בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (מדרש רבה, קהלת, פרשה ז').
בשבע השנים האחרונות, ביצעתי למעלה מ-1,700 בדיקות קשב – וזהו הגורם שהכניס אותי עמוק לעולמם של בעלי הפרעת הקשב. ילדים רבים מאובחנים כיום בהפרעת קשב וריכוז, וסביר להניח שאחוז לא מבוטל מהם מאובחן בטעות. אך לא על זה באתי להרחיב. רציתי לכתוב לאמא שעומדת מול עיני, אך היא מייצגת לא מעט אמהות.
זכותה של כל אמא להאמין כי בנה הוא אחד ויחיד, 'גאון' ו'מחונן' ("לא בגלל שאני אמא שלו"). זכותה של כל אמא לחשוב שהנוירולוג טעה באבחנה, והמלמדים רק רוצים שקט בכיתה. זכותה גם להאמין שיש טיפולים אלטרנטיביים יעילים להפרעת קשב. זכותה לחשוב שריטלין ממכר – בדיוק כפי שזכותה להחליט שחיסון מזיק, ויותר בריא לא לחסן ילדים. מי אני שאומר אחרת? הרי לא אני ילדתי, קמתי בלילה, רצתי לרופא וגידלתי אותו עד היום.
ברור לי שאמא רוצה בטובת בנה. אני רק שואל: עד מתי? עד מתי תמתיני? עד מתי תאמיני? טיפול טבעי לא עזר, מבצעים, הבטחות ועונשים לא קידמו אותו. הוא כבר בן 14 ובקושי יודע לקרוא. חשבון ברמה של כיתה ג' וזרקו אותו משלוש מסגרות. ברור שכל המלמדים סתם האשימו אותו ורק רצו "לדחוף" לו ריטלין.
עד מתי את זורה חול בעיניים של עצמך? ילד ראשון "תרמת" לרחוב. ילד שני בדרך לשם. כל מי שרק מעז לרמוז לך שאולי יש הפרעת קש…… עוד לפני שהוא סיים את המשפט – כבר עינייך יוקדות דם, אש ותימרות עשן.
אז לא אמרתי לתת ריטלין. תעשי משהו אחר. מצידי שיהיה טיפול במלפפונים. העיקר תעשי משהו. הילד שלך מתרסק לך מול העיניים, ואת – נלחמת. נלחמת במי? ברב'ה? במנהל? במשרד החינוך?
השבוע שמעתי על מחקר שמעיד כי 70% מהאסירים בישראל – בעלי הפרעת קשב.,גם אם המחקר אינו אמין, הוא יכול להיות והוא מלא בהגיון, ובעצם ההגיון הטיפולי שלי אומר שבשביל להיות "שווה" בכיתה, אני צריך להיות מהמצויינים ומהמצליחנים. כמה מאמץ צריך ילד עם הפרעת קשב על מנת להיות מקובל בכיתה? כמה מאמץ צריך ילד עם הפרעת קשב על מנת להיות מקובל ברחוב? ניחשתם נכון. על מנת להיות מקובל ברחוב – לא צריך כלל להתאמץ. מספיק להחזיק סיגריה וכבר כל החבר'ה מצדיעים לך. אז אני לא מחליט אם לתת ריטלין או לא. אני רק יודע שיש מחיר (יקר מאוד) כשלא מטפלים בהפרעת קשב.
מי נתן לך את הסמכות להחליט ולבחור עבור הבן שלך לחוות כשלונות בלי סוף? מי נתן לך מנדט לוותר עליו?
עשרות (!!) בוגרים אמרו לי "למה לא אבחנו אותי עד היום"? השבוע פגשתי סטודנט לסיעוד שסייעתי לו לקבל הקלות בלימודים והחל לקבל ריטלין. הוא אמר לי בהתלהבות: "לא להאמין! המבחן היה עבורי כל כך קל, קיבלתי דוא"ל מהמכללה שקיבלתי את הציון הגבוה ביותר! בחיים לא קיבלתי כאלו ציונים, הייתי בטוח שהחליפו את המבחן שלי עם מבחן של מישהו אחר…" למה למנוע מהילד שלנו את הברק בעיניים ולהרגיש שהוא שווה?
אינני שש ושמח כשילד מקבל ריטלין – אבל אם ניסינו חלופות ולא הצלחנו – אז ננסה טיפול תרופתי. מה תעני לבן שלך כשיאמר לך "למה לא נתת לי טיפול מתאים? למה גרמת לי לשנוא את הלימודים? למה הייתי צריך להיות מהחלשים בכיתה? למה גרמת שיזרקו אותי מכל מקום? למה גרמת לי להיות אפס?
אז נכון שלא כל ילד שמח שקופץ בכיתה הוא בעל הפרעת קשב, אבל – ריבונו של עולם – אל תהיו עיוורים! אם נסינו הכל ולא הלך – אז יש גם טיפול תרופתי.
בעיני, אין משפט יותר מתאים ממה שאמר הקב"ה לאדם הראשון: תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך"
3 תגובות
הכל היה נראה אחרת אם…..
1. מערכת החינוך הייתה ככלל מקיימת את המצווה הבסיסית של ואהבת לרעך כמוך. בוחנת כל מקרה לגופו כאילו המדובר בבנו של הממליצ/ה. ולא רק לחפש חיים קלים.
2. מערכת החינוך הייתה מנחה כללים מקצועיים… מי הוא מטעם המערכת המוסמך להמליץ ולדבר ע"כ להורים…. וזאת לאחר אבחון בסיסי מקצועי בלתי תלוי מטעם המערכת. ולא כמו המנהג הרווח היום שכל מלמד/ת מתיימר להיות דוקטור.
3. מערכת החינוך הייתה לומדת ככלל שיווק… איך בכלל מגייסים את ההורים לטובת העניין …. איך משרים על ההורים תחושת אימון ולא רק על התמימים והחדשים מבניהם.
4. הכי קל זה להפיץ כתבה ברשת ולהשקיט את המצפון.
לסיכום
צר לי מאוד שזאת התגובה
על אף שהיא לא מייצגת את כלל המקרים….
ויש המון אנשי / נשות חינוך שעושים מלאכת קודש.
היה חשוב מאוד לתת קו מאזן לכתבה אשר משליכה את כל הרפש והאחריות לצד ההורים.
אבל כיום זאת המציאות והסטיגמה שיש ככלל על מערכת החינוך.
וצריך להבין את ההורים המביעים אי אימון במערכת
כל אחד מסיבותיו וממשקעיו מהעבר.
סליחה אם מישהו נפגע … הכוונה הייתה לטובה.
יהי רצון שמילים יגיעו לאילו שיכולים לשנות משהו
והיה זה שכרי.
תודה.
יש לי בן, שבמשך שנים רבות היה בלתי נסבל למשפחתו לחבריו ולמחנכיו,
והוא בעצמו סבל מבחינה חברתית ולימודית, והיה בעל התקפי זעם ואלימות.
לאחר שהתחיל לקחת תרופות (ריספונד, רטלין) בהמלצת רופא בקופת חולים,
באותו יום, ובעצם כמה דקות לאחר נטילת התרופה, לח השינוי המדהים, לא להאמין שזהו אותו ילד, פשוט כל הזעם שנבע כנראה מבעיות ניורלוגיות, נעלם, ונתגלה ילד חמוד חכם ונעים, ועד היום שעברו כמה שנים – הוא ילד מדהים ואהוב, ומקובל חברתית הרבה מעל הממוצע, מביא בדרך כלל רק 100
במבחנים בגמרא (היום הוא בן 11), אהוב על המחנכים ועל הוריו, והוא עם הרבה עדינות ויראת שמים,
פשוט הפך ביום אחד מילד עם תרבות רעה, לילד חלומי שמביא נחת. הוא פשוט נהנה מהלימוד (ידוע שהרטלין יכול להביא עונג רב בלימוד) ונהנה להיות ילד טוב. וה' יעזור הלאה.
אז לכן – נכון שהתרופות האלו זה לא דבר רצוי לכתחילה ויש להם חסרונות, אבל לעומת היתרון שזה נתן במקרה שלנו (וכמובן שכך זה גם יכול להשפיע אצל ילדים אחרים) אין בכלל שיקול, הסביבה כבר לא סובלת בגללו, ועוד יותר חשוב – הוא כבר לא סובל.
מאמר מדהים,
כ"כ נכון וכואב….
הלוואי ואפילו אמא אחת תתעורר מהתרדמת שלה, וזה היה שווה.
חשוב להדגיש שהיום בעקבות התרבות הבעיות הרגשיות אצל ילדים, אינם פנויים רגשית ללמוד ואינם בעלי קשב אך זקוקים גם לריטלין שיחזיר אותם למורה בכיתה ולא לכל הבעיות שסובבות אותם בבית ומחוצה לו.