הסיפור שאת מספרת לעצמך

שיתוף ב email
שיתוף ב print

נכון שזה קרה גם לך?

שמאכל מסויים, אהוב עליך מאד, הפך ברגע למאכל שנוא, בגלל שהוא היה רקוב, או העלה בך בחילה, או שגרם לך לתחושה לא נעימה אחרת?

לי למשל זה קרה עם במבה. מאז ומתמיד אהבתי את החטיף הזה. כל הילדות שלי אכלתי ממנו לא מעט, בשבת, במסיבות, נהנתי ממנו עד מאד. אם אחשב את סך החטיפים שאכלתי בכל הילדות שלי, אולי זו תהייה אפילו משאית במבה.

אבל פעם אחת בה אכלתי במבה, ומיד לאחר מכן קיבלתי צהבת, גרמו לכך, שעד היום, עשרים ושתים שנה אחרי אותו המאורע אני לא נוגעת בזה.

עיוותי חשיבה

מכירות את התכונה הזו בפוטושופ (תוכנה לעיבוד תמונה), שניתן לקרחת תמונה של מישהו ו"להתעלל" בה? אפשר למשל, להגדיל לו את האף, מעבר לכל פרופורציה, ואת העיניים לעוות מאד, כך שייראה ממש סיני, את הלחיים להסיט, והרי לכם מפלצת! באופן דומה פועל המוח שלנו.

המוח יכול לקחת את כל החוויות המוצלחות שיש לנו לגבי במבה, ביטחון עצמי, הצלחה, הנאה והגשמה, ופשוט להשמיט אותן, ברגע שהוא חווה קושי או כישלון אישי, בתחום כזה או אחר. זאת אומרת, שבעצם, הזכרונות שלנו, לא בהכרח מדוייקים, כי הם עברו "עבודה בפוטושופ" לפני שהם נכנסו לתאי הזיכרון שבמוח.

המוח שלנו מבצע הכללות עיוותים והשמטות.

כך למשל, אדם אופטימי, עשה הכללות לחוויות המוצלחות שעבר וכך הגיע לתובנה ש"אני אדם מוצלח מאד", ותוך כדי כך השמיט, או בחר שלא לזכור הרבה מן הכשלונות.

אדם פסימי עושה בדיוק את ההפך. מחקרים בתחום המוח מוכיחים כי מוח של אדם פסימי ומוח של אדם אופטימי שונים בחיבורים העצביים שלהם.

באופן דומה מתחוללים במוח שלנו עיוותים.

מה הכוונה? הרי הרבה מן הפרטים שמתרחשים מסביבנו לא ידועים לנו ואנו "משלימים" אותם. למשל, שלומית, אותה פגשתי הבוקר, לא טרחה להשיב לברכת השלום הלבבית שלי. למה? באמת שאני לא יודעת, אבל באופן אוטומטי אני "משלימה" את הפרטים החסרים הללו.

למשל, אני חושבת לעצמי "אולי היא לא ראתה אותי, כי הייתה עסוקה בעצמה", או "היא לא אוהבת אותי" או אולי "אני לא מספיק חשובה לה" או אולי "היא בדיוק שמעה בשורה שהטרידה אותה מאד ולא שמה לב כלל לברכתי".

הזכרונות שלנו

הזכרונות שלנו, הזכורים לנו כאמת מוחלטת וצרובה באש, עברו למעשה הרבה "פוטושופ". למה? בגלל שהרבה מן הזכרונות המשמעותיים ביותר שלנו התרחשו כאשר היינו ילדות, ואז הסתכלנו על ההורים שלנו כעל "אלוקים" שיש להם כל הכוח הכסף והעוצמה, הזמן והיכולת (הרי הם לא חייבים ללכת לבית הספר…) והמבט כל כל החיים היה מגובה מטר ומהבנה ילדותית. היום, כאמהות בעצמנו, ברור שהכול נראה אחרת לגמרי.

האם הסיפורים שאנו מספרות לעצמנו על העבר או ההווה מדוייקים? זו שאלה טובה. בכל מקרה, זו הזדמנות לבחון אותם מחדש מתוך מבט בוגר ואחראי.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.