בס"ד
אז מה היא בריאות נפשית?
בתמציתיות "מי שמסוגל לעבוד ולאהוב". לעבוד- לא רק לתפקד ולהחזיק במשרה אלא להיות יצרני ויצירתי. לאהוב- להיות מסוגל לפתח יחסים אישיים אותנטיים לפחות עם אדם אחד. למשל בזוגיות, בהורות
**********************************************
היא ישבה על קצה הספה כאילו היא לא צריכה יותר מפס דק לרגליה הרזות. האנורקסיה שממנה סבלה אף לא תפסה את מרכז השיחה . היא סיפרה בקול חלש שהיא עובדת בבקר. בצהריים אף מתנדבת "כדי למלא את היום..לא מרגישה שום משמעות..לא נהנית מכל מה שעושה" ענתה לשאלותיי שחיפשו ניצוץ , תקווה. בערב יושבת עם בעלה לארוחת ערב שמתנהלת לרוב בשתיקה "כי שום דבר לא מעניין אותי באמת". נאחזתי בהתמדה שלה לקום בבקר, בקביעות שלה להגיע לפגישות בכל מצב, בשליחות הסמויה שהיא נתנה לי להחזיק בתוכי עבורה את החֲיוּת, התשוקה לחיות, שהיו קבורים בתוכה שבבוא העת יבואו ויתגלו כפי שהגיעו לאט , בזהירות, בתחילה באמצעות חלומות עשירים כמו החלום בה היא התגלתה כנערה משחקת במחנה הקיץ עם חברותיה ויותר מאוחר בחייה הממשיים, בעבודה, ובזוגיות עם בעלה.
***********************************************
ויניקוט מדגיש את "היכולת לחוות תשוקה, חֲיוּת, ספונטניות, יצירתיות משמעות ותכלית". יש אנשים שנאחזים בחוזקה רבה מדי במציאות האובייקטיבית. הם עשויים להפגין הסתגלות חיצונית "מושלמת" מדי, ולהצטייר לכאורה כיציבים ובריאים במיוחד. אך למעשה הם בורחים מעולמם הסובייקטיבי כדי להימנע מכאב נפשי. בולאס מכנה אותם "נורמוטים" – נורמליים באופן בלתי נורמלי – שכן הם מנהלים את חייהם בממד צר, פלקאטי ושטחי, נטול משמעות נפשית.
להיות בריא נפשית זה להיות מסוגל לחיות באופן חי, חיוני עם משמעות נפשית אישית גם היא בחלקה כואבת.
וויניקוט מחבר זאת ל"יכולת לשחק" – יכולת זו קשורה ליצירתיות, ספונטאניות והנאה אצל ילדים ומבוגרים כאחד. אין הכוונה רק למשחק ממשי כמו כדור, פאזל או בית בובות. היכולת לשחק, כלומר לקיים את המרחב המשחקי הבנוי על חווית אשליה – תלויה גם בסביבה מאפשרת הקרובה אל הילד (הורים, מורים). אם חלילה יש איום על המשחק של הילד, למשל כאשר להורה קשה להכיל את בנו שמפליג במשחק דימיון ורוטן כנגדו "מה השטויות האלה"? , נשברת חוויית האשליה הנדרשת לקיים את המפגש בין מציאות ודמיון, הילד לרוב מפסיק לשחק ואם הדבר קורה בהתמדה הוא עלול לגדול ל"נורמוטי"
ויניקוט הגדיר טיפול כצורה מיוחדת של משחק בשירות הקשר עם העצמי ועם אחרים. המשחק מאפשר מפגש ונגיעה במורכבויות רגשיות. המשחק מעניק את החופש לפנטז, לשחק עם המציאות ולמצוא את המשמעות שלנו בתוכה.
במשחק מתעוררת גישה חיובית אל הלא ידוע והנאה מהפעילות עצמה. במשחק אנחנו לוקחים משהו מהעולם הפנימי שלנו והופכים אותו לחלק מהעולם שאנחנו חולקים עם אחרים ולהיפך- במשחק אנחנו לוקחים אובייקטים (דמות, חפץ וכד') מהעולם המציאותי ומשתמשים בהם באופן סימבולי כדי לייצג ולממש את מה שבתוכנו, את עצמינו. .וויניקוט הזכיר שהמשחק מאפשר לבטא את החלק הסמוי שלנו כלפי חוץ – לחוש יותר בבית בעולם
ברומברג הציע את הרעיון שתפיסת העצמי שלנו מורכבת מעצמיים רבים, שכל אחד מהם נפרד מהאחרים. אנחנו עוברים בחיינו ממצב עצמי אחד לשני (עצמי אחד יכול להיות מרצה רהוט ועצמי אחר יכול להתגלגל עם הילד על השטיח בצחוק משוחרר). לכל מצב עצמי יש צורות אינטראקציה, מצבי-רוח, רגשות וכו' האופייניים למציאות שלו. לא תמיד, המציאויות השונות שלנו מתאימות זו לזו. לעיתים מצבי העצמי שלנו מתנגשים זה בזה. ישנם מצבי-עצמי שפחות נגישים לנו, או שאין להם מקום נוח בחיים שלנו (למשל, מטופלת שמנהלת ארגון גדול, בחדר הטיפול נכנסת למצב עצמי ילדי, תלוי המחפש לתקן חווית עצמי נשכחת). מצבי-עצמי אלה מחפשים ביטוי באוירה המקבלת של הטיפול.
חשיבות נוספת של המשחק בתהליך הטיפול באה לידי ביטוי באמצעות ההכרה של המטפל במטופל. הכרה של אחר משמעותי הופכת את הרגשות, הכוונות והמעשים של העצמי למשמעותיים. המשחק עם המטופל הוא ההכרה. מעורבות ספונטנית שנובעת מתגובתנו הלא מודעת אליו, נותן מקום להכרה הרבה לפני שיש לנו מילים למה שאנחנו יודעים באופן לא מודע על המטופל.
המטפל מכיר במציאויות השונות שבהן חי המטופל ויוצר דיאלוג אותנטי עם כל חלק. באופן זה חלקי- העצמי נהיים יותר מציאותיים עבור המטופל. חלקים שהוסתרו או נדחו, הופכים לגלויים יותר, מעובדים וזוכים להכרה. (למשל, מטופלת שלא סיימה תיכון, ביסודי חלמה רוב השיעורים. תמיד אמרו לא שהיא לא יודעת ללמוד, והיא מזמן איבדה כל אמונה שתוכל לעשות משהו. במפגשים היא מתגלה כאישה חכמה, יצירתית , בעלת דעות ורעיונות שמתיישבים עם תיאורטיקנים גדולים כמאמר "כיוונה לגדולים לפניה"..) הנכונות של המטפל לסגת, לאפשר לחלקים חדשים ומפתיעים של המטופל להתבטא בטיפול, עוזרת למטופל להרגיש בטוח לפתוח חלקים חדשים מעצמו לפני המטפל.
פתיחות של המטפל למשחק של המטופל, הופכת את המרחב הטיפולי למקום בטוח. דרך המשחק, מצבי- העצמי ממומשים, מתחברים ומתקבלים בחווית המטופל את עצמו (במרחב טיפולי בטוח מטופלים מביאים את עצמם במצבי עצמי שונים- החל כאמא רחמניה ועד ילד זעפן, כאב שתלטן ועד ילדה שובבה)
הכרה הדדית, תגובתיות הדדית, משא ומתן יצירתי וגילוי עצמי כולם טבועים בקשר הטיפולי וכל אחד תורם לשני
נמשיך בע"ה בפעם אחרת עם היבטים נוספים של בריאות נפשית
אתם מוזמנים להמשיך לשלוח שאלות ותגובות לכתובת srlazar@gmail.com או לנייד 052-6346334
6 תגובות
תודה על המשובים החמים, הם מעודדים המשך כתיבה
ויניקוט היה הרופא ילדים ,ובהמשך כמובן גם פסיכואנליטיקאי … הרבה מהתאוריה שלו התבססה על המפגשים שלו עם אמהות ותינוקות וילדים שהגיעו למרפאה… הוא עצמו לא זכה לילדים אך אנחנו יכולים לזקוף הרבה מהתובנות על עולם הנפשי הראשוני והפנימי לחשיבתו..
שלום רונית,
כייף לקרוא ממך גם פה!
הי רונית
זה הציף לי את הקורס מבוא לפסיכולוגיה
"סולם הערכים של מאסלו"
תודה לך
השאלה היא מה יותר חשוב עבודה או הבית..
ברור שאפשר לשלב את שניהם
ויניקוט היה פסיכולוג או פסיכיאטר?
ואוו רונית
כ"כ כיף שחזרת לכתוב ובגדול
התענגתי על כל שורה