סיפור לסוכות: אתרוג מהודר או ענק מזהב?

***

אווז לבן כנפיים מדדה בין העשבים.

בתים צהבהבים, נמוכי קומה.

שמיכת קטיפה של עננים לבנבנים, ובינות להם מציצה השמש, באמצע השמיים ממעל.

ילד אדמוני ומנומש, יחף, מפזר גרגירי חיטה לתרנגולות שמנמנות אגב זינוקים מהכא להתם.

זלמן הצורף פוסע במהירות לרוחבו של שביל החצץ. שתי ידיו לופתות שקיק עמוס להתפקע. מסתמא מצלצלים לכיסוי צרכי חג הסוכות הממשמש ובא.

קבוצת ילדות בשתי צמות מקפצות בין חבלי הכביסה והבגדים המתנופפים ברוח המבדרת.

חיים שואב המים עומד על מפתן ביתה של האלמנה רייזל ומושיט את ספל המתכת החלוד שלו. רייזל זורקת לתוכו שתי מטבעות מצלצלות.

גל של ניחוח עורות מעובדים מכה באפם של העוברים ושבים, כאשר חצק'ל מעבד העורות חולף אף הוא. הוא ניגש בפסיעות איטיות אל השער החלוד ונכנס בעדו. זה האחרון חורק אחריו בקול רעש גדול. הוא מסית את הבריח הזעיר וסב לכיוון השביל המוביל אל ביתו.

טויבי נחפזת לקראתו וקצה שמלתה הפרחונית מתנופף ברוח הסתווית. "חיכיתי לך, חצק'ל!" חיוך רחב ונדיר על שפתיה.

"יש חדש???" הוא נעצר על עמדו ועפעפיו השמוטים תדיר, נפקחים לרגע. היום ביקרה טויבי אצל רופא העיירה. שמא צוהלת היא לשמע בשורה משמחת שיצאה מפיו לאחר שמונה שנות עקרות?

טויבי מביטה בעיניו התכולות, נושכת שפתיה והחיוך על פניה דועך.

הם צועדים בעצלתיים על השביל. חצק'ל מעיף באמצעות נעלו המרופטת אבנים קטנטנות מעם הדרך. "אז מה?" תמה, מבטו מושפל וידיו אוחזות זו בזו מאחורי גוו הכפוף.

"אתה יודע, חצק'ל", פותחת טויבי את פיה, "שחג הסוכות מתקרב…"

"יודע, יודע…  אוח…" אנחתו קורעת את ליבה. מאין ייקנו צרכי החג? ממשכורתו הדלה כמעבד עורות בקיטונו הצר? מכספי הלקוחות הבודדים שהזמינו אצלו השנה עבודה זעומה מתמיד?

"הייתי חפץ לעבור היום בשוק ארבעת המינים, לרחרח מעט, ואולי אף לרכוש אתרוג מהודר אל"ף אל"ף כמדי שנה בשנה… ומה רצית להודיעני?" הוא שואל כששניהם עוברים את מפתן דלת הבית, אל החום והחמימות המוכרת.

"לא, אני…." טויבי פונה אל המטבח, פונה אל מדף העץ ושולפת משם את כד החרס. "למזוג לך את התה, בעלי היקר? אתה בטח עייף מאוד."

"כן… אבל טויבי, מה רצית לומר בזה…", הוא מתיישב על כסא עץ רעוע, "….שחג הסוכות קרב?"

היא שופתת את המשקה המהביל אל תוך הספל הגדול של חצק'ל. "לא משהו מיוחד, באמת חצק'ל". היא מפנה את מבטה הימנו, מוסיפה עלים טריים ומערבבת.

"את רצית לומר לי דבר מה, טויבי", חצק'ל מתרומם ממקומו ופוסע אל מאחורי הפרגוד. "ואני רוצה לשמוע מה בפיך. אני פונה להחליף בגדיי עד אשר יצטנן התה קמעא."

טויבי מחרישה ומניחה את המגש המתכתי על השולחן בנקישה.

"ירוש—לים ש-ל זה–ב…., ירו—שלי-ם…" מזמזמת טויבי בשקט, מסיטה את הווילון המהוה מעל החלון ואור שמש נשפך על פני החדר שהיה מעומעם עד עתה.

"ירושלים של זהב?" חצק'ל צץ לפתע, מיישר את שולי בגדו .

"כן…" חיוך עצוב נמרח על לחייה החיוורות של טויבי.

"הכנת גם עבורך תה?" חצק'ל מתיישב לצד החלון המשקיף אל החוץ.

"לא", טויבי מתיישבת מולו. "נו… תשתה, חצק'ל ".

וחצק'ל מקיים את מצוות אשתו. כל אשר אומרת לך שרה אשתך – שמע בקולה, לא?! לאחר מכן הוא מרים עיניים צורבות מהבל המשקה הרותח. "מה גרם לך להיזכר בירושלים של זהב, טויבי?"

"עקיבא ורחל".

"וכי ימי ספירת העומר כעת, טויבי?" עיניו התכולות מתעגלות וקרן אור חודרת לתוכן, מזדהרת. "מה עניין רבי עקיבא הגדול ורחל, לחג הסוכות?" הוא נושם עמוקות ולוגם קמעא מספל החרסינה.

ופתע קרה דבר שחצק'ל לא ציפה לו.

טויבי פרצה בבכי!!!

הוא הרכין את ראשו אל השולחן בשתיקה.

"אלקנה נתן לחנה מנה אחת אפיים…." פלטה בין יבבה אחת לחברתה. "הוא אמר לה: "והלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים"… ורבי עקיבא הבטיח לרחל ירושלים של זהב!!!!" והיללות רק התגברו.

וחצק'ל? אנה הוא בא? מתי אספה טויבי אשתו מקורות חז"ל כה רבים? ומה היא מבקשת ממנו חצק'ל הפשוט, מעבד העורות בעיירה? אוי, טאטע… הוא ליפף בידיו את ספל התה, אחר שפשף את מצחו נואשות.

"לא היה להם כסף", עלה קולה של טויבי שוב. "אבל הוא הבטיח שכאשר יהיה לו הוא יעניק לה!!! ואני…. אתה…." היא התעטפה בדמעותיה.

"טויבי… אנחנו…. אני…" חצק'ל לא הצליח להפיק מבין שפתיו מילות ניחום.

"אפילו את טבעת הנישואין שלי כבר מכרנו…" היא מתחה על גבי שולחן העץ את אצבעותיה הנטולות כל עדי והביטה בהן בעיניים מכווצות, אדומות.

ליבו של חצק'ל פעם במהירות של סוס שועט, אפילו יותר מהר מ'סוסיקו' הצעיר של יודקה העגלון. "טויבי", הוא נשען על מרפקיו. "יש לנו הכל. טוב לנו יחד, כל עוד אנו עובדי השם יתברך. את עקרת בית טובה ומסורה, דואגת שתמיד יהיה מרק חם, מתכופפת ועמלה על גדות הנהר יום תמים, בעבור יהיו לי מלבושים נקיים אחר כל יום עבודה מפרך ומלכלך, בחברת העורות הנמרטים בידיי"…

קול צהלתם הצורמני של זאטוטי השכנים המשחקים, קטע את שיחתם באיבה.

טויבי הרימה עיניה אליו, וחצק'ל הבחין בדוק חדש של תוגה צף במימי התכלת שלהן.

הוא התרומם ממקומו בלי לחשוב ולו פעם אחת. לרגע התמהמה, שלף מכיס מכנסיו המהוהות את שעון הכיס שלו. מבטו התחנן לסליחתה כשאמר: "תיכף מנחה-מעייריב"… היא הנהנה, מושכת באפה.

וכמו היה רוצה לומר לה בלי מילים 'אני חייב לנשום אויר. אני לא יכול לשאת את הכאב שלך, אשתי היקרה. קשה לי המחזה קורע הלב הלזה. סלחי לי טויבי, סלחי, כי רוצה אני לא ליפול יחד עמך לבור הצער הבלתי נדלה שלך, של שנינו. אני חייב לברוח…'

***

"הלכה היא ולא מנהג, חצקל'ה ידידי ואהובי".

רבי אברהם חיים זונדל, רב העיירה, מתנועע מעל ספריו הפתוחים, מסלסל את פאותיו הארוכות באצבעותיו ומוציא מפי קודשו את מילותיו, לאט לאט, בנימה למדנית, בטון שקט, אבהי.

ועל פניו של חצק'ל נהרה נשפכת. אין שמחה כהתרת הספקות. הרב אמר- פשוטי העם עושים. "נעשה ונשמע". בלי שאלות, בלי התחבטויות. קשה לביצוע, אבל סרים לפקודתו.

וזה המון כסף, יותר ממה שהוא מדמיין כרגע. הון עתק! אבל הרב אמר שהוא מוכן אפילו להלוות לו, בתור גבאי הצדקה של העיירה. הו, אילו בושות!!!

והעיקר שטויבי תחייך בחג הסוכות.

הוא חש דקירה קלה בליבו.

***

באותה שעה בדיוק, ממהר שמלק'ע השויחט של העיירה, לתפילתו.

דרכיהם מצטלבות, דמו של חצק'ל קופא בעורקיו, הוא אוחז בליבו.

"הו, רב חצק'ל! " שמלק'ע לוחץ את ידו בחמימות השמורה רק לו. "כמה טוב לראות אותך!" ואת המזומנים שלי… השלים חצק'ל בליבו.

"אני אעביר את החוב עוד היום, בלי נדר", מנסה חצק'ל בכבודו(?) ובעצמו, לחסוך את אי- הנעימות העתידה להתרחש בתוך שניות אחדות.

"לא לא לא", קוטע את דבריו שמלק'ע בעל לב הזהב וטופח על שכמו בחיוך. "אינני דחוק לקראת החג… ברוך השם, יש עבודה! ו…" הוא הביט לצדדים, מוודא שהאזור פנוי מנפש חיה. "אם צריך עזרה- אל תתבייש…" קרץ, והלך.

חצק'ל פוסע אף הוא, פעימותיו מצומצמות ומדודות. "ואל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם… ולא לידי הלוואתם… איי איי איי, לא זכיתי!!! אבא'לה בשמיים, טאטע אין הימל, עוויתי… פשעתי"…

רק רגע, בעוד כחודש תתבצע ההזמנה הקבועה של האציל ולדימיר!!! אולי כדאי להמתין, בלי הלוואות, בלי חובות, בלי כאבים בחזה??? אבל… אבל הרב אמר! הוא לא אמר מתי, הורה לכבוד החג, שמא אפשי לחג הפסח? טויבי תואיל לחכות מעט, תמיד היא מוותרת- האישה הצדקנית שלו, אשת נעוריו.

פתע הוא מוצא עצמו בטבורו של שוק ארבעת המינים. בליל רעשים, קולות, דיבורים, צעקות רוכלים. שני נערים גוררים ענפי סכך עבותים, יהודי מחויך אוחז בלולב שרכש זה עתה ויוצא מהיריד בצעדי ריקוד.

ליבו של חצק'ל נופל בקרבו. הוא עובר בסך, מביט באתרוגים הצהבהבים, שומע את מחיריהם המופקעים ונושם אל תוך ריאותיו את ריח הירוק- הירוק הזה. ריח של הדסים וערבות, לולבים וענפי סכך ו…. אתרוגים, כן, כאלה כמו שראה קודם…

הוא חוזר אחורנית, נוטל בידיו אתרוג אחד, מיוחד. "מה מחירו של זה?" הוא שואל בעיניים בורקות, אבל הרוכל לא שומע את קולו השקט, המאופק.

"מה שואל רבה?" סוף כל סוף נפנה אליו הרוכל.

"אממ…" מגרד חצק'ל את פדחתו. "לא משנה… שום דבר, באמת", הוא מוסיף למראה מבטו התמוה של הלה.

***

"אבא…" שם, למול קברו של אביו רבי יצחק, מניח חצק'ל אבן ונותן דרור לדמעותיו. "החדרת בנשמתי אהבה גדולה למצוות הידור אתרוג… הוי אבא, סלח לבנך שהשנה ייטול אתרוג כשר, רק כשר…" והוא מתייפח כמו יחזקאל הקטן בן השלוש, כאשר אבא לקח לו את התפוח המצופה דבש שקיבל מהמלמד, כענישה על משובתו.

"אבל אני לא שוכח, אבא'לה שלי, את המסורת, את צוואתך…" ממשיך חצק'ל ומוציא את מטפחת הבד המקופלת היטב מכיסו, ומוחה את פניו המיוזעות, הרטובות. "לא הכרתי את אימא. דמות של אימא יהודייה שתחדיר בי חום, רוך ואהבה, לא ראיתי כיצד אתה, אבא שלי, מכבד אותה בחייה הקצרים… רק אתה היית לי לסמל ודוגמא, למסירות נפש בהידור המצוות, לאהבת הבוירא- בריך הוא באמת! והיום? איי… רצונו שלו יתברך… הוא שונה… סלח לי אבא, סלח…"

***

חצק'ל פוסע אל זלמן הצורף לפני שיצרו יתגבר עליו.

הוא יזמין לטויבי הצדיקה שלו ענק זהב משובץ, יקר ערך.

צעדיו מדלגים, קלים כנוצה. בדמיונו הוא רואה את חיוכה הרחב של טויבי. את דמעתה הנוצצת נושרת על שמלת החג הפרחונית שלה. שמחה שלא שרתה זה שנים רבות על פניה…

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

סיפור: חניתה, רק רציתי לומר לך סלחתי סיפור: אמא הלוואי ואדמה לך! / פנינה ריימונד פנינה ריימונד מגישה: מפגש (צמרת) חוזר אתרוגה חבוטה / מירה דביר  צעדנו אל הישיבה, והמונית נסעה לדרכה, ריקה…. סיפור