תאמינו או לא- זה הגיע.
חיכיתי חיכיתי- ולבסוף זה בא!
מה???
אהה!!!
הגשם.
הגשם בא. איזו שמחה. סוף סוף לא אאלץ לנקות את המרפסת. לא יהיה עלי להשקות את העציצים ולחלון תהייה סיבה מספקת למה לא שווה לנקותו מידי שבוע.
חלק גדול מחיינו אנחנו מחכים.
מחכים לרופא, מחכים לחופשה, ממתינים לחגים ואז רוצים כבר שיגרה.
מצפים לישועה ולמשכורת קרובה, ממתינים לנס ולבוא הבשורה!
אך מתי אנחנו מגיעים? מתי אנחנו כבר שם? האם נגזר עלינו לחיות במרוץ מטורף כל הזמן?!
במנהרת הזמן הסוערת אנחנו חייבים לעצור מדי פעם ולשאול את עצמנו:
לאן? לשם מה? מה המטרה?
כי זאת לא חכמה רק לידהור קדימה, לחכות לשינוי שינחת מלמעלה. יש לעצור מדי פעם ולבדוק את הכיוון, האם אנחנו בדרך הנכונה? האם יש ממש בתכניות שלנו? ומה אנחנו מוכנים לעשות בנידון? איזו פעולה יזומה, אפילו קטנטנה (זוכרים את ה"קבלות" שקיבלנו לפני ראש השנה?) ליישם ולפעול ולא לחכות, כי לא כל דבר "מלבד" יכול ליקרות.
ואחרי שיישמנו, ועשינו פעולת התקדמות קטנטנה- מומלץ לעצור ולהתבונן לשניה, לנוח ולשאוף מלא ריאותנו את האויר הצלול ולחוש את הרגע, הרגע הנכחי, כאילו כבר הגענו ל"שם", כאילו אנחנו כבר הגענו למטרה-
ולהתמכר לתחושה עד…
למירוץ הבא!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
