מישהי שתפה אותי לאחרונה בתובנה שנראתה לה חכמה – יותר נכון תחושה שלוותה בתפיסה מוטעית בעיני:
"אוף, איזה חבל זה שאנחנו בדיוק בשלב שסיימנו סמינר בתקופה של הימים הנוראים. זה קשה כל הלחץ הזה! גם היציאה לחיים, גם מציאת עבודה, גם הפרידה מהחברות, שידוכים – ועם כל זה, ראש השנה, יום כיפור… עדיף שזה היה נופל בשני זמנים שונים. נגיד לפני פסח. כך הראש שלנו היה פנוי לכל אחד מהדברים בנפרד."
אמרה מי שחושבת שהיא יכולה לנהל את העולם יותר טוב מהקב"ה.
במבט שטחי, זה נשמע דווקא דיי הגיוני. למה להעמיס? גם ככה יש לי כל כך הרבה על הראש עם כל השינויים האלו? באמת חבל. ובמבט קצת יותר מעמיק –
שינויים זה אף פעם לא דבר קל. כל התחלה חדשה מלווה בקושי קטן ומסוים, כל פרויקט שרוצים להוציא לפועל מלווה בכמה תקלות, אין דבר שרץ חלק במאה אחוז… כל דבר מצריך תפילה. בכל מקום בעולם ובכל שלב בחיים. במיוחד בשלב הזה.
תפילה אמיתית, שבוקעת מהלב ומשברת את כל החומות. תפילה שתבטיח הצלחה בעבודה החדשה (ושקודם תהיה עבודה, כן?), תפילה שתעזור להישמר מבחינה רוחנית ורק להתעלות, תפילה שתעזור לשמור על קשר עם חברות טובות…
ומה יותר טוב מאשר לקבץ את כל הטרדות האלו לזמן שגם ככה מתפללים בו תפילה אמתית כזו? (או לפחות משתדלים להתפלל כך.). זמן שאת שואפת להסיר את כל המחיצות, ולקרוע את השמיים. זמן שאת מגיעה לתפילה, בגרסה הכי נקיה ושמורה שלך, אחרי שחזרת, ניקית ביקשת סליחה.
נכון, השנה הזו – שנה ג', ז' סמינר או איך שלא תקראו לה – הולכת להיות שנה מאתגרת. שונה מכל מה שחוויתי עד עכשיו. שנה של קפיצה למים וחוויות חדשות מכל עבר. ואין דבר יותר טוב מלמלא אותה בתפילות של חודש אלול, ראש השנה והימים הנוראים.
אני מרגישה שככה אני מגיעה אליה מגובה. כן, יש לי על הגב שק של תפילות (כן, גם החלקים הקטנים מתפילות שלא באמת הצלחתי להתרכז בהן נחשבות). וכשטבע משתנה על ידי תפילה זה בכלל לא נס – כי טבעה של תפילה הוא להשפיע ולשנות את הטבע והמציאות!
אחי הצעיר התחיל השנה כיתה א'. איזו התרגשות… איזו שמחה. ואני? שסיימתי סמינר? למה אני נגשת להתחלה החדשה הזו מלאה טרדות וחששות? איפה כל האמונה שרכשתי בסמינר המדהים שלי? איפה השמחה הילדותית הכנה שמלווה להתחלה חדשה?
אז יגידו שבשלב שלי יש הרבה יותר קושי —
ושוב אני חוזרת לאותה נקודה. ההתחלה של ילד בכיתה א' אין בה חששות ונסיונות ולכן כביכול ההתחלה הזו מלאה אך ורק בשמחה והתרגשות. אבל ההתחלה שלי, עכשיו, עם כל הנסיונות והפרגודים וההפתעות – מלווה בתפילה. תפילה של תחילת שנה. של ימים נוראים.
וזה מה שהופך את שתי ההתחלות האלו לשוות ערך.
ואני צריכה לצעוד אל תוך השנה הזו בחיוך נרגש ובשמחה אמתית, עם דש קטן על החולצה שנושא את השם שלי בגאון. ממש כמו ילדה בכיתה א'.
כי אני באמת ילדה חסרת דאגות בכיתה א' – התפללתי.
אז הקב"ה סידר לי יופי של תכנית לשנה שאחרי, ליציאה מהבועה. תכנית שמשאירה אותי קרוב קרוב אליו כל התקופה הזו, מעכשיו ועד אחרי יום כיפור. מעכשיו – וכל החיים.
איזה מזל שלא אנחנו אלו שמנהלים את העולם…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
את כותבת פשוט כל כך
שזה פשוט מהמם!!!