נכנסתי בשערי הישיבה הגדולה "תפארת תורה", תחת חיקי גמרא גדולה.
לבי הלם בקצב של דרבוקה מזרחית אנרגטית במיוחד. אני הולך להיבחן על מסכת קידושין!
"סליחה?" פניתי אל אחד הבחורים שעבר על יד המדרגות, "איפה המשרד?"
הלה טפח על שכמי בחוזקה, "מבחן קבלה?" הצטחק.
שרירי גופי רפו מעט ושפתיי התעקלו לכדי חיוך נבוך. "כן…" נאנחתי והיטבתי את הגמרא שבידי.
הבחור הנחמד הראה לי את הדרך ואחר לחץ את ידי, "אתה נראה בחור טוב. תעשה חיל, צ-דיק!"
"תודה, וכן למר…" קדתי קלות והוא פנה לאחור. פתע הסתובב ושאל, "מה שמך?"
"יניב".
"בהצלחה, יניב!" אמר, והלך.
צעדתי על פי ההנחיות, ואז הבחנתי בו.
יושב נינוח על כסא כחול מול דלת המשרד הפתוחה, ראשו שעון על הקיר שמאחוריו ומזמזם לעצמו מנגינה מוכרת. הוא היה גבוה מאוד, כמעט כמוני. ראשו נגע בתמונת הקיר התולה מאחור.
שנתיים שלא פגשתיו, מאז המליץ לי המשגיח בישיבה הקטנה לעבור לישיבה רצינית יותר המתאימה לרמתי הגבוהה. לסברתו.
"מוטי ריינר?" לחשתי.
מיד הוא הרים את ראשו. "אני לא מאמין!" פיו נפער, "רביבו!!!"
ואז הוא קם ולחץ את ידי באמיצות.
* * *
שנתיים וחצי קודם:
"רביבו, אתה ממילא ליד הארון ספרים…" צעק שלומי, "תביא ת'סידור 'שלי!"
"למה דווקא אני?" התרחקתי משם במהירות.
"ככה!" שלומי התחיל להתרגז. "כי אתה היחיד בגובה של עץ ברוש ויכול לעשות את זה הכי ב י ע י ל ו ת…" הטעים.
"חחחחח…" הדי צחוק נשמעו ברחבי החדר הגדול.
נאלמתי דום.
"תתבדח קצת, רביבו", נזף באוזני אחד הבחורים, שאת שמו לא קלטתי עדיין. "זרום עם החיים…"
חייכתי במאמץ רב והגשתי לשלומי את סידורו. הוא קרץ לעבר איציק.
מבחינתו הייתי ה"שעיר לעזאזל".
* * *
לאחר חודשיים:
קמתי בכוח מהמיטה. השעה הייתה 9:00.
במקום "מודה אני" נפלט מפי "אוווווווווף…." אחד ארוך.
אימא בירכה אותי ב"בוקר טוב" אוהב כזה ולא חקרה לפשר השעה החריגה. לא רציתי לצערה, והחלטתי לא לספר לה לעת עתה על הקורות אותי בין כתלי הישיבה, על אף החודשיים הקשים שעברו עליי.
התארגנתי ורצתי לשחרית בשטיב'ל, ולאחר מכן הלכתי לישיבה באיטיות.
קבלת הפנים באותו יום הייתה "נחמדה" מאוד, והיא ציפתה לי הפעם ממש בשער הכניסה.
"למה איחרת, חבר?" הריע בקולו בחורצ'יק נמוך במיוחד בעל קסם אישי בולט. "נתקעת במשקוף של החדר? חבשו אותך? תראה…" הוא התקרב אליי ועטה על פניו ארשת דאוגה. מישהו כחכח בגרונו עמוקות.
לפתע פרץ הגוץ בצחוק בלתי נשלט ואחז בבטנו. קולות נוספים כמו כינוי של "ג'ירף" הצטרפו אליו והמחזה המרתק לא חדל. פניי הלבינו.
חמקתי אל תוך ה'קרוון'. רציתי לפנות אל המשגיח אך ידעתי בבירור שפנייה מסוג זה תערער את מעמדי החברתי עוד יותר. חזיתי את המשך לימודיי במקום כסיוט מתגבר ללא מעצורים. כדור שלג התופס תאוצה, גדל ומתכדרר ותופח והורס את כל הנקרה בדרכו. סוחף, אימתני, בלתי נשלט.
לא היה אכפת לי מה 'הם' עושים בחוץ כעת. רצתי לכיוון בית המדרש וניגשתי אל ארון הקודש. הנחתי ידי על הפרוכת הקטיפתית וליטפתי אותה. עיני ירדה דמעה. ביקשתי מבורא עולם שיסדר את העניינים. תיניתי בפניו את כל התסכול והצער שאני עובר בימים אלו של תחילת שנה, בכיתי, התחננתי.
לא היה לי עוד מישהו לשוחח עמו.
היו אי אלו בחורים שקטים שניסו להגן עליי, אך נתקלו במשפטים שנונים וחריפים, עד אשר הרימו ידיים מהעסק.
הסיטואציה הזו חזרה על עצמה מספר פעמים לאורך מחצית השנה הראשונה בישיבה. לא ידעתי מה מצאו לנכון חבריי החדשים דופי בגובהי הנישא. אומנם חריג הייתי בנוף המקובל ואכן הציקה לי עובדה זו, אך בתלמוד התורה על ברכיו גדלתי כה התרגלו למראי. הילדים היו חבריי עוד מהגן, והקשרים היו מבוססים ולא נזקקו לסיבות חיצוניות.
מה עוד, שמומים וחסרונות לא נעדרו מבחורים שונים מה'שיעור'. אפים עקומים, חטוטרות סמויות, עיניים עצלניות, ושאר מרעין בישין… לא. אינני חפץ ללעוג אף לא לאחד מהם, כי אני מאמין בכל מאודי בעובדת היותם חלק אלוק ממעל. אך… מדוע נבחרתי להיות הקורבן?
כן, שה תמים לעולה.
* * *
זה היה ב'קעמפ' השנתי. טיול בן שלושה ימים.
בתחילה לא סיפרתי להוריי על הטיול, אך מהר מאוד נודע להם אודותיו והם כמעט הכריחו אותי ללכת על זה. "אתה חייב להתאוורר קצת, יניבוש", אמרה אימא שלי. ואבא הוסיף, "תנצל את זה, ילד".
אז נסעתי.
בערב, סמוך לביתני השינה, יצאו כולם אל מגרש הכדורסל.
לא רציתי להיוותר לבדי בחדר הקודר, ישבתי אפוא על המדרגות האפורות וצפיתי ב"חבריי" המשתובבים.
איציק תפס את הכדור בידיו למשך דקה ארוכה, כולם צעקו עליו.
יוסף הכניס סל ומישהו התעצבן.
דביר, שהסבלנות שלו דומה לימות החורף… פרש מהמשחק 'על ההתחלה' ואחת הקבוצות התחילה לצבור 'סלים'…
בני הקבוצה היריבה צעקו "בוז!" וצחקקו בידידות, אך תנועותיהם היו מהירות כברק וניסיונותיהם לא צלחו.
"זה לא פייר!" התבכיין אחד המשתתפים בקבוצה הזוחלת… "יש לכם את יואל!!!"
יואל היה בחורצ'יק שהגיע לגובה כתפיי, והוא היה גבוה יחסית. לכן הצליח לא פעם להכניע את הקבוצה היריבה.
"קחו את רביבו, חחח…" געה בצחוק שלומי ומסר את הכדור ליואל בפעם המי-יודע-כמה. "הוא יותר גבוה מיואל במטר!"
כמה מהמשחקים הביטו בי סתם כך, וכל השאר צחקקו בקולי קולות.
פתאום מוטי הנמוך, הליצן שבחבורה, קרב לעברי. התכווצתי במקומי והסטתי את מבטי לצד האחר.
"אולי תעזור לנו לנצח?"
שתקתי.
"נו?" הוא נגע בשרוולי וניערו. "אתה בא?"
משכתי בכתפיי.
"מה הקטע? צומי!"
לפתע חשתי דחף עז בכל גופי. עצמותיי ושריריי כאילו התחננו, דרשו.
קמתי באחת.
"יופי", אמר מוטי השחצן. "לפחות תעשה משהו במקום לרבוץ כמו… כמו-"
העפתי לעברו מבט יוקד.
למרבה תדהמתי השתלבתי בטבעיות בעיצומו של המשחק. לא הייתה התייחסות מיוחדת לקיומי, אך זה לא היה אכפת לי. שעטתי אנה ואנה בזריזות מטורפת וביצעתי תמרונים בלתי צפויים.
מוטי דאג לזרוק אליי את הכדור ואני רצתי לעבר הסל וכמעט שקלעתי, אלא שהקבוצה היריבה גברה עליי תוך השמעת מילים פוגעניות, ועובדה זו כמעט וסילקה ממני את המוטיבציה להצליח.
"נו, נראה אותך, גורד שחקים ניו-יורקי חחח…"
"הגובה שלך לא יעמוד לצדך רביבו, שכח מזה!"
לא הרמתי ידיים. שוב דאג מוטי למסור את הכדור הנחשק אל החבר שעמד לצדי. הלה שיגרו אליי תוך תמרון בלתי מוצלח שאך סיבך אותי.
"הגובה שלך לא יעמוד לצדך רביבו, שכח מזה! סל אחד אתה לא תקלע…" זרק שלומי.
כמעט ומעדתי. חשתי כי מישהו עבר כאן על הכללים מתחת לאפי, אך הייתי כה בקרבת הסל ושריקות עידוד פתאום נשמעו לאוזניי "יניב, אל תאכזב!", "יניב, מהר…", "יניב!!!" בת שחוק השתפכה על פניי.
הכדור הושחל. סל!!!
הקבוצה שלי לא נשאו אותי על כפיים, רק המשיכו לשחק ביתר מרץ ואון. רק מוטי העניק לי מכה על הגב. נשגבה בינתי האם מתוך קנאה עשה זאת או שמא מריבוי שמחה?
אחרי דקות מתישות של ניסיונות כושלים מצד חבריי, שלעניות דעתי כל חפצם היה להפגין את כוחם גם הם, ביצעתי שוב את הסל הנכסף…
תיקו.
"וואו, יניב!" שאגות שמחה אפפו אותי מכל כיוון, בשעה שבפסיעות נמרצות התהלכתי לעבר חבריי המבסוטים. "רק עוד אחד, בקשה יניב! אחד…"
* * *
"רביבו!" קרא לעברי מוטי ריינר. מה עכשיו? "יאללה, בוא לשחק כדורסל, מה אתה יושב כל היום בחדר החנוק הזה? צא קצת, תנשום אויר, תיהנה מהחיים…סגור ת'ספר…" למרבה תדהמתי, הוא שלף תחת ידיי את ספר המתח שלי והיה נראה שונה מתמיד.
טון דיבורו היה רך, והוא אפילו חייך. "אתה בא?"
היה שקט ואני פתחתי את פי וסגרתי אותו שוב ושוב. כה הורגלתי לשתוק!
ישבתי על כיסאי הנצחי ולא הגבתי.
"טוב", מוטי הנמוך הניח את הספר שלי על השולחן והתקדם לעבר היציאה, "אם תרצה – תבוא, חבל", הפטיר.
הייתי המום.
לא המשכתי לקרוא בספר, רק ישבתי וחשבתי לעצמי: מה קרה לפתע פתאום?
האפיזודה הזו חזרה על עצמה במשך שבוע תמים. שידולים, קצת עצבים ואפילו תחנונים.
משום מה אף ההצקות נעלמו לחלוטין.
לאט לאט התחלתי להמעיט את התנגדותי למשחק. בתחילה שחתי באוזניו של מוטי, "אין לי חשק", "עזוב אותי", "מחר…", עד שתמה מסכת התירוצים. מה עוד, שהוא הביא אתו את תגבורת – את יוסף ודניאל, שממש חילצו אותי מהכיסא בכוחות משותפים…
וכך מצאתי את עצמי בכל שעת משחק שבועית, מוקף בידידיי משכבר הימים, נועצים בי מבטי הערצה ואהדה. כן, וגם מתקוטטים על השתייכותי המפלגתית…
בארוחת הערב אימא הביטה אל תוך אישוניי הזורחים וקרצה לעבר אבא שלי.
הם ידעו הכל!
* * *
הישיבה הגדולה "תפארת תורה":
גררתי אחריי את המזוודה האפורה, בידי השמאלית חליפתי המכבידה.
מחיתי את מצחי המיוזע והבטתי ימינה ושמאלה. הו, הנה החדר שלי, בדיוק כפי שהסביר לי המזכיר. ליבי עמד מפעום. אני עומד ממש לחיות כאן, בחדר הזה, עם עוד שניים או שלושה בחורים. לחלוק איתם מקום, זמן, רעש או שקט. מעט לריב ולהתפייס, להתווכח ולסלוח. ולטפוח על השכם…
נשמתי עמוקות והתכוננתי לדרוך על מפתן החדר, ואז נתקלתי בבחור רם ונישא.
נשימתי נעתקה.
רוח הרים נשבה בעד החלון וליטפה את פנינו.
מוטי שלח אליי חיוך רחב ומזמין, ושנינו התכופפנו כדי לעבור מתחת למשקוף…
– סוף –
מבוסס על סיפור אמיתי, השמות בדויים וכל קשר בין השמות למקרה מציאותי אינו אלא מקרי וללא כוונה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
