במוצ"ש פרשת נח, יצאתי לנסיעה בין-עירונית להביא עוגיות מיוחדות לרגל יום הולדתה ה- 70 של אמי שתחי'ה. ילדי נצלו את ההזדמנות והתלוו אלי לטיול על הדרך. אחסוך מכן את ההתפעלות שלהם מכל מטוס שנחת והמריא שראו בדרך. איכשהו הגענו ליעד והתחלתי בנסיעה חזור עם השלל בידינו. ברדיו נשמע שיעורו השבועי של הרב יצחק יוסף שליט"א שדיבר על פרשת השבוע. הוא הביא את דברי המדרש על הפרשה: "כשיצא מן התיבה, ראה כל העולם חרב. התחיל לבכות ואמר: רבש"ע, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך! השיבו הקב"ה: רועה שוטה, עכשיו אתה מתפלל? בשביל מה אמרתי לך שאני עומד להוריד מבול? כדי שתבקש רחמים על העולם! אך כיוון ששמעת שתינצל על ידי התיבה, לא עלה על לבך הרוע שעומד להיות בעולם והצלת את עצמך. עכשיו שהעולם אבד, פתחת את פיך לבקש רחמים? אם היית מתפלל קודם, לא היית בוכה עכשיו". זה הזכיר לי הרצאה ששמעתי פעם על התמודדות עם נוער מתמודד. כשילד מתחיל "לרדת מהפסים" פתאום ההורים מתרפסים לפניו, העיקר שיישאר עם המינימום. רק שישים כיפה/שיניח תפילין/שתלך עם חצאית וכדומה. פתאום כל הביקורת והדרישות הגבוהות שהיו לנו נעלמו. הורים פוחדים להפסיד הכל אז "הולכים על קצות האצבעות" כדי שלא יפסידו לגמרי. המרצה אמר "אם הייתם מורידים חצי מהביקורת שלכם לפני שהתחיל "לרדת מהפסים" – לא הייתם צריכים לוותר על הכל היום". ישנו משל יפה: "המלך אמר לעבור לנח". אצטט אותו לטובת מי שלא מכירה:
בארץ רחוקה, חי מלך חשוב ומחוייב, שבכל דבר בממלכתו רצה להיות מעורב.
תמיד רצה להיות בכל רגע ומקום, גם אם זה התרחש בו זמנית, בסדר היום.
ולמרות שזה דרש ממנו לא מעט טרחה, דרש לדעת הכול על אנשי הממלכה:
גובה, מידת נעליים וצבע אהוב – אפילו שזה ממש, אבל ממש, לא חשוב…
אם משהו לא הלם את דרישותיו, היה מייד פושט שרווליו.
עושה בעצמו את כל הפעולות, הקטנות והגדולות.
ידע שרק כך בוודאות יהיה מוצלח, כי רק על עצמו באמת סמך.
שמה הטוב של הממלכה שבה הכול מתוקתק, נשמע עד למרחק.
שליטי הממלכות השכנות מעבר לים, הגיעו, התפעלו ובעיקר- רצו גם!
אך להתנהלות הזו יש מחיר, המלך נותר כמעט ללא אוויר.
הלילות שלו היו מאד קשים – במחשבתו בחן כל אירוע, וידא שאין פספוסים.
בבטנו של המלך דאגות הצטברו, אט אט הן הלכו והתרבו.
כשבבוקר צחצח שיניו, חכך במוחו שוב ושוב וחשב:
האם יסתדרו היחסים עם המדינה השכנה? האם הצייר המלכותי סיים את התמונה?
ומה עם משבר המים? ומה יקרה בעוד יום? ובעוד יומיים?
ובינתיים, גם אצל נתיניו התרחש דבר, מאחורי גבו, קראו תיגר.
אמרו: "כולנו חייבים להודות, שהצקותיו של המלך ממש מטרידות"
"הרי הדברים מתנהלים ולא בדרך נס, גם מבלי שלפרטי פרטים המלך ייכנס.
כל אדם מאתנו יודע תפקידו, מוכן ויכול לבצע אותו בעצמו, לבדו".
"רק המלך עובד במשמרת כפולה, ימים ולילות, כמו מחלה.
הרי הכל זה עניין של גישה, מדוע, כמו כולם, לא יוצא הוא לחופשה"?
יום אחד, כך, בלי שום סיבה – החליט המלך על קיום מסיבה.
כולם התכוננו, תפרו תלבושות, האדונים, והגבירות הנרגשות.
רק מזג האוויר הצפוי לא היה ברור, מה שגרם למלך חוסר נחת והרהור.
"לכולם הוצאתי הזמנות, וטעמתי כבר מכל המנות.
אוי! לא תדרכתי את שר המזון, שלדג הסלמון לא מתאים חרדל דיז'ון!"
ביום המסיבה, המלך עשה מסדר – מעין מבחן, רצה הוא לוודא שהכול עומד, מוכן:
צבע המפות, מצב רוחו של הליצן, רוטבי המאכל ושזירת פרחי הגן.
אך לפתע, עננים שחורים הופיעו, המלך מייד קרא: "את יועציי אליי הביאו"!
יועץ אחד הציע בקול מפוחד את המסיבה לדחות, המלך שאג: "העיפו אותו לכל הרוחות"
השני הציע בחשש לקיים המסיבה באולם סגור, המלך הורה לשלח גם אותו, בלי היסוס ובירור.
השלישי אמר שהוא יכול להסיט את העננים, אם רק יעמידו מתחתם מאווררים ענקיים.
רגע אחרי, כל אנשי הממלכה צפו משתאים, בעננים שהוסטו ושטו לצדדים.
"אין מה לומר", כולם אמרו בקול, "המלך שלנו הוא ממש כל יכול.
הוא שולט בכל מצב, אפילו במזג האוויר, עכשיו!"
בהתחלה המסיבה התנהלה כמתוכנן, על אף מזג האוויר שנותר עדיין מעונן.
כשלפתע… אבוי… המלך עמד…. נחרד! מה זה? גשם זלעפות על ראשם ירד.
כולם נסו משם ברוב בהלה, האורחים החשובים ונציגי הממשלה.
המלך חש איך הפחד מתגנב אט אט לליבו, האם יתכן שיש דברים שאינם תלויים רק בו?
מייד הגיע היועץ במטרה לתת מרגוע, אמר:" נעשה כעת את "תרגיל הזרוע" (תרגיל בו המנחה מבקש מאדם היושב על כיסא שירפה את ידו לחלוטין. המנחה מרים את יד היושב ועוזב אותה שתיפול).
אך המלך החזיק את ידו בחוזקה, לא הרפה – אפילו לא טיפה.
היועץ ביקש מהמלך לשחרר את ידו והפציר, "אדוני המלך, אם לא תשחרר, המצב רק יחמיר.
זה פשוט, צריך לדעת מתי להחזיק ומתי לשחרר, מתי להמשיך להתאמץ – ומתי גם לוותר"
המלך אפשר ליועץ את ידו להחזיק, הרפה וראה שאין בכך שום דבר מזיק.
נהפוך הוא, פתאום הוא חש הקלה, לא כמו אחד שארעה לו תקלה.
המלך הבין שיש כאן בשורה לקהל הרחב, ולכן בספר הממלכה, ישב וכתב:
"להרגיש בשליטה זו בעצם בחירה –
אם להחזיק או לשחרר, והרי, אין כאן שום דבר סותר.
נכון, להחזיק זה כוח, (המשיך המלך הנרגש), אך לפעמים מרוב מאמץ אני נחלש.
כוח הוויתור הוא כוח מיוחד, ואני בטוח שהוא נמצא אצל כל אחד.
כי גם אם אינני קובע מה עליי יבוא, אני תמיד יכול לבחור כיצד לקבלו!"
להפתעת נתיניו החליט לצאת לגשם ולרקוד, כולם הצטרפו, הפעם לא מיראה, ברגשי כבוד…
ביום המחרת החליט המלך להתפנק במיטה, קשה להאמין שלפני רגע היה "חולה שליטה"…
ולמרות העדרו, הכול התנהל כמו שצריך, ניהל את הממלכה ביד רמה-בנו הנסיך.
גם אנשי הממלכה שמחו על ההזדמנות, לפעול ללא פיקוח המלך, להוכיח עצמאות.
כשבאו יועצי המלך למיטת המלך, לשאול על צבע המפות.
"תתייעצו עם בני" הוא אמר, ("אם בכלל ירצה להיות מעורב בכזה דבר..").
כי כדי לשלוט, צריך לדעת מתי להרפות.
עד כאן המשל. אין צורך להכביר במילים. אל לנו להיות שוחרי שליטה. נאפשר מעט שחרור וויתור, לא צריך שהכל ילך בדיוק כפי שאנו רוצות. פחות הקפדה, פחות הערות ויותר שחרור (לא הפקרות). איך אמר ה' לנוח? אם היית מתפלל קודם, לא היית בוכה עכשיו. אם נוריד לחץ, מתח וביקורת עכשיו – כשהילדים עדיין במקום טוב, לא נצטרך לוותר על הכל בסוף. איזהו חכם? הרואה את הנולד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
ממש נכון
יפה וחזק!!