לפני כשנתיים, כחלק משעור כישורי חיים, שאלתי את תלמידי כיתה ח' בתלמוד תורה את השאלה הבאה: "איזה 3 מצוות הכי חשובות ועיקריות לדעתכם, שאנו צריכים לעשות על מנת שנרגיש שאנו יהודים טובים?" קיבלתי את התשובות הבאות: שבת, קביעת עיתים לתורה, תפילין וקריאת שמע.
שאלתי "מתוך המצוות שמניתם, מהי המצווה הכי חשובה בעינכם?" כולם הסכימו על מצוות "שבת". שאלתי "למה צריך לשמור שבת?" או "למה אתה שומר שבת?"
קיבלתי את התשובות הבאות: "ה' ציווה" (מצווה דאורייתא), "כך חונכתי והתרגלתי", "אבא אמר לי", "אבא יעניש אותי" ו"צריך יום מנוחה".
החלטתי להתעמת אתם: אם אנחנו שומרים שבת בגלל ש"התרגלנו"- הרי חלילה ניתן להתרגל גם להיפך. אם שומרים שבת בגלל שה' ציווה – הרי ה' ציווה עוד מצוות רבות שאנחנו מרשים לעצמנו לא לקיים. (לשוה"ר, לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תיקום ולא תיטור ועוד) אז למה דווקא שבת אתם כן שומרים? אם שומרים שבת בגלל שכך חונכתי והתרגלתי – לכל מצב ניתן להתרגל. מי מבטיח לנו שבעת משבר/לחץ חברתי לא ננהג בשונה מהחינוך וההרגל שלנו?
אם שומרים שבת בגלל שאבא אמר לי – היום אני כפוף לאבא, בעוד כמה שנים אוכל לעשות מה שארצה. אם שומרים שבת בגלל שאבא יעניש אותי – הרי אם אבא לא ידע הוא לא יעניש אותי.
אם שומרים שבת בגלל שצריך יום מנוחה – יום אחר בשבוע גם יכול להוות יום מנוחה…
הם שתקו. הסברתי שעשיית מצוות על בסיס הגיון עשויות ליפול בעת נסיון או משבר. ראיה לכך היא שאנו מבינים שישנם דברים המזיקים לנו ובכל זאת אנשים עושים אותם (מזון לא בריא, עישון ועוד).
התשובות הנ"ל מעידות על חוסר בחיבור לפנימיות – ללבם ורגשותיהם של הילדים.
לא השארתי אותם עם ספקות. הפעם שאלתי אותם בצורה שונה:
"אם אשמור שבת אז אני…….." וביקשתי להשלים את המשפט.
קיבלתי את התשובות הבאות: "אתעלה ברוחניות" "אעשה נחת רוח לה'" "אעשה נחת רוח להורים" "אקבל שכר בעוה"ב" "מכיר תודה לה' על כל הטוב שנתן לי"
התשובות האחרונות בנוסף לידע השכלי, מחברות את המצווה לעולמו הרגשי. בנוסף, הילד מבין שכשהוא מקיים מצווה, המרוויח העיקרי זה הוא עצמו ולא מישהו אחר. כשאני רוצה לגדל ילד שיהנה מעשיית מצווה, אני חייב לחבר אותו חיבור פנימי למה שהוא עושה.
הכרתי אדם שחייב את ילדיו לשיר בשולחן שבת. השירה הייתה כעין "טקס שבועי" מאולץ. לאחר שנים התארחתי אצל אחד מילדיו בשבת והתחלתי לשיר את אחד השירים המיתולוגיים שהיו שרים בבית הוריו. הוא החמיץ פנים ואמר לי "רק לא את השיר הזה….." חוויית השירה, ובפרט השירים ששרו בזמנו על שולחן השבת נעשו אצלו לחוויה שלילית.
זה מזכיר לי את הסיפור הבא: בשנות לימודיי בישיבה, חייבו אותנו להגיע ל"שמחת תורה" בהיכל הישיבה. ההיערכות הייתה מיוחדת והשפע הגשמי היה בהתאם. התפילה עם ראש הישיבה הייתה מרוממת כאשר רגעי השיא היו בריקודים עם ספרי התורה. ראש הישיבה מקפץ ומכרכר כדוד לפני ארון ברית השם וכל הבחורים יחד אתו. מעת לעת זנח אי מי מהבחורים את מעגל הריקודים וצנח על הספסל למנוחה. אחד מהצוות בישיבה, היה לצנינים בעיניו שלא כולם רוקדים. רק המבט שלו העביר את המסר החד משמעי "לכאן באים בשביל לרקוד, לא בשביל לנוח". אם חלילה בחור יצא לטייל מעט לאחר הסעודה במקום להגיע לריקודים – היה זוכה למנה גדושה ומפורשת של ביקורת: "באת לכאן בשביל לאכול? תתבייש לך!" וכך, עברה לה שנה, ועוד שנה, ועוד שנה… 10 שנים הגעתי לשמחת תורה בתחושה שאני חייב לרקוד ואוי לי אם מבטו של אותו איש הצוות נפל עלי כשאני יושב על הספסל עם כוס משקה בידי או חלילה מחליף כמה מילים עם חבר. השנים עברו, נישאתי והגעתי לבית הכנסת השכונתי לשמחת תורה הראשון. רק המחשבה שצריך עכשיו לרקוד עוררה בי חלחלה. הסיטואציה של הריקוד עוררה בי דחייה. לקחתי את הסידור בידי, ערכתי לעצמי שבע הקפות מהירות והסתלקתי משם. אין מה לומר, איש הצוות עשה עבודה טובה. הוא הצליח להשניא עלי את הריקודים באופן יוצא מן הכלל. הצטרכתי שנים של עבודה עצמית על מנת להנות ולשמוח בריקודים בשמחת תורה. אני תוהה לעצמי, אילו הייתי במקומו – מה הייתי עושה אחרת? לא יודע. אולי הייתי מוסר שיחה לפני שמחת תורה על הפסוק "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹוז לִפְנֵי ה'", על ההשגות שהאר"י הקדוש השיג רק בזכות שמחה של מצווה, על מעלת האדם המראה אהבתו לתורה כשהוא רוקד עם ספר התורה. לא יודע מה, העיקר לגרום לתלמיד לרצות לעשות ולא לעשות בגלל שהרב אמר.
ביום כיפור האחרון, ישב לידי בני הקטן כשסידורו פתוח לצדו וספר מונח לפניו כשהוא שקוע באחד הסיפורים. רציתי לומר לו: "מה קורה? יום כיפור היום! תתחיל להתפלל כמו בן-אדם…. אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון. אני רוצה שיתפלל כי הוא מתחבר לזה ולא כי אבא שלו רוצה… שתקתי. לאחר זמן, תפס את הסידור והחל להתפלל. בסיום התפילה, כשחזרנו לבית הוא פונה אלי ואומר: "היום קראתי סיפורים על התחזקות בלימוד התורה. ואז, הוא ממשיך – אני אומר לעצמי, מה אתה מתחזק עכשיו בלימוד תורה על חשבון תפילה? סגרתי את הספר והתחלתי להתפלל". ואני אומר לעצמי – איזה מזל ששתקתי. אם הייתי מעיר – הייתי רק מקלקל.
אז אם הבן שלך לא מקפיד לקיים מצווה מסוימת, זה לא אומר שהוא הולך להיות פורק עול ואל תתני לו שיחת מוסר. זה אומר שעדיין לא השכלנו לחבר אותו למצווה. אם אנסה להיות מעשי, המשפטים שאומר לילדי בהקשר לקיום מצוות אמור להיות משהו כזה:
"איך שה' שמח בצניעות שלך!"
"וואוו, שמת לב איך ברכת? ממש כמו תלמיד חכם"
"עם ברכת מזון כמו שלך – ה' שמח שאתה הבן שלו"
"אשרייך! איזו נטילת ידיים! עכשיו את זוכה להתפלל עם ידיים טהורות"
ודאי שמת לב שהמשפטים נאמרים על מעשים טובים שנעשו. זה לא יקדם במיוחד אם נאמר: "זו נטילה זו? את אוכלת עם ידיים טמאות…." זה בערך כמו לומר שמי שלא רוקד בשמחת תורה הוא נצלן ובטלן.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
