סיפור: אמא הלוואי ואדמה לך! / פנינה ריימונד

"…לא נסענו אתמול לטיול בעלמא, תלמידות יקרות", המשיכה המורה יסכה לנאום. נערות אחדות התכתבו, פטפטו בלחש או חלמו, אך רובן של בנות ה-17 הסכיתו בעניין. "אלא שהתקרבנו אל אימא רחל, על מנת לחוש את מידת השתיקה, הוויתור, הנתינה- בחמשת החושים. לא רק לשמוע שיעור מהמורה או מהמרצה או מרב גדול. הפסקה נעימה!"

"אוףףףף…" נשפה חלי.

"מה קרה לך?" רגזה עליה נאוה, חברתה מאז גיל 7, "למה את נראית כה אומללה?"

"כל שנה מחדש. לוותר, לשתוק, אימא רחל", הטעימה חלי בלעג.

"איך את מדפכת (מדברת)?" השתתפה בשיחה ויקטוריה הצרפתייה מאחור, "סה מאוד חשוף (חשוב) לוותך, בטח שצכיך כל שנה מחדש לדבך על סה!"

"מה את שחה?" צחקה נאווה, טפחה על כתפה של ויקטוריה ועזבה את המקום לעבר חדר נטילת הידיים.

"חכי לי", קראה מרחוק חלי. נאוה צעדה עם שיפי ורק בפעם השנייה שמעה את קולה ונעצרה.

"נו, בואי כבר", נאנחה עמוקות.

"מה, כבר אין לך סבלנות אליי?"

"יש לי, יש לי", הרגיעה את הרוחות נאווה, תוך כדי שחלי מצטרפת אליהן והן צועדות לאורך המסדרון. "רק נזדרז כדי שנוכל לשוחח מעט. זמן ההפסקה כל כך קצר. פווו…"

בכיתה חושבת חלי, עד כמה ההרגשה שנאווה משדרת כלפיה, סותרת את דבריה לחלוטין. היא מוציאה את הכריך מתיקה ומביטה בו, אפה מתעקם אינסטינקטיבית; שוב גבינה…

נכון, היא ילדה גדולה ואמורה להכין לעצמה את פרוסת הבוקר שלה, ואפילו להתנדב עבור ששת אחיה ואחיותיה, אבל היא כל כך מפונקת, עד שהיא קמה ומתארגנת, השעון מורה על השעה 8:00, ועבורה זהו הזמן להתייצב בנקודת המפגש שלה עם נאוה על מנת לצעוד בצוותא לסמינר-

הי, מעניין, היא נזכרת שהיום צעדה לבדה. "נאווה", סובבה את ראשה לעברה, אך נאוה לא ישבה על כסאה. חלי גילתה את דמותה צצה מעבר לתסרוקת השחורה, הקצרצרה של שיפי, בקצה השני של חדר הכיתה. הן דיברו בלהט, ובקושי שתו ליבן אל חלי הקרבה ועומדת לצדן.

"נאווה", זו הרימה ראשה כשהיא מעיפה את שערותיה הקדמיות הצידה.

"הגעת היום לבד לסמינר?"

"אההממ…" התגמגמה נאוה. "לא… לא ממש… " היא הביטה בשיפי, זו חייכה כאילו הכל כרגיל. "שיפי רצתה היום שאבוא אתה", מהאמת לא מפסידים.

"למה לא אמרת לי?"

"יש לנו חוזה?" השיבה לה חברתה בשאלה.

"לא, אבל חיכיתי לך, ולכן איחרתי מעט".

"סליחה, באמת שאני מצטערת", נאוה הניחה ידה על ליבה. "לא התכוונתי לעשות לך זאת".

"ומה לגבי מחר?"

"נדבר בטלפון", סתמה נאוה ושיפי המשיכה ללהג עמה, משל חלי איננה קיימת כלל.

הן טיילו במשך כל ימי חול המועד סוכות, והתחבבו אחת על השנייה. כך הסיקה חלי מחוויותיהן המשותפות. נכון שהיא לא רצתה כלל לצאת מהבית כי היא נהנית הרבה יותר עם משפחתה מאשר מהקרנות סרטים והליכות למיניהם, אך מכאן עד לפירוק החברות- ארוכה הדרך!

"את כועסת שלא ביליתי אתך את החופש?" שאלה חלי את נאווה בטלפון, מאוחר יותר.

"חלי, אני תמיד הייתי פתוחה אתך, וגם עכשיו", היא שתקה מעט בטרם המשיכה לומר את אשר על ליבה. "אני בכלל לא כועסת, זה דבר ראשון. בי"ת, כן, אני ושיפי מאוד התחבבנו אחת על השנייה במהלך ימי החג, ומשום שאת בחורה מאוד בוגרת, הסקתי שלא יפריע לך אילו אהיה אתה קצת על חשבון החברות שלנו", היא התנשמה לאחר הנאום הארוך.

"נכון, זה לא מפריע לי מההיבט הזה", הודתה חלי ונאווה נשמה לרווחה.

"את חברה אמתית", אמרה נאוה ופירשה: "לא כובלת, לא חוסמת. זורמת, נותנת, מבינה שאילו סך הכול חיים חולפים".

"משוררת", המהמה חלי אל תוך הפומית.

"מה זה?"

"ומה, אחפש לי חברה חדשה?" דמעה עלתה ופילסה לה דרך במעלה גרונה של חלי. היא נשנקה.

"אני עדיין חברה שלך!!!" הזדעקה נאוה. "אל תחפשי לך תחליף. אולם, אשמח אם תצרי

קשרים נוספים בכיתה, כך אוכל להתחבר גם עם שיפי".

בלילה ספגה הכרית של חלי דמעות רבות, ובבוקר זרקה אותה חלי לסל הכביסה המרושת, האפרורי.

סופה של חברות בת עשור, הרהרה במרירות, והתלבשה לאט עוד יותר מתמיד.

בשיעור תורה ישבה לצד נאוה ושקעה בהרהורים נוגים. להפתעתה, נאוה דווקא כן התלוותה אליה בדרכה הנה, חייכה אליה והתעניינה בה כרגיל, כאילו יום האתמול כלל לא קם והיה למציאות ממשית.

אך בכיתה, שוב נטשה אותה לטובת שיפי ושתיהן התגלגלו מצחוק עת ישבה היא על מקומה והחלה להתפלל בכוונה.

כעת דמיינה את עצמה יושבת שלובת רגליים על הר ציורי וירוק בשווייץ, שואפת אל קרבה את אוויר ההרים הצלול ומביטה בנוף עוצר הנשימה.

בתים פזורים למרגלות ההר עליו היא נחה, למולה 'האלפים' ובראשם שלג נערם. בעיניה נדמה הוא כקצפת נוטפת, רק לשלוח יד ולמשות את הטעים- הטעים הזה.

"רחל, פסוק ט"ו", מצווה עליה המורה יסכה. חלי ננערת ומנסה למצוא את המיקום המדויק. "רש"י", מוסיפה המורה ומערימה על גבה קשיים.

הנה, נאוה עוזרת לה ומראה לה באצבעה. חלי קוראת בשטף, אך מילותיה מתערבלות לכדי עיסה דביקה והיא מסיימת את המשימה בחוסר הצלחה משווע.

המורה שותקת אך מבטה המאוכזב אומר הכול. חלי נאנחת. היא לא כזו… המורה יסכה מעריכה אותה והיא מודעת לכך, היא לא רוצה לאכזב שוב, לא אותה ולא אף מורה מקצועית אחרת.

אך שוב נודדות להן המחשבות, והפעם היא רואה את עצמה על גבי גונדולה בוונציה הקסומה, נעה ושטה להנאתה בין בנייני מגורים המתנשאים לגובה, עוברת תחת גשרים עתיקי יומין, עוצמת את עפעפי עיניה… ונרדמת…

"זה בגלל כל הסיפור?" קולה של נאוה מעורר אותה.

"מה?"

"זה בגללי?" מבטה של נאוה מתנצל באמת.

"אני לא חוזרת בי. זכותך להיות חופשיה ולהתחבר עם מי שליבך חפץ." היא מנמיכה את קולה: "אני רוצה להיות טובה, לא כובלת, כדברייך אמש".

"תודה, חלוש". נאוה מתרחקת, אך לשם שינוי אינה ניגשת לשיפי, אלא שיפי רודפת אחריה "חכי לי!"

חלי מנגבת את עינה בגב ידה וקמה ליטול את ידיה.

כ"ו באדר:

"אז ניפגש… בתחנת האוטובוס", צוחקת לאה לוין ומנופפת בשתי ידיה.

"בשש בערב", מוסיפה חלי ומתרחקת מלאהל'ה בחיוך. "להתראות!" מניפה את ידה ומתחילה לפסוע לעבר ביתה.

"חלי", זו נאוה. "רוצה לצאת היום לשופינג קטן במרכז הרובע?"

"מה קרה, שיפי לא יכולה?" מתפלאת חלי בכנות.

נאוה משפילה מבטה ונאנחת. חלי מתחילה לנחש את המשך הסיפור ורוצה לברוח ולומר לנאוה 'אני מבינה שאת רוצה "לחזור", אבל אני לא יו-יו, אני בת אדם, קשה לי עם המעברים והשינויים שאת מכתיבה לי בחיי, הניחי לי, עזבי אותי, יש לי את לאה, ויקטוריה, נועה, ברכי ואסתרק'ה, את יכולה לבקש, במטותא ממך, משיפי, שתמשיך להיות חברתך, ליבי אינו עומד בתהפוכות הללו!!!' אך היא שותקת, שמא מדובר בדבר אחר לחלוטין?

השתיקה מביכה את נאוה. "בואי נשב על הספסל לרגע".

"אני ממהרת. אבל, שיהיה".

"חלי, אני בושה בעצמי", ידעתי, סחה חלי בליבה, ידעתי. "אין לי רשות לבוא ולומר לך 'טעיתי. פשוט הייתי אכזרית", קולה נחנק קמעא, אך היא התביישה לבכות. "אבל אני רוצה שהיום תחשבי קצת, על רגשות חרטה שלעיתים עולים באדם, על אכזבות שיש לי מהקשר הזה. אני… אני לא  רוצה לספר בדיוק מה קרה לי, אבל תלמדי עליי זכות.

בבקשה, חלי. עברה עליי חצי שנה קשה מנשוא. אין לי חברה, אלא חבל על הצוואר. אני לא רוצה לחפש מישהי אחרת, כולן מתלחששות על כמה אני מושחתת שנפרדתי ממך ואת ויתרת לי בקלות שכזו. הלוואי והייתי כמוך, חלי…" נאוה התייפחה פתאום וחלי נבוכה. היא שתקה.

"תחשבי על זה, את לא חייבת לי כלום", הודתה נאוה. "לא מגיע לי כלום". היא קמה ועזבה.

20:00

"נאוה, חשבתי". זו חלי. נאוה מתיישבת כשאפרכסת הטלפון בין אוזנה לכתפה וליבה עומד מפעום. "דיברתי עם חברתי לאה בנוסף לכול", ליבה של נאוה נצבט, 'חברתי לאה'? "לאה אמרה לי שיהיה לה מאוד קשה להיוותר לבד", בטח, ענתה נאוה בלבבה, את לא כמוני, מחליפה חברות כמו גרביים. את ערכית, מתחשבת, בעלת לב זהב. וחלי ממשיכה: "יהיה לי מאוד קשה להתרגל לשינוי הזה. אבל, את זוכרת את שיעור חינוך באותו יום שסלחתי לך?"

"בוודאי", ניעורה נאוה. "היה זה יום פטירת רחל אימנו!"

"ובכן, אני חושבת שהשיעור הזה, בו זלזלתי בתחילה, חדר אל תודעתי דווקא בגלל הניסיון בו ניסה אותי בורא עולם באותו יום, ולכן אני רוצה להוכיח לעצמי, לעולם, לקדוש ברוך הוא ולך, שאני מסוגלת להתגבר על רגשות קטנוניים ולומר לך ש…." חלי שאפה אל קרבה את ניחוח החביתות המיטגנות במטבח עבור הילדים.

נאוה שאפה אל תוך תוכה את התקווה. שנה וחצי בסמינר לפניה, ועוד שנתיים וחצי לאחר מכן, היא חייבת את חלי לצידה כמו פעם. לכייף, לצחוק, לחיות.

"שכן, אני מוכנה לחשוב עוד קצת, היום בלילה ומחר בבוקר. אני לא רוצה להחליט מהר כל כך".

נאווה מיררה בבכי. "תודה", השחילה מילה בודדת באומללות.

למחרת בבוקר מיהרה נאוה לשבת במקומה בכיתה, דרוכה ומתוחה כקפיץ, כאשר אישוני עיניה קלטו עיצוב שוקולדי ענק עטוף בצלופן, קשור בסרט משתלשל גדול, אדום. לצדו, על גבי השולחן האפור, נח נייר לבן בוהק, מודפס ועטוי למינציה, מקושט בלבבות אדומים, פרחים ורודים וסוכריות, ועליו נכתב:

"לנאוה,

אני רוצה להיות רחל אימנו,

להיות סמל הוויתור והנתינה.

ולכן,

ניפגש היום בפארק הכחול,

את, אני ולאהל'ה.

נכון, גשום היום, אך עבורי (ועבורך)

אלו גשמי ברכה של ממש.

באהבת אמת,

רחל- חלי".

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

"היכן כל ההבטחות שלו ל'בית של תורה'? מדוע קולו אינו מתנגן בסלון?"/פנינה ריימונד סיפור לסוכות: אתרוג מהודר או ענק מזהב? מיתרי המצפון היהודי, הכינור ילד קטן עם נשמה גדולה חלק ב'/פנינה ריימונד על אם וערך/ יעל צין ושובה בן חיים