"נער מתמודד" היא הגדרה מעניינת שמישהו מצא לנער שכל הסובבים אותו מותשים ומתוסכלים ממנו. ואני שואל: למה 'נער מתמודד' ולא 'הורים מתמודדים'? מורים מתמודדים'? או אולי 'אחים מתמודדים'? בכלל, מישהי שאלה את עצמה עם מה הוא מתמודד?
כשאני חושב על זה, ניתן לומר שכל מתבגר הוא מתמודד. הוא מתמודד עם המעבר מילדות לבגרות, מפעולות והרגלים שנעשו באופן אוטומט – לפעולות שנעשות מתוך בחירה, מתמודד עם חוסר גיבוש האישיות שלו – מה אני רוצה להיות? מי אני בכלל? איפה אני בעולם? מה אני שווה? מי אוהב אותי? מהו המעמד שלי? מה חושבים עלי? לא אצל כולם התמודדות זו מקבלת ביטוי חיצוני, אך היא קיימת אצל כולם.
הבדלים בהתנהגויות של גיל ההתבגרות, נובעים מהשינוי במאפיינים הפנימיים והחיצוניים של המתבגר. כלומר, ישנו הבדל בין ילד שחווה הורים מכילים ואוהבים – לילד שחווה ביקורת וקרירות, בין ילד שגדל בבית שמותר לשאול שאלות באמונה – לילד שגדל בבית שאסור, בין ילד שחווה הצלחות – לילד שחווה כשלונות ותסכולים, בין מקובל – לדחוי חברתית, בין ילד שגדל בבית "פרומער" – לילד שגדל בבית 'פתוח', בין ילד שהתחנך במסגרת מכילה – לילד שגדל במסגרת נוקשה. ככל שגורמי הסיכון גדלים יותר – כך התמודדות תקבל יותר ביטוי ונראות.
שעות ספורות לפני כתיבת שורות אלו, ישב אצלי נער חמד וירא שמיים, שמתמודד עם הפרעת קשב, דימוי עצמי נמוך וחרדה חברתית. כלפי חוץ – הוא נראה בחור ישיבה למופת. אך לאמיתו של דבר, מעסיקות אותו סוגיות 'התבגרותיות' חשובות מאוד: האם יודעים שאני לוקח ריטלין? האם מסתכלים עלי כחריג? למה החברה דוחה אותי? המשקל שלי נמוך מדי! "אף אחד לא מבין מה עובר עלי" והכי נורא: "אף אחד לא אומר לי מילה טובה". כל עולמו עסוק ב"איך אני נראה בעיני אחרים". בעיני, זה נער מתמודד. למרות שכלפי חוץ אף אחד לא רואה את זה. השבוע, ישב אצלי נער ושפך את ליבו. הייתי צריך להחזיק חזק על מנת לא ליפול מהכסא:
"ההורים שלי גרושים" הוא מקדים. "אמא שלי חולה כרונית. הגעתי יום שישי מהישיבה. לפני הדלקת נרות אמא אומרת לי: "לך לאבא, עוד מעט שבת". "אחרי הסעודה" אני אומר לאמא. "מה אחרי הסעודה? אתה אוכל אצל אבא היום". "אבל אבא אמר שאני אוכל אצלך" "מה פתאום" אומרת אמא, "אני לא הכנתי אוכל בכלל, אתה הולך לאבא…." אני מבין שאבא חשב שאוכל אצל אמא, ואמא חשבה שאוכל אצל אבא, אבל בעצם אין לי איפה לאכול. ישבתי ברחוב עד 12 בלילה ואז עליתי לבית לישון".
אמנם זוהי דוגמא קיצונית, אך היא ממחישה חוויה מטלטלת של נער שחש אינו רצוי ואינו מעניין אף אחד. נער המתמודד עם שאלות קיומיות ואמוניות: למה ה' עושה כך לאמא שלי? מה יהיה בעתיד? בשביל מה בכלל לקיים מצוות אם ה' עושה כאלו דברים? נער זה זקוק ליד מחבקת, מכוונת, מעודדת ותומכת. ולא רק במקרה קיצון זה. כל נער בחוויה הסובייקטיבית שלו, חש בלבול בין הרצון לרצות את הסביבה לבין הרצון להיות הוא.
יש התמודדויות, שככל הנראה לא נוכל לחסוך מהנער, מאחר וכך היא דרך התפתחות והתפכחות שלו. אך כן נוכל לתת לו יותר כח על ידי חיבוק גדול (לאו דווקא פיזי), אמון, תמיכה, תחושת שייכות ואכפתיות, תחושה ש'אנחנו איתך' גם כשלא מסכימים על דברים רבים בדרך, תחושה ש'לא מוותרים עליך' גם כשאתה מנסה להביא אותנו למקום הזה.
שמעתי פעם על רופא שטיפל במסירות בחולה שכעס ואף ירק עליו. כששאלו אותו מנין לך הכוחות להמשיך ולהיות מסור? "זו חלק מהמחלה שלו", ענה הרופא, "ותפקידי הוא לרפא – גם כשלא תמיד זה נעים".
כהורים – תפקידנו "לרפא" את הנער המתמודד, וההתמודדות היא חלק מ"מהסבל" שלו – בדיוק כפי שאנו לא כועסים על תינוק שלכלך ומבינים שתפקידנו לנקות ולא לכעוס, כך עלינו להכיל את הסבל והקושי שעובר הנער המתמודד.
בעיני, זהו ההסבר להגדרה "נער מתמודד".
לטור המרגש של יעל נערה מתמודדת לחצי כאן
תגובה אחת
תודה
הנער המתמודד שלי הוא ילד בן כמעט תשע עם הפרעת קשב וריכוז מעצבנת… ….
ילדון חמוד שכל בוקר )לפני שהכדור משפיע….( מתנהלים סביב ההתלבשות שלו מאבקים
גם כשאני מלבישה אותו בעצמי הוא יכול להתנגד להפריע להגיד מילים מעצבנות
והרבה פעמים אני פשוט כועסת עליו מתפרצת
בעקבות המאמר אני מבינה שהמילים הלא נעימות שהוא אומר הן תוצאה מהקושי שלו. עלי להציב לו גבולות אך לא להיעלב….