רבקי (שם בדוי) נכנסה לחדר מהוססת, היה לי קשה לצוד את מבטה, אך כשהיא הרימה את עיניה היה בהן עומק מיוחד, רגישות ותבונה…
ביישנות היא אחת מהתכונות המיוחדות שהצטיינו בהם היהודים, אולם, "לא הביישן למד…" למידה במובן הרחב היא התנסות. חווית הלמידה מונעת ע"י הסקרנות והתעוזה. תינוק זוחל לפינות מרוחקות בבית, נוגע, טועם, חווה. אמו עומדת מנגד, משגיחה, מאפשרת להתנסות.
ביישנות היא תכונה מולדת. ישנם ילדים הנולדים עם נטייה לביישנות או טמפרמנט עצור או מופנם. אולם, לעיתים, אווירה משפחתית ביקורתית ונוקשה, חוויות כישלון בילדות, מצבי חיים מלחיצים, או קושי בקבלה עצמית, עלולים לגרום לביישנות "כובלת". ואכן, חוקרים סבורים שמדובר בשילוב של השפעות גנטיות וסביבתיות. מחקרים מראים שהורים לילדים ומתבגרים עם חרדה חברתית נוטים לחוות בעצמם חרדה חברתית. מסתבר, שהורים פחות חברותיים הנוטים ליחס חשיבות מוגזמת לדעתם של האחרים, עשויים להעביר לילדם מסר שגוי שהעולם טומן בחובו סכנות רבות, ומוטב להימנע ממצבים העלולים לגרום לתחושות של אי נעימות ואף השפלה. וכך, הרצון הטבעי להגן על הילד מדחייה חברתית ומכאב, גורם לילד להימנע ממצבים חברתיים ומנציח את הדפוס של פחד, חרדה ובדידות מרצון.
ישנן רמות שונות של ביישנות; רמה גבוהה וקיצונית של ביישנות עלולה להוות חרדה חברתית או פוביה חברתית. אנשים החשים ביישנות בנסיבות מסוימות עשויים שלא לחוש ביישנות בנסיבות אחרות.
ביישנות בדרך כלל נחווית במצבים פחות מוכרים, אם כי במקרים קיצוניים היא עלולה לקרות גם במצבים ויחסים עם אנשים מוכרים. כדי להתמודד עם תחושת חוסר הנוחות במצבים אלו, אנשים ביישנים לרוב נמנעים מאותם מצבים, אך כך הם נקלעים למעין "מעגל קסמים" בו המצב החברתי נשאר זר, בלתי מוכר ומאיים. בצורה זו הביישנות מנציחה את עצמה.
ישנם ילדים ביישנים אך עם "נוכחות" שקטה בחברה, מאושרים ומרגישים אהובים ומוצלחים.
אולם, ישנם ביישנים שאינם מאושרים. הם "כבולים" בתוך הביישנות שלהם. אינם יוזמים קשרים חברתיים, בסתר ליבם מצפים שיבוא יום ויזכו לצאת מהבדידות שגזרו על עצמם, כל סיטואציה חברתית מאיימת עליהם, הם נראים כאילו ואינם מעוניינים בקשר, אך כשילדים אחרים מתרחקים מהם הם חשים החמצה.
ביישנות יכולה פשוט להיחוות כתחושה של חוסר נוחות או חוסר ידיעה מה לומר במצבים חברתיים, אך לעתים מתווספים אליה גם תסמינים גופניים. הסובלים מביישנות יכולים לחשוב על עצמם שהם "משעממים", לפעמים הם עשויים להתנהג בצורה "מוזרה" בניסיון ליצור עניין, מה שיכול לגרום לאחרים להתרחק מהם עוד יותר.
בעיה התנהגותית אצל אנשים עם חרדה חברתית היא הנטייה להימנע ממצבים מעוררי חרדה. ההימנעות ממצבים מעוררי חרדה גורמת אוטומטית לירידה ברמת החרדה. אולם, הירידה המידית בחרדה מלמדת את הילד החרד ש"כדי להרגיש פחות חרד צריך רק להימנע מקשרים חברתיים". זוהי מסקנה שלילית המובילה לבידוד חברתי.
חשוב לברר עם הילד/ה מהי החוויה שלו. האם הוא מאושר באמת? האם הוא מסופק? ניתן לבדוק זאת בעזרת רשימת "משאלות". איך הילד מרגיש ביחס לעצמו? האם הוא מרוצה מהישגיו? האם הוא רוצה לשנות?
אם הילד/ה מדווח על חרדה חברתית, כלומר: ביישנות "כובלת", אסור להשאירו בתחושה זו. צריך לעזור לו.
איך מטפלים?
ראשית, צריך להבין, שכמו כל תהליך של שינוי (דיאטה, למשל…), יש להקדיש זמן ומחשבה להצלחת התהליך. צריך לגייס את המוטיבציה של הילד ע"י העצמת התועלת בתהליך, ולראות בפרופורציות הנכונות את ה"מחיר", כלומר: את הקושי בשינוי.
המטרות צריכות להיות ברורות, ריאליות (לא נגיע לעולם לשלמות), והדרגתיות. את המטרות בוחרים ביחד עם הילד.
חשוב לבנות עם הילד/ה סולם היררכי (מדורג) של רמות החרדה (1-10) של מרכיבי האירוע, למשל: להתקשר לחברה, להזמין אותה, לשאול האם האפשר ביום אחר… וכ"ו.
אחת לשבוע יש לערוך "מאזן" של מטרות ולפרט את מה שכבר הושג ואת מה שעדיין לא הושג, חשוב לדבר על ההתמודדות ולהעצים את מה שכבר נעשה! שום דבר לא ברור מאליו! חיזוקים מקדמים לקראת המטרה. הכינו רשימת הצלחות שתלך ותגדל עם הזמן.
חשוב לזכור שהצלחה היא לאו דווקא נטולת חששות, אלא ההתגברות על החששות.
אורית ביטון – B.A. בחינוך מיוחד (לקראת M.A). מאבחנת דידקטית ומנחת הורים עם הסמכה של ש"פי במשרד החינוך
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
