מיתרי המצפון היהודי, הכינור

בס"ד

"חנה'לה?"

"- אנה".

"לאן את הולכת?"

"די לשאלות האלה!"

אנה מכתיפה על גבה את הנרתיק השחור והנוקשה ובתוכו הכינור והקשת, ויוצאת את ביתה אל האוויר האירופאי הקר.

אבא נאנח.

אימא מוחה דמעה.

 

חנה- אנה, מקפצת בינות לשבילים הזרועים עלעלים. רחוקה הדרך, ומזומנים בעבור רכבת אין לה.

צעידה בת שעה קלה, והיא מגיעה.

כן, היא תעשה כל מאמץ להגיע לעיר הגדולה. הן ממתינות לה, החברות החדשות.

אנה מתחייכת, שעה צועדת היא ונזכרת בדמויותיהן המרשימות.

אווה, ג'והאנה, ג'ולי ומרגרט.

ארבעה נערות חמד טובות מראה. נאורות, משכילות, מבינות עניין.

לא כמו רוב האנשים הפשוטים בעיירה העלובה, בה מתגוררת היא עם משפחתה המורחבת, בתוככי מבנה צפוף שקירותיו מתקלפים מרוב יושן, בית בו שתי אחיותיה ישנות אתה בחצי חדר וצריכות לחלוק ביניהן כל חפץ, כל מטר, כל רגע. לתאם הגעת חברות וכן הלאה.

לידידותיה שהכירה אך בחודש שעבר, חדר פרטי בחווילה היוקרתית. פסנתר כנף מרשים ועוצר נשימה בטרקלין, משרתת, מנקה וכובסת. הן מקבלות מכל טוב העולם בכפית של זהב ויוצאות לבלות בנעימים…

ובעיירה כולן עובדות קשה ועדיין בקושי קיים די והותר, ולו לאחד מהם, עבור הוצאות שכאלה.

קיים גם החנק הזה. כל דבר אסור, בעייתי, לא ראוי… ממש בית כלא!

ולכן היא צועדת לשם, אל העבר השני. באוזניה מצטלצלות מילותיו של אבא, שנאמרו בסעודת ליל שבת האחרונה, פרשת לך לך. רכות ואמתיות היו, אך כעת צלפו בפניה כמו רוח פרצים: "…ובזה התייחד אברהם אבינו עליו השלום משאר הנבראים. הוא ניצב מהעבר האחד, וכל העולם מהעבר השני", הוא הרים את סנטרו של הבן הקטן. "ולכן קראו לו 'אברהם העברי', נכון חמוד?" הלה הנהן בראשו נמרצות, פאותיו המסולסלות, הטריות, מתנודדות הלוך ושוב.

 

אנה מנערת את ראשה באחת.

היום היא תשמיע לאוזניהן של רעותיה יצירה חדשה שהלחינה. הוא נולד ביום חורפי אחד, סתם כך כשישבה, בידה השמאלית אחזה בכינור האהוב עליה, כמעט חיבקה אותו מתחת לסנטרה. ובידה הימנית נטלה את הקשת והחלה לנגן. הלוך ושוב, חזור והלוך. לאט, מהר, משיכה איטית וקצבית וחוזר חלילה.

אנה התאמנה כל אותו חודש עד אשר היטיבה לנגן אותו ניגון בדמיונה, אף לאחר עלותה על יצועה לאה ויגעה.

וכעת היא מוכנה לשתף את מרגרט, וג'והאנה, ג'ולי ו אווה. הו, הן כל כך תתפעלנה ותשבחנה אותה! היא רואה בעיני רוחה את עיניהן המתעגלות ובורקות בהתרגשות. מאז ומעולם הצליחה לסחוט דמעות מקהל מאזיניה, אפילו אבא אמר את זה! אבל הוריה אינם ששים כלל ועיקר בתעסוקתה החדשה. כל כך הרבה כעסו עליה עד כה, על הכל.

אבל היא משתוקקת לנגן, היא חייבת!

היא מוכרחה לתת מקום לרגשותיה אשר בעצמותיה, הגואים ומציפים אותה כגלי ים נישאים, שוטפים. משמיעים את אוושתם החרישית לעולם.

ואנה איננה ילדה קטנה. היא נערה בוגרת בת חמש-עשרה, שיודעת היטב את אשר לפניה ושוקלת את משעוליה יותר מפעמיים!

צביטה ממלאה את ליבה בהיזכרה באימא הטובה, באבא שקמטים מוקדמים מעטרים את פניו. היא מוחה דמעה סוררת וכמעט מועדת מאבן סוררת על השביל.

או אז מוצאת את עצמה אנה על יד תחנת הרכבת ההומה. בליל קולות אנשים, ריח של טבק עישון וחנק. שפתיה נמתחות שוב לכדי חיוך קל. כל כך מעניין כאן, ונחמד. פשוט לשזוף את העיניים מהמראות, לחוש את תחושת השובע המשכרת, ולאחר מכן לעזוב ולהמשיך הלאה, אל האתר המרתק הבא…

לאחר כמחצית שעה נוספת, היא ניצבת במקום המפגש – כיכר העיר, אשר מזרקת מים ופסלון שחרחר בדמות אריה ניצבים במרכזה בגאון.

מרגרט, זו בעלת השיער הבלונדיני הבהיר והקצר, כבר יושבת שם ומעיינת בעיתון. הי, גם ג'והאנה עומדת לצידה, בוהה נכחה. אנה לא זיהתה אותה במראה החדש. שערותיה הארוכות היו אסופות מעל קדקודה ברשלנות שכזו.

אנה עיוותה את זוויות פיה ושלחה את ידה אחורנית, ממששת את קצוות צמותיה השחורות. כה יהודייה הרגישה. בהחלטת פתע נכנסה בשערי בית הדואר הסמוך, עמדה בפינה אפלולית, נסתרת וחלצה את גומיותיה המהדקות את שערה לשתי צמות. כעת השתחררה מנרתיק ה כינור שעל גבה ויכלה לקלוע את שערה לצמה אחת ארוכה. אחר גלגלה סביב קצוות הצמה את שתי הגומיות גם יחד.

ויצאה.

* * *

"הי אנה! מה עשית בדואר, גברת עסוקה?" זו ג'וליה האירונית, הגבוהה למראה. אין 'שלום', אין 'מה שלומך?' גם זהו רכיב מכלל הוויית העיר?

השאר הביטו בה. האם גם הן לא מקבלות אותה בסבר פנים יפות?

"אההממ.. סתם, שלחתי טלגראמה לראש העיר…" ניסתה אנה להצטחק, אך מילותיה הסתבכו זו בזו ורק החמירו את מעמדה בעיניהן, השביר ממילא. שיחקה בקצה צמתה ופניה אדמו לזכר שתי הצמות אשר השחיתה קודם לכן. "הוי… צעדתי יותר משעה", התנשפה והתיישבה על גדר האבן המקיפה את הכיכר.

"חחחחח…." מרגרט הבלונדינית לגלגה בקול.

אנה בחנה את סביבותיה, משיטה מבטה על פני העוברים ושבים.

אפס.

כנראה זהו אופייה של העיר הגדולה, ולכך יקשה עליה להסתגל. השאון, ההתבטאות הקולנית, הנהירה והמהומה הבלתי פוסקים. הם מרתקים אותה ולכן היא כאן, אך האם הביזיונות שהיא סופגת שווים בנזק המלך?

"באנה נשב בחורשה", הציעה ג'והאנה השמנמנה, כשלפתע גילתה כי אווה נעדרת. "למה תמיד היא חייבת ל-?"

"מה אכפת לך?" משתיקה אותה ג'וליה, והן מתחילות לפסוע כשאנה במאסף. "אני לא רוצה ללכת לשם!" נעצרה זו האחרונה פתאום על עומדה.

"את? למה? לאן?" התרעמו שלוש הבנות. כלומר: מי את שתביעי דעה?

"אני מעדיפה לבלות אתכן בתוך אחד הבתים".

"חחחחח…" געתה שוב מרגרט בצחוק. "תראו אותה… מזמינה את עצמה! חחחחח…."

"יש לי סיבות אורתודוקסיות…" קולה התייצב פתאום.

"אבל את כבר משלנו, אנה", אחזה בזרועה ג'והאנה, השקטה מבין השאר. "עזבת הכל ואת לא חייבת לשמור על החוקים של העם שלך, לא?"

אנה חשה דחייה איומה וגופה הצטמרר. היא התאמצה לא להפגין את סערת נפשה הגואה.

"באנה נלך לאווה וזהו", צעקה לעברן ג'וליה שהתקדמה מעט בינתיים, אינה מודעת לחבל ההצלה ששלחה לעבר אנה המתייסרת. "היא תשמח מאוד…."

"כן…" שוב התבדחה מרגרט והצחוק שלה הדהד באוזניה של אנה כצלצול פעמוני כנסייה. היא ביקשה לרקק על הארץ אך בלמה את עצמה בכוחות עילאיים. "היא כמוך, אנה, יהודייה משכילה ומלולכ-"

"די! שתקי!" ג'וליה ניגשה וסטרה על לחיה של מרגרט.

* * *

"זהו ניגון חדש, שאני הלחנתי", סחה אנה לאווה בגאווה בלתי מוסתרת, והמשיכה למשוך את הקשת על גבי המיתרים המתוחים. הצליל שהופק הזיז נים רדום בליבה של אווה שישובה הייתה על מיטתה.

וגם בלבה של אמה, שהצמידה אוזנה לדלת חדרה של בתה ועיניה ירדו מים.

"שומעים מבין הצלילים שאינך גויה כשאר החברות", חייכה אווה ואחזה בליבה הרוטט. אחר הוסיפה באנחה, "תמיד הן עוזבות כך. משפילות אחת את השנייה ללא כל התחשבות, מתפלמסות, רבות ונפרדות בכעס, ולמחרת או לאחר יומיים חוזר חלילה".

"אז את חברה שלהן או לא?" תמהה אנה וגבותיה התקמרו.

אווה, נערה בעלת נמשים ושיער אדמוני כשמש של בין ערביים, התרוממה ממיטתה המכוסה אהיל בהיר. עיניה ברקו ואנה הבחינה בניצוץ קלוש שהלך ודעך בתוכן. אווה התבוננה בתוך עיניה השחורות של אנה ואמרה, "את יודעת יותר טוב ממני, שבחורה שמרנית בלי השכלה תתנגד להתיידד אתי. הוריי גם הם מתקוממים בכל פעם שאני מארחת בביתנו נערה פרימיטיבית שומרת דת".

אנה השפילה מבטה אל הרצפות הבוהקות. כלומר, היא אינה עונה להגדרה "מחמיאה" זו.

נעליה החדשות השתקפו בהן. היא הרימה את עיניה חיש. כמה דמעות זלגו באותו לילה נטול ירח בביתה, ביום בו רכשה אותן בעיר מכספי חסכונותיה. כמה רחקה ממנה יענטי אחותה הצעירה ממנה בשנתיים. חברה טובה הייתה היא לה, וביום אחד עזבה אותה לבדה. כה הציקו ליענטי נעליה החדשות? אך היא חפצה הייתה למצוא חן בעיני חברותיה החדשות, כה אהבה אותן.

וכעת היא בביתה של אווה לבדה. החברות האומללות הללו אינן מלוכדות כלל ועיקר. בעיירה כל בתי האב מאוחדים, אוהבים ומסייעים משפחה לרעותה. אם כי לעתים בא דין תורה אל הרב, אזי יחסי המשפחות נעכרים חלילה. זולת אם מדובר בבעלי מידות תרומיות ונאצלות, בהן הקשר אינו מתערער כימי השמיים על הארץ.

בעולם הנוכרי הכל אחרת. אכן, לא כך ראתה את פני הדברים בתחילה.

"אנה?"

"כן", היא התנערה והשעינה שנית את הכינור תחת סנטרה. ליטפה עם הקשת את מיתריו וצלילים עליזים בקעו אל חלל החדר.

אווה מחאה כפיים. "איזה יופי את מכנרת!"

בתוך כך חייכה אנה והוסיפה לנגן היטב.

לאחר דקות ארוכות ומייגעות התיישבה על המצעים הבוהקים, המגוהצים. "זה בסדר שאני מרגישה בבית, נכון?" שאלה ונשאה עיניה אל אווה שקרצה לעברה.

"אולי תשתתפי בקונצרט שייערך בעוד כמה חודשים?" קראה לפתע אווה, "הוא יתקיים באודיטוריום החדש במרכז העיר, כולם כבר מחכים לתאריך המיוחל", היא צנחה על גבי המזרן ואחזה בזרועה. "את חייבת, פשוט חייבת לקחת חלק בו! אסור לך לוותר בשום פנים ואופן על ההזדמנות הזו, הם יפסידו אותך אם לא תהיי שם, אנה!" קולה הפציר כאילו מדובר ברווח אישי שלה עצמה…

"הרעיון מוצא חן בעיניי", לאטה אנה ועיניה היו חולמניות משהו, בוהות במראה שניצבה מנגד, בדמותה המרשימה. היא הפנתה מבטה אל חברתה. "איך אני עושה את זה?"

* * *

אבא חזר הביתה ובידו ערימת מכתבים בצבע חום ולבן, גדולים כקטנים.

מגדול ועד קטן הם ישבו לארוחת צהריים- מרק מהביל מעשה ידיה של אימא, ואנה שיחקה בכף הגדולה.

אבא קרע מעטפה אחר מעטפה, פתח מכתב ועוד מכתב. אוזניה של אנה היו כרויות כדבעי. מבטה הושפל אל קערית המרק כמסווה.

ואז זה הגיע. "'עבור אנה ש.'? אין לנו אנה, אני חושב", אבא חייך ובן השלוש פרץ בצחוק מתגלגל, "אין ל-נו א-נ-ה ואין לנו א–נ-ה"…

"אני אחזיר את המברק לבית הדואר!" אנה הזדקפה במהירות ואחזה בפיסת הנייר שהייתה אחוזה בין אצבעותיו של אביה.

"מה?" אבא לטש בה עיניים תמהות. "זוהי גלויה. מאחור אפשר לבדוק האם אכן המכתב מיועד עבורנו, והבעיה היא באיות השם של אחד מבני המשפחה…"

כך נודע לבני משפחתה של אנה – חנהל'ה, על כוונתה להשתתף כאחת מחברי התזמורת הפילהרמונית בקונצרט הענק של אירופה, והיא תנגן את הניגון היהודי (!!!), 'שלום עליכם'…

* * *

דממת מוות שררה בבית באותו שבוע.

קולות הילדים התרוננו כרגיל, אף המבוגרים שוחחו ביניהם. ברם, כמעט ניתן היה למשש באוויר את המתח. הזעזוע.

האיפוק.

אנה פגשה לא פעם בפרוזדור הבית את אבא השקט, ושתיקתו רעמה בליבה כאלפי יללות מרות.

בלילה התפרעו חלומותיה ותעתעו בה, ורק הכר ספג את דמעתה החמה. בשחרו של יום נזכרה בתאריך המתקרב ובא, והכבסים התקמטו תחת ידיה הלוחצות. בצהריים לא אכלה, מעט התאמנה על כינורה האהוב, וגם תרגלה את הניגון לקונצרט הקרב, למול המעמד ועל גביו דפי התווים.

ובכל יום עת שקעה החמה, השקיפה אנה אל אורה המסנוור. היא לא הצליחה לידיה ליטול סידור תפילה ולרחש הימנו. היאך תעמוד מול בוראה ותבקש שיסייע דרכה- משעול חתחתים מלא קוצים ודרדרים?

אך נגעה בסידור המצהיב וצמרמורת לפתה את גופה. כה חסרה לה הקרבה לבוראה, כל כך חשקה לשוחח עמו כדבר אישה אל רעותה. תחת זאת הביטה מדי יום ביומו בשמש השוקעת לאטה וליבה התפלל.

אותו יום הסתתר גלגל חמה.

אנה השקיפה אל העננים האפורים מבעד לחלון המוגף. כה כבדים נדמו לה, אך השמש כבר לא סימאה את עיניה. השלג ירד לפרקים ובתוך הבית היה חם.

לא התחשק לה לנגוע בכינור, הוא כה הבחיל אותה כעת.

אך פתע הבריק בה רעיון.

היא מיששה את הכינור הקטן, אחר נטלה אותו לידיה כאם הנושאת את עוללה. שעה ארוכה ניגנה על כינורה האהוב, חזרה על הצלילים שוב ושוב, ישבה לכתוב את תוויהם ושוב ניגנה. חשה איך הנעימה מחברת אותה לתחושות עזות, רוחניות. אחרות ממה שהכירה בתקופה האחרונה, בנסותה לחקות את יצירות המוזיקאים הגויים שסביבה. הניגון קרוב לנבואה, שמעה פעם.

ודווקא לניגון היהודי אין תחליף, פסקה ורקעה ברגלה.

בוראי, אתה יצרתני, אתה בראת בי אהבה לצלילי הכינור וקשתו המיוחדת, אתה נטעת בי את הכישרון הלזה. אתה נתת לי יצר שמושך אותי אל מחוזות קסומים ומסחררני בהבלי שווא של העולם הזה! ממך כל משאת נפשי ומאוויי, ממך ניסיונותיי ופיתויי. אנא תן בי הכוחות לעזוב הכל! אני רוצה להילחם, לא לחדול, להיות רק שלך ולמענך, אבא…

לבסוף חיבקה אנה את הכינור אל ליבה ודמעתה צללה אל מעמקיו. "הוי, כינור שלי. אתה מרגיש, נכון? זה לא היה עוד לחן", היא ניגבה את עיניה הלחות. "זה…זו הייתה… כן, זו הייתה תפילה…"

בחוץ הכל היה לבן וצחור והכינור נח אחר כבוד בנרתיקו השחור, המוצק.

ידה של אנה נשלחה, רועדת, אל המגירה הנעולה.

היא שלפה ממנה בחופזה את המברק הנוצץ, קראה את הכתוב בו ואחר שיסעה אותו לפתיתים זעירים. אחר חפנה אותם בין כפות ידיה ואצה אל האח הלוהטת.

"חנה'לה! מה את עושה???" הזדעק אבא.

אימא ישבה על הכורסה וצפתה בשניהם, פיה נפער ונסגר חליפות.

אנה רק חייכה לעברו את חיוכה הישן, וגילתה למול עיניו את פתיתי השלג שחפנה בין ידיה.

"אני חוזרת להיות חנה, אבא'לה".

היא הטיחה בכוח את המברק ממנהל הקונצרט, אל האח הבוערת.

ואבא חייך חיוך רחב ועינו ירדה דמעה של שמחה.