי חלק בזה. "הבית שלך כל כך נקי" מחמיאות לי החברות אבל אני מאמינה שאני עקרת בית לא נקיה בכלל".
החשיבה של דינה אופיינית לאנשים רבים. המוח שלנו משול לספוג – קולט כל מה שהוא שומע ומאמין לו. ככל שהגיל בו שמענו אמירות שחוזרות על עצמן – נמוך יותר כך יש סיכוי שהם יבנו יותר ויותר קשרים עצביים במוח של זרם מחשבות טעון ביקורת עצמית, משפיל ונחיתי.
המוח 'מקליט' את מה שהוא שומע, ומחפש הוכחות שוב ושוב לאותם 'מחמאות' שהוא שומע ומקבע את הדימוי העצמי הנמוך.
העצוב ביותר הוא שלא רק הדימוי העצמי וההרגשה נעשית גרועה אלא שגם ההתנהגות נעשית בהתאם.
דינה הייתה רגילה לשמוע בילדותה מדמות האם הערות כמו: "את ילדה מלוכלכת" "לא מגיע לך" "מי ירצה להתחתן איתך" ועוד
אין פלא אפוא שדינה לא הייתה מסוגלת להפסיק לאכול בצהריים ולא האמינה שתוכל להצליח, כי הרי זה מה ששמעה מאימא השכם והערב.
בשני תהליכים מרגשים דינה קיבלה להבין שמה שהיא חושבת על עצמה אינו אמת אלא מחשבות חוזרות ונשנות ולא עובדות.
שנית – היא קבלה במתנה את אמא שלה!
עשינו עם התת מודע תהליך של חזרה לגיל 4 בו זכרה שהאם צעקה עליה, היא הבינה את האם, האב והסבתא שנכחו באירוע באמצעות משחק תפקידים בהנחייתי.
הבינה את החוסר שלהם במשאבים של סבלנות וחוסר ידע בחינוך ילדים וכו'.
ובטכניקות נוספות בהם באימון שלנו היא הצליחה להתמלא ברגשות חיוביים ומעצימים לראשונה בחייה וכך הצליחה לחוש רגשות של חמלה כלפי האם והסבתא במקום הרגשות של הכעס והפגיעות שהרגישה במשך ארבעים שנה האחרונות!
"את סולחת לאימא" שאלתי אותה?
"סולחת" היא אמרה בדמעות של התרגשות, "גם לסבתא שלי.
עכשיו אני מבינה אותן ומסוגלת לסלוח. זה חסד עצום מה שאת עושה".
ובשולי הדברים אני רוצה לומר ולזעוק:
הורים היזהרו! אתם 'המתכנתים' של המוח של ילדכם הקטנים.
בכל סדרת אימונים של גמילה ממתוקים או שחרור מאכילה רגשית ושינוי הרגלים אני מגיעה עם
המתאמנת למחשבות שליליות שיושבות שם בעקשנות, מנמיכות קומה
ומונעות ממנה להתקדם ולהצליח.
ויש לציין שהמחשבות השליליות לא חייבות דווקא להגיע מההורים או מהסביבה הקרובה – הן יכולות להיות גם מייצור עצמי…
בהתרגשות רבה ובסיפוק עצום ובחסדי ה' אני נוכחת כל פעם מחדש –
שבכוח התת מודע ובס"ד אפשר באימון פרטני חווייתי ותומך לשנות בעבודה לא גדולה יחסית את
התכנות הזה
אבל למה צריך לחכות ארבעים שנה?
עדיף לא לרשום רישומים כאלה במח ולא למחוק…
כתיבה וחתימה טובה
זהבה רוז Master Nlp ודמיון מודרך מרצה ומאמנת פרטנית לאורח חיים בריא ורגוע
תגובה אחת
לפעמים העבודה היא לסלוח לעצמנו!!! לא למי שפגע בנו!! ( אני מדברת על פגיעה מתמשכת שמלווה גם בבגרות מהורים. ולא נפילות חד פעמיות שקורות לכל אמא) סליחה למי שממשיך לפגוע בנו מזיקה מאד לנפש!! גם הקבה לא סולח למי שאומר אחטא ואשוב…….. צורם לי תמיד תהליך סליחה במי שאומר וממשיך לפגוע.התהליך מוכרח להיות הפוך.סלחי לעצמך אל שחשבת שאת לא בסדר ,שהושפלת!!!