בשבוע שעבר היה היארצייט (יום השנה) של אימי זיכרונה לברכה. בכל שנה אני נדהמת מחדש איך עיצומו של יום גורם לי למתח וסוחט אותי רגשית. הייתי מצפה שעם השנים התחושה תתעמעם, וההרגל יחליש את הרגש, וזה לא קורה. בסוף היום העייפות מאלצת אותי להיכנס למיטה הרבה יותר מוקדם מהרגיל, ואני נרדמת. (מי שמכיר אותי מבין עד כמה זה נדיר).
מתי נגמרת תחושת היתמות? האם זו פונקציה של זמן? של מהות הקשר עם ההורה שנפטר?
משמעות היתמות עבורי היא סוף עידן בו מישהו בעולם מקבל אותי ללא תנאי ולמרות הכישלונות והטעויות, ולמרות חוסר הסימטריה בין מה שאני מקבלת ומחזירה, עדיין אני מוחזקת כ'בסדר'. הפסוק "על כל פשעים תכסה אהבה", מייצג לדעתי את האופן שבו הורים רואים את הילדים שלהם, ולא משנה בני כמה הם. פילטר האהבה מעמעם, צובע, ואפילו מכסה, התנהגויות שבכל מערכת יחסים אחרת לא מוכנים לעבור עליהם לסדר היום. יש זוגיות שמגיעה לרמות כאלה של אהבה ללא תנאי, אבל עצם העובדה שיש אפשרות לגירושין בין בני זוג מעידה שזה לא תמיד כך. בין הורים לילדים אין את האופציה הזו.
על חוסר הפרופורציה בין הורים לילדים אפשר ללמוד מדיון במשנה (סנהדרין ח, ו): גנב שהגיע במחתרת ובעל הבית ירה בו. אם מתברר שהגנב היה בנו של בעל הבית, אין להאשים את האב ברצח, שהרי ברור שהוא לא התכוון להרוג את בנו, וירה בו רק מדין 'הבא להרגך – השכם להורגו'. לעומת זאת, אם מתברר שהבא במחתרת היה האב, ובנו ירה בו והרגו, אין זה מובן מאליו שהבן לא התכוון למעשה. אב, לעולם לא יפגע בבנו, גם לא מתוך בהלה ואבדן שליטה, מה שלאור האמור אי אפשר לומר על הבן. מצמרר!
נדמה לי שאפשר לומר אפילו שישנה משוואה הפוכה: ההורה מוכן להתעלם מהתנהגויות שלא מוצאות חן בעיניו, להמשיך לאהוב גם כשסופג התעלמויות, פגיעות, וזלזול, ואילו הילד מגיל מסוים רואה ומתמקד דווקא בחולשותיו של ההורה, מגדיל את פגמיו, ולוקח כמובן מאליו את מה שהוא מקבל ממנו.
האם כוונת הפסוק "על כל פשעים תכסה אהבה" היא ל'אהבה ללא תנאי', או בשפה תורנית (אבות ה, טז) "אהבה שאינה תלויה בדבר". האם המשמעות היא שלא משנה אילו פשעים נעשים, בכל מצב, ובכל תנאי, תמיד האוהב ימשיך ביחס האהבה ויקבל את מושא האהבה ללא ביקורת? האם זה בכלל אפשרי? האם זה רצוי?
לפני התשובות ננסה לבחון מהי אהבה? ואולי נתחיל מאהבת ילדינו. דברי הפלא יועץ (ערך אהבת הבנים והבנות): "אהבת הבנים והבנות הטבע מחייבו, מאחר שהם עצם מעצמו ובשר מבשרו". כלומר מדובר באינסטינקט שאינו מיוחד לאדם. כך גם מובא בספר 'יעלוזו חסידים': "אם אדם אוהב את גוף החומר של ילדו, הרי הוא ככלב האוהב את גוריו". אם כן מהי אהבת ילדים?
ננסה לעשות סדר במושגים:
האם כוונת הפסוק 'על כל פשעים תכסה אהבה' להתעלמות מפשעי האהוב? אין ספק שאסור להתעלם מפשעים, הרי גם אם היה מדובר באדם זר יש מצוה להוכיחו, לא כל שכן כאשר מדובר בבני או בבן זוגי שההתעלמות עצמה היא פשע.
על מה אם כן מכסה האהבה?
ישנם שני סוגים של מערכות קשר, האחד מכונה 'אהבה התלויה בדבר' והשני 'אהבה שאינה תלויה בדבר', בראשון הקשר תלוי בדברים חיצוניים שמתדלקים אותו, לפעמים אלו אינטרסים משותפים, ולעיתים עצם הקשר ההדדי עושה טוב לשני הצדדים, בסוג כזה של קשר, אפשר להבין היטב שכאשר 'בטל הדבר בטלה אהבה' (כלשון המשנה), כיון שאם התדלוק של הקשר הוא אותו אינטרס, ממילא כשהוא אינו קיים בטל גם הקשר.
לעומת זאת ישנה אהבה שהיא קשר פנימי, קשר זה נוצר לעיתים מטבע אהבת האב לבנו, או לחילופין על ידי עמל של זוגיות נכונה ופנימית, שם התנאים החיצוניים אולי מועילים לאיכות הקשר, אבל הקשר עצמו אינו תלוי בתנאים אלו, כך שגם כאשר ישנם עוולות אלו ואחרות בין בני הזוג או בין האב לבנו, האהבה תישאר פנימית ועמוקה, ולא תתבטל מחמת זה.
מכאן נוכל להבין את המשמעות 'על כל פשעים תכסה אהבה', כאשר האהבה היא פנימית ועמוקה, הפשעים אינם מהווים סיבה לביטולה, האהבה מאפשרת להביט על הפשע שנעשה בצורה שקולה ומדודה, לחשב מהי התגובה הראויה, ולפעול על פיה.
כך כשמדובר בקשר בין אב ובנו עליו נאמר גם 'חושך שבטו שונא בנו', רואים שכיסוי הפשעים אינו מונע את השבט המכה. הדגש הוא שפשע הבן כלפי האב אינו גורם לניתוק הקשר, אלא אדרבה מתוך תחושת אהבה ואכפתיות, מתייחס האב אל הפשע כסימפטום אותו יש לשרש, מבלי לפגום בקשר שלהם. כשמבינים כך את התוכחה/ שבט, מגיעים לפסוק 'נאמנים פצעי אוהב' (משלי כז, ו).
כך גם לגבי בני זוג שזכו לאותה 'אהבה שאינה תלויה בדבר', אין הכוונה שמכאן ואילך מתעלמים מעוולות הדדיות, הרי אין זה בריא וגם לא רצוי, אדרבה, רק כך ניתן להתייחס באופן נכון לעוול שנעשה זה כלפי זה, לחשב מסלול מחדש ולבנות על גבי הקרע קומה נוספת בבניין הזוגיות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
חזק! כל מילה פנינה!