אני רוצה לחלוק אתכן חוויה שחויתי לאחרונה. השתתפתי בהשתלמות בישיבה טכנולוגית שאני עובד בה. הנושא היה "משוב". המטרה הייתה לגרום לצוות להבין מהי חשיבות נתינת המשוב לתלמידים. המנחה ביקש מהנוכחים להזכר במשוב חיובי שהם קיבלו כתלמידים. אברהם, אחד המחנכים משכמו ומעלה סיפר את הסיפור הבא: "לפני 43 שנה בהיותי כבן 17, למדתי מתמטיקה אצל מורה מפורסם ממוצא הונגרי – בעל שם בתחומו. המורה נערץ על ידי והוא אהב אותי מאוד. מאחר ותמיד הייתי בין התלמידים הטובים ובעל ביטחון עצמי מופרז, נתבקשתי על ידו להציג על גבי לוח הכיתה פתרון של משוואה מסובכת. ניגשתי במרץ אל הלוח ומלאתי אותו בשורות של נוסחאות, כשבסיום מופיע הפתרון הסופי ועל פני חיוך רחב של מנצח. המורה שצפה בי בשקט כל העת, הביט בי בחצי חיוך והפטיר לעברי "אברהם המור" (חמור במבטא הונגרי…). המורה הסביר שהייתה לי טעות בתחילת הפתרון ולכן כל מה שרשמתי על הלוח היה שגוי". הנוכחים התפלאו. המנחה ביקש משוב חיובי, אך "אברהם המור" זה לא ממש משוב חיובי… אז אברהם הסביר: אני הייתי שחצן גדול והייתי חייב שמישהו ייתן לי איזה "זבנג" על מנת להעמיד אותי במקום. מכיוון שידעתי שהוא אוהב אותי ואני הערכתי אותו – קיבלתי את המשוב שלו בצורה חיובית והבנתי את הטעות והיומרה שהייתה לי.
בום. לי נפל האסימון. אדם יכול לקבל את הביקורת הקשה ביותר ועדיין לאהוב את המבקר, בתנאי שיש יחסים קודמים של אהבה והערכה בין השניים. רק אם אני בטוח שאתה אוהב אותי ורוצה בטובתי אני מוכן לקבל ממך ביקורת. אחרת, לא רק שהביקורת לא תתקבל אלא תתפתח שינאה אצל המבוקר. זה הזכיר לי את מה ששלמה המלך כותב במשלי: "נאמנים פצעי אוהב" כשאוהב "פוצע" אותך – עדיין הקשר שלכם נשאר נאמן.
המנחה ביקש מאתנו לקרוא יחד אתו קטע קצר מתוך ליקוטי מוהר"ן (תורה רפ"ב). הקטע מדבר על הצורך למצוא נקודה טובה בכל אחד ואפילו באדם רשע. לאחר מכן הוא שאל "איך זה מתקשר לנושא שלנו?" וכאן זה כבר התחיל לרוץ. החכמה למצוא את המקום שהתלמיד כן טוב בו ומהמקום הזה לתת משוב, לחפש את הטוב. זה הזכיר לי את ד"ר איתמר לוריא. ד"ר לוריא הוא פסיכואנליטיקאי בכיר שזכיתי ללמוד אצלו במשך שנתיים. אחד הדברים הכי מדהימים שגיליתי אצלו, זה היכולת להתפעל מכל אחד. ישבנו אצלו כעשרה יועצים שביחס לידע המקצועי שלו, אנו כמו גמדים ליד ענק. ותמיד, אבל תמיד הוא ידע להתפעל ממה שעשינו. כלומר, כל יועץ שהציג איזו התערבות שעשה בבית הספר, תמיד ד"ר לוריא ידע למצוא את החכמה במעשינו. לא, הוא לא הציג – הוא היה ממש אמיתי. הוא הוסיף שהיינו יכולים לעשות דברים נוספים. בעצם, לא הייתה שם ביקורת – הייתה הדרכה. אף יועץ לא הרגיש מושפל או מבוקר מאחר והרגשנו שהאדם הזה מעריץ אותנו. למה אני מספר את כל זה? אם הילד שלי מרגיש שאני אוהב ומעריך אותו ויש ביננו יחסי כבוד והערכה הדדיים – גם אם תשפוך עלי "קיטון של רותחין" – עדיין זה יתקבל באהבה. אם כשהילד שלך ירגיש שאת בסך הכל מדריכה אותו ולא מבקרת אותו – זה יתקבל בהבנה ובכבוד.
פעמים רבות אני נוסע ברכב עם מכשיר ניווט. לעיתים, קרה שטעיתי במסלול. לאחר כמה רגעים נשמעת הודעה בערך בסגנון הבא: "בכיכר, פנה פניית פרסה". אני אומר לעצמי, יש כאן מישהו שמדריך אותי במסלול הנסיעה, ואני ברוב סכלותי פונה למסלול אחר. הייתי מצפה שאיזה מישהו במכשיר יצרח עלי ויאמר לי: "אמרתי לך ישר, למה פנית ימינה? אתה חושב את עצמך חכם? עכשיו נראה אותך יוצא מכאן! כל הזמן אתה עושה מה שבראש שלך….. לא. זה לא קורה. הקול במכשיר כאילו לא ראה שטעיתי. הוא אפילו לא משמיע אנחת ייאוש כמו שאני משמיע כשהילדה שלי קמה מהמיטה בפעם העשירית. הוא פשוט מתעלם מהטעות שלי ונותן לי הנחייה חדשה "בכיכר, פנה פניית פרסה" בלי צעקות, בלי איומים, הדרכה נטו. אני מנסה לדמיין, מה המכשיר ניווט היה אומר אצלי בבית אחרי שאמרתי לבן שלי לא לשים את הכוס על המיטה אבל כמובן הוא כן שם והנוזל נשפך. נראה לי שזה היה משהו כזה: "קח מטלית מן המטבח וייבש את המרצפות". "החלף מצעים". "החזר את הכוס לכיור". ביננו. הילד שלי לא יודע שהוא טעה? הוא זקוק למטר הביקורת שלי על מנת שהוא יבין שכוס לא מניחים על מיטה? מזל שהוא לא מאמין שכל מה שאני אומר עליו ("ידיים שמאליות" "עקשן" "אתה אף פעם לא שומע" "כל הכבוד לך…"). אז בפעם הבאה שאת נוסעת עם מכשיר ניווט, תזכרי שכשהילד שלך טועה, הכי פשוט לחשב מסלול מחדש. כל שאר ההערות והביקורות, סתם מיותר. ואם ממש ממש בא לך לתת ביקורת – זה בסדר, בתנאי שבין שניכם שוררת קרבה, הערכה ואהבה. אם זה עדיין לא המצב, כבר לימדונו חז"ל: "כשם שיש מצווה לומר דבר הנשמע, כך יש מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". אגב, הדברים נכונים גם בין בני זוג.
בהצלחה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
נכון מאוד. גם בין בני זוג – כשיש קשר טוב והערכה, הביקורת תתקבל בצורה טובה יותר. ככלל, הנסיון מוכיח כי על ידי ביקורת לא משנים דברים.
אתמול, הבן שלי בן 8 התעקש שהוא יודע להכין ביצה קשה. אפשרתי לו. במקרה (= רק מה') עברתי במטבח וראיתי שהוא לקח סיר קטן והניח אותו על להבה גדולה ומעל הסיר מונחת מגבת ענקית שנשפכת על דופן הסיר וקצוות המגבת החלו להשרף. ברגע הראשון נפלטה ממני זעקה "מה אתה עושה…?" אבל מייד נזכרתי ב'מכשיר ניווט' והסברתי לו מה ההבדל בין אש גלויה לפלטת שבת מתי וכיצד ניתן לשים כיסוי על הסיר ומתי זו סכנה. ושוב תמיד נזכור – הדרכה – כן. ביקורת – לא.
ממש אהבתי!
כנ"ל בחיי הנישואין, לא?