בהקשר נושא הזקנה, שיחה שהייתה לי עם אחד מבני לפני שנים מספר, מהדהדת ומעוררת בי הרהורים ושאלות שברצוני להעלות לדיון.
- האם אני כסבתא אמורה 'להרוויח' את יחס הנכדים אלי, ולעשות להם אטרקציות, כך שהקשר תלוי עד כמה שאני עומדת בדרישות?
- האם האחריות לקשר מוטלת אך ורק עלי?
- האם מקומי ומעמדי כסבתא מקנה לי היום איזשהו ערך בפני עצמו ללא תנאי, אך ורק בגלל היותי אימו של אחד ההורים?
- האם להורים יש תפקיד כמתווכים ביני ובין הנכדים? ואני לא מתכוונת שהם אמורים 'לשווק' אותי. (אז למה אני בעצם מתכוונת?)
אנחנו נכנסים לעניין הכבוד שאנו חייבים בו להורינו ולהוריהם. וכאן אנו נתקלים בדילמה.
כמה קשה היום להעריך ולכבד מישהו שלא מצטיין או הוכיח את עצמו בתחום זה או אחר.
העולם מציע לזרום, לא להיות כבד, הקידמה שועטת בצעדי ענק והחיים משתנים חדשות לבקרים, כך שמי שלא עומד בקצב נזרק לשולים ככלי שאין חפץ בו.
מה יעשה הזקן האיטי והשחוק שמרגיש מפגר, לא בעניינים, לא מצליח לשווק את עצמו, אין לו כישורים עכשוויים, ולא מוצא קהל שמעריך את ניסיון חייו?
השבוע אני רק מעוררת מחשבות והרהורים, ובעזרת ה' שבוע הבא יהיה עוד הרחבה בנושא.
על מלאכים וילדים [בני כל הגילאים]
'את חייבת להתפלל עליו', אמרה לי כלתי, 'אין שום סיכוי שהוא יצליח לעבור את העלייה לתורה, הוא פשוט לא יודע. צריך להתחולל נס ומלאך ידבר מגרונו.'
התפללתי, כמובן. ונחשו מה קרה. המלאך אכן התייצב לימינו של נכדי והוא קרא בקול צלול ללא אף טעות אחת.
אז הפעם לא אכתוב על ניירות הטישו שהועברו בין המחותנות והכלה, אלא על מלאכים שמלווים ילדים.
לפני שנים עמדתי ליד דלת ביתי בתחתית גרם המדרגות וראיתי את בִתה התינוקת של שכנתי עומדת בראשו בחוסר יציבות מפחיד, גופה הקטנטן היה מוטה באלכסון כלפי מטה והנפילה נראתה כמעט בלתי נמנעת. קפאתי במקומי, התאפקתי ולא השמעתי את הצעקה שעמדה על דל שפתיי, כי ידעתי שהבהלה תגרום לנזק. ואז, הילדה התיישרה, אחזה במעקה והחלה לרדת לאיטה.
איך אפשר להבין את מה שקרה באופן הגיוני, האם לא ברור שמלאך אחז את הפעוטה ומנע את הנפילה הטבעית? כמובן שהאם לא ידעה מאומה על התרחשות הדברים.
כמה שנהיה מסורים, כמה שנשקיע ונתאמץ, מי מאיתנו יכול להשלות את עצמו שאנחנו מגדלים, דואגים, ושומרים על ילדינו. לולא ההשגחה התמידית המקיפה את הילדים, בלי הסייעתא דשמיא שבכל רגע ורגע, בלי הניסים שבכל יום עימנו, איך היינו מסתדרים?
ומתוך הניסים הגלויים אנו אמורים ללמוד גם על אלו הנסתרים…
ובחזרה לחוויות הבר מצוה של נכדי אלחנן. (אני יודעת שכבר כתבתי על כך באירוע הקודם, אבל מה לעשות וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש.)
כמה נהדר לראות קהילה משתתפת ושמחה כאילו הם כולם חלק ממשפחה. מגשים מלאי כל טוב זרמו אל הבית, אנשים טרחו והגיעו לבית הכנסת כשכל אחד רוצה לקחת חלק באירוע משמעותי שכזה. כמה דישון קיבלו עצמותי מלשמוע פירגונים הבאים מעומק הלב על בני הזוג וילדיהם. ואיך התמוגגתי לראות את חתן הבר מצווה רוקד באמצע המעגל עם ילד עם הילד עם תסמונת דאון.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
