עוד מאז היותי בישיבה לפני כ-30 שנה, זכורני בחורים טובים שעזבו את ספסל הישיבה לטובת הנאות הרחוב. לא. לא האשימו אז את 'פגעי הטכנולוגיה' כיוון שהיא הייתה עדיין בחיתוליה. גם לא היו אלו רק החלשים והנחשלים מבחינה לימודית שמצאו מנוח על זרי דפנת הרחוב. היו שם גם היו מטובי נערינו וטובי המוחות בישיבה. לא. הם לא היו ממשפחות נידחות וחסרות שם. היו מהם גם ממשפחות מיוחסות. זכורני את אחד מחברי לחדר שעזב יום אחד את הישיבה. שמועה חלפה אודותיו כי פרק עול. לא התפלאתי. כבר תקופה ארוכה שראו ניצוץ בעיניו כל עת שדיבר על העולם שבחוץ. אז מה גרם להם אז, ומה גורם היום להפיל חללים מאיגרת עולם הישיבות אל מעמקי הרחוב?
לפני שאציע בפניכם את משנתו של ד"ר בן ציון סורוצקין, פסיכולוג חרדי בארה"ב שעוסק רבות בסוגיית הנשירה, אני רוצה לשתף אתכם בתחום אחר שאני עוסק בו. בשנים האחרונות, אני מדריך מורים במניעת נשירה ונוער בסיכון. עיקר העבודה היא לאתר את הילדים בסיכון ו"לרפד" את הסביבה שלהם, כך שלא יגיעו למצב של נשירה. חלק מן התהליך הוא לגרום למורים להבין מהו סיכון, מה עובר בראשו של הנער ה'מתמודד' מהם הצרכים שלו ועוד. באחד המפגשים שלי עם מורה (רב'ה, לצורך העניין), הוא סיפר כיצד הוא עצמו עבר תהליך של נשירה, כיצד הרחוב 'קרא' לו ותיאר כיצד עמד על סף תהום – אך לא נפל ונשאר ב'צד' שלנו. שאלתי אותו: "מה מנע ממך לגלוש אל הרחוב? מי נתן לך כח? איך הצלחת להתגבר?" וכאן באה תשובת המחץ: "אמא שלי. אמא שלי תמכה בי כל הזמן, עודדה אותי, האמינה בי, ואהבה אותי. לא יכולתי לעשות לה את זה". אני התרגשתי. במקרה אחר, סיפר לי אברך שבילדותו גר בעיר חילונית והיו לו הרבה התמודדויות עם חבריו בשכונה. אחת ההתמודדויות שלו הייתה אם לעשן או לא. שאלתי אותו: "איך הצלחת לא לעשן?" והוא ענה לי "כל כך אהבתי את אמא שלי, שאם היא הייתה יודעת שאני מעשן, לא הייתי יכול להסתכל לה בעיניים". תנסו לדמיין לעצמכם כף מאזניים. בצד אחד תשימו את הרחוב, כיף, בילויים, הנאות, פורקן, בירה, סיגריות, סרטים, חבר'ה ועוד. בצד השני תשימו את האהבה של אמא, אבל הרבה אהבה. מה לדעתכן יכריע? אז נכון, במחשבה ראשונה נראה שהרחוב יכריע. אבל האמת היא, שנגד כל היגיון, האהבה של האמא תכריע. גם אם זה לא נראה כך בהתחלה, כשהבן שלנו יצטרך לבחור בדרך אחת, הוא יבחר באהבה של אמא. בעצם,אהבת אם ולב חם של אבא יכולים להוות גורמי חוסן ומניעה של נשירה.
אז אם חשבת שבאתי לגרום לך לייסורי מצפון, חכי עד שתקראי מה יש לד"ר בן ציון סורוצקין לומר. לא אצטט את כל 30 העמודים שלו, אבל אביא את עיקרי הדברים. סורוצקין מנסה לסקור את הגורמים השונים לתופעת הנשירה. "לפי מיטב ידיעתי", כותב סורוצקין, "מספרם היחסי של צעירים שנשרו במשפחות דתיות בהן קיימת חשיפה מוגברת לאמצעי התקשורת, אינו גבוה ממספרם של הצעירים ממשפחות המקפידות לבודד את בתיהן מפני השפעות חיצוניות. עובדה זו יכולה לשמש כראיה חותכת לכך שהחשיפה לאמצעי התקשורת אינה גורם מרכזי לתופעת הנשירה, למרות שכמובן שהיא עלולה להביא להשלכות שליליות אחרות". בכך, חרץ סורוצקין את גזר דינה של "פגעי הטכנולוגיה" שאין היא האשמה העיקרית בתופעת הנשירה.
"סיבה נוספת המובאת תדיר כגורם לדחיית ערכי התורה של ההורים על-ידי הצעירים, היא השפעתם של חברים רעים" טוען סורוצקין. "השאלה נשאלת מאליה: מה גרם לילד מסוים זה להיות רגיש להשפעה שלילית זו? יכולים להיות 25 ילדים בכיתה, מתוכם 23 לא מרגישים כמעט כל פיתוי ללכת בעקבותיו של הילד "הרע", ואילו ילד אחד מסוים נמשך בחוזקה ללכת אחריו. מה מיוחד בילד זה, שהופך אותו פגיע במיוחד להשפעות שליליות?" לחיזוק ההשערה כי אין החברה אשמה בנשירה, מביא ראיות לדבריו גם מהרב וולבה והרב דסלר. בכך, חורץ סורוצקין את גזר דינה של "החברה הרעה" שאין היא האשמה העיקרית בתופעת הנשירה.
סורוצקין ממשיך לשלול "גורמים לילדים בסיכון" ביניהם הפרעת קשב ליקויי למידה, כשרונות אקדמיים ירודים, וכישורים חברתיים ירודים – שגם הם אינם הגורמים העיקריים לתהליך הנשירה.
"לפי המבט שלי" ממשיך סורוצקין, "ברובם המכריע של המקרים העוסקים בנוער שנשר, הגורם הסיבתי העיקרי הוא: 'ליקויים בהורות' וכתוצאה מכך ליקויים בקשר בין ההורים לילדם". עד כאן בקיצור נמרץ דבריו של ד"ר סורוצקין. ברוך השם נמצאו האשמים. ההורים כמובן, למי שעדיין לא הבין.
למען ההגינות, אני חייב לומר שיש הרבה שחולקים על התפישה הזו. לאחרונה הייתי בסדרת הרצאות של ארגון "ערכים" שאחד הדברים שהם דאגו לומר ולשנן בלי סוף זה "אתם לא אשמים". הם רק טרחו לחזור ולשנן שאנו ההורים צריכים לאהוב ולשמור על קשר טוב עם הילדים. זה משהו כמו "אתם לא הבעיה, אתם הפתרון". נו, שיהיה. איך שלא תסתכלו על זה, יש לנו ההורים מה לעשות לפני שהנערים שלנו מתחילים להתמודד, וגם אחרי.
בפוסט הבא אנסה להיות מעשי וממוקד יותר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
3 תגובות
וואו כתבה מושלמת…
שתמיד נראה נחת יהודי אמיתי מכל יוצאי חלצינו
לא מסכימה עם זה,
כמו שקבוצת הביקורת שלו על החברה ועל פגעי הטכנולוגיה היו שאר החברה שלא נפלה,
כך לא חסרים בחורים שנפלו ומגיעים ממשפחות מיוחדות שאף ילד לא סטה
מסכימה עם כל מילה
ומזדהה,
אם כי יש לילד תמיד בחירה אישית
ואין זכות להאשים הורים בכל דבר הם אינם מלאכים
וזה תלוי באופי הילד המקבל