הורה? תן דעתך שלא תקלקל

 בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (מדרש רבה, קהלת, פרשה ז').

בשבע השנים האחרונות, ביצעתי למעלה מ-1,700 בדיקות קשב – וזהו הגורם שהכניס אותי עמוק לעולמם של בעלי הפרעת הקשב. ילדים רבים מאובחנים כיום בהפרעת קשב וריכוז, וסביר להניח שאחוז לא מבוטל מהם מאובחן בטעות. אך לא על זה באתי להרחיב. רציתי לכתוב לאמא שעומדת מול עיני, אך היא מייצגת לא מעט אמהות.

זכותה של כל אמא להאמין כי בנה הוא אחד ויחיד, 'גאון' ו'מחונן' ("לא בגלל שאני אמא שלו"). זכותה של כל אמא לחשוב שהנוירולוג טעה באבחנה, והמלמדים רק רוצים שקט בכיתה. זכותה גם להאמין שיש טיפולים אלטרנטיביים יעילים להפרעת קשב. זכותה לחשוב שריטלין ממכר – בדיוק כפי שזכותה להחליט שחיסון מזיק, ויותר בריא לא לחסן ילדים. מי אני שאומר אחרת? הרי לא אני ילדתי, קמתי בלילה, רצתי לרופא וגידלתי אותו עד היום.

ברור לי שאמא רוצה בטובת בנה. אני רק שואל: עד מתי? עד מתי תמתיני? עד מתי תאמיני? טיפול טבעי לא עזר, מבצעים, הבטחות ועונשים לא קידמו אותו. הוא כבר בן 14 ובקושי יודע לקרוא. חשבון ברמה של כיתה ג' וזרקו אותו משלוש מסגרות. ברור שכל המלמדים סתם האשימו אותו ורק רצו "לדחוף" לו ריטלין.

עד מתי את זורה חול בעיניים של עצמך? ילד ראשון "תרמת" לרחוב. ילד שני בדרך לשם. כל מי שרק מעז לרמוז לך שאולי יש הפרעת קש…… עוד לפני שהוא סיים את המשפט – כבר עינייך יוקדות דם, אש ותימרות עשן.

אז לא אמרתי לתת ריטלין. תעשי משהו אחר. מצידי שיהיה טיפול במלפפונים. העיקר תעשי משהו. הילד שלך מתרסק לך מול העיניים, ואת – נלחמת. נלחמת במי? ברב'ה? במנהל? במשרד החינוך?

השבוע שמעתי על מחקר שמעיד כי 70% מהאסירים בישראל – בעלי הפרעת קשב.,גם אם המחקר אינו אמין, הוא יכול להיות והוא מלא בהגיון, ובעצם ההגיון הטיפולי שלי אומר שבשביל להיות "שווה" בכיתה, אני צריך להיות מהמצויינים ומהמצליחנים. כמה מאמץ צריך ילד עם הפרעת קשב על מנת להיות מקובל בכיתה? כמה מאמץ צריך ילד עם הפרעת קשב על מנת להיות מקובל ברחוב? ניחשתם נכון. על מנת להיות מקובל ברחוב – לא צריך כלל להתאמץ. מספיק להחזיק סיגריה וכבר כל החבר'ה מצדיעים לך. אז אני לא מחליט אם לתת ריטלין או לא. אני רק יודע שיש מחיר (יקר מאוד) כשלא מטפלים בהפרעת קשב.

מי נתן לך את הסמכות להחליט ולבחור עבור הבן שלך לחוות כשלונות בלי סוף? מי נתן לך מנדט לוותר עליו?

עשרות (!!) בוגרים אמרו לי "למה לא אבחנו אותי עד היום"? השבוע פגשתי סטודנט לסיעוד שסייעתי לו לקבל הקלות בלימודים והחל לקבל ריטלין. הוא אמר לי בהתלהבות: "לא להאמין! המבחן היה עבורי כל כך קל, קיבלתי דוא"ל מהמכללה שקיבלתי את הציון הגבוה ביותר! בחיים לא קיבלתי כאלו ציונים, הייתי בטוח שהחליפו את המבחן שלי עם מבחן של מישהו אחר…" למה למנוע מהילד שלנו את הברק בעיניים ולהרגיש שהוא שווה?

אינני שש ושמח כשילד מקבל ריטלין – אבל אם ניסינו חלופות ולא הצלחנו – אז ננסה טיפול תרופתי. מה תעני לבן שלך כשיאמר לך "למה לא נתת לי טיפול מתאים? למה גרמת לי לשנוא את הלימודים? למה הייתי צריך להיות מהחלשים בכיתה? למה גרמת שיזרקו אותי מכל מקום? למה גרמת לי להיות אפס?

אז נכון שלא כל ילד שמח שקופץ בכיתה הוא בעל הפרעת קשב, אבל – ריבונו של עולם – אל תהיו עיוורים! אם נסינו הכל ולא הלך – אז יש גם טיפול תרופתי.

בעיני, אין משפט יותר מתאים ממה שאמר הקב"ה לאדם הראשון: תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך"

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

 החצר האחורית של החברה החרדית חיבור וחינוך למצוות מכשיר ניווט לראות את הנולד הרהורים נוגים על נערים מתמודדים