בס"ד
חיים (שם בדוי), ילד בן 8.5 הלומד בכיתה קטנה (רגשית) בבית ספר רגיל, הכיתה מונה שבעה בנים עם לקות למידה וקשיי התנהגות קשים. חיים סובל מהתפרצויות זעם, חוויה של דחייה בכל מה שקשור ליחסים עם חבריו, קושי מול דמויות סמכות וקושי לעמוד בכללי בית הספר והכיתה. הוא נוטל ריטלין עקב בעיית קשב מאובחנת. לאחרונה הוא אף חווה סוג של חרם חברתי מצד כמה מחבריו ומדמות בולטת בכיתה וכתוצאה מכך הוא הפך לילד דחוי.
חיים הוא בן יחיד להורים שחיים כיום בנפרד. במסגרת עבודתי כתרפיסטית בבית הספר שבו הוא לומד, אני פוגשת אותו אחת לשבוע באופן פרטני ובנוסף במסגרת קבוצתית של כיתתו, על כן נתייחס לכיתה כקבוצה. ההיכרות שלנו נמשכת יותר משנה.
חיים מתמודד עם קושי גדול לווסת את רגשותיו, עם סף תסכול נמוך, עם דחייה חברתית ועם קשיים בתקשורת חברתית שבאים לידי ביטוי בתוקפנות, ובחוסר רגישות לצד השני.
כיוון שחיים מתנגד בחדר הטיפולים להתבונן אל תוך עצמו וללמוד לנהל את רגשותיו, החלטתי לנסות לעבוד על ענין זה גם במסגרת הקבוצתית, שבה גם שאר החברים זקוקים להתערבות בתחום ניהול כעסים, ובעצם לייחד כמה מפגשים קבוצתיים לעבודה טיפולית על רגש הכעס.
אזכיר שוב שחיים (כחלק מילדי הקבוצה) הוא ילד עם קשיים בהיבטים רבים ובמיוחד בכל הקשור לניהול הכעס, התוקפנות שלו ובעיקר מתקשה לווסת את כעסיו, כיוון שאינו מודע לעולמו הרגשי ומתקשה להמליל את המתרחש בנפשו. עקב כך ראינו לנכון לקחת את רגש הכעס ולהקדיש לו מפגש או יותר ולעבוד עליו בצורה ברורה וממוקדת.
לעבודה טיפולית בקבוצה חיפשתי טקסט שייצור הזדהות אצל חברי הקבוצה, בתחום הצר של וויסות רגש הכעס (מתוך נושאים רבים שעומדים על הפרק בעבודה עם קבוצה ספציפית זו). ראשית, הטקסט עוסק בנושא המעורר אצל התלמידים חוויות שליליות כמעט מדי יום (התפרצויות זעם וכדומה). שנית, הטקסט מתאר סיטואציה יומיומית- משחק בקוביות בניה אשר בן רגע נהפך לכאוס ולאובדן שליטה. הגיבור אכן מגיב בצורה יוצאת משליטה וכאן הטקסט בעצם מאפשר לנו ליצור שיח על התחושה הראשונית הזאת של חוסר שליטה וחוסר וויסות רגשי. יוני מתאר מה עובר על הילדים ולאחר שיזדהו עמו יוכלו לייעץ "לו" (כאשר בעצם העצה היא עבורם) מה כדאי לו לעשות, איך היה יכול לנהוג אחרת במסגרת המגבלות כפי שהם מכירים אותן (הקושי לשלוט בהתנהגות). יוני בעצם מהווה פתחון פה בשבילם.
הטקסט שבחרתי נקרא "לפעמים יוני כועס", מתוך הספר "סיפורים מתוך הלב של יוני"/ אהובה רענן וחיים ולדר, ובו מקבץ התמודדויות שילדים עשויים לחוות.
הטקסט מתאים לעבודה עם כיתתו של חיים מתוך התחשבות בשני הגורמים: חיים והכיתה.
חיים חווה המון תסכולים בבית ובחברה ואינו יודע לווסת את רגשותיו. סף תסכולו נמוך ואינו מגיב בצורה מותאמת לכעסים, ואלו רבים. הכיתה בה חיים לומד צריכה לרכוש דרכי התמודדות מולו, להתמודד עם הכעסים והדחייה שהוא מעורר אצלה, ולווסת תחושות ובפרט את הכעס.
בטקסט הנבחר אנו פוגשים ילד הנתקל בסיטואציה מרגיזה ומכעיסה, ובעיקר מתסכלת מאוד. הילד מגיב תגובה ראשונית חסרת שליטה, תגובה הרסנית שאינה מקדמת, ואז גורם חיצוני (במקרה זה, זוהי אמו) עוזר לו למצוא פתרון למצב המכעיס. אמנם הטקסט אינו מעלה פתרונות רבים כיצד עליו להתמודד להבא במצב כזה, איזה גורם פנימי בתוכו יעזור לו וכיצד להימנע מתגובה שכזאת, ופה המקום שלנו להתערב ולהעלות את הנושא "על סדר היום" כדי שהקבוצה תציע פתרונות וכך בעצם תדבר על עצמה. מעבר לכך, בהכרות עם הילדים, נראה כי הטקסט מייצר הזדמנות להזדהות עם דמות שמגיבה לכעס בצורה דומה לילדי הכיתה: בסיפור, יוני מתואר כזועם ביותר בעקבות המקרה שקרה לו (בועט, צועק, הורס את מה שהוא בנה…) ומקרה זה דומה מאוד לתגובותיהם של הילדים בכיתה וכך הם באמת ירגישו שהדמות מייצגת אותם וביחד הם זקוקים לתיווך ההתמודדות עם הכעס.
שיקול נוסף, אחת מדרכי ההתמודדות אותן הטקסט מציע לנו היא הדיבור הפנימי אותו אדם יכול לשלוף בעת הצורך (מה שרובנו עושים באופן טבעי). בטקסט יש דוגמה אותה יוני יכול להגיד לעצמו כדי להירגע: "כשטלי מקלקלת זה לא בכוונה אבל זה מכעיס שהיא הורסת". הפתרון הזה אמנם גבוה אך ישים, ברור לנו שבמפגש אחד התלמידים לא יתחילו להרגיע את עצמם לבד אך חשובה לנו ההיכרות עם הכלי הזה, וחשובה יותר ההזדמנות לתת לתלמידים אפשרות להציע בעצמם פתרונות אחרים שישימים עבורם כפי שהם רואים זאת.
מבחינה מטאפורית, הטקסט מתאר את ההרס שיוני יצר כשבעט באבני הלגו ממש כמו הרס עצמי של ילד בהתפרצות: "אין מגדל, אין ארמון, אין גדר שתשמור". במידה והקבוצה תאפשר (אם לא כרגע אז נוכל לחזור לדימוי מאוחר יותר) נוכל לדמות זאת לגדר הפנימית שלהם ששומרת עליהם מפני עוצמת הכעס שלהם, גדר שהם עצמם צריכים לבנות אותה במסגרת יכולותיהם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
