בס"ד
נועה.
בת 5 וחצי,
שיער זהוב אסוף בקפידה בקוקיה שאמא כל בוקר טורחת לאסוף.
עיניים כחולות ענקיות, בוהות משהו באופן תמידי בחלל.
גוף קטן ורזה.
פה (כמה מוזר) מחייך(!)
היא יושבת על השטיח ליד בית הבובות דרך קבע, ולא מפסיקה לביים התרחשויות אמיתיות, לא אמיתיות, חלקן קשורות למציאות, אבל רובן תלושות מן המציאות.
ידיה המיניאטוריות מניעות במקצועיות את בובות הפליימוביל הקטנות במקצועיות ובזריזות ידיים שלא היתה מביישת מפעיל תיאטרון בובות ותיק בתחומו.
וזה לא הכל-
הסוכריות שמעל הקצפת במקרה הזה, זה התוכן של הסיפורים של נועה.
הנה קטע פספוסים קצרצר….:
"ועכשיו הכלב רוצה לאכול עם הילדה..
כלבלבי גש הנה מיד!
מדוע אינך מגיע בזמן לארוחת הערב?!
…
מזג האוויר יפה כל כך, אמרה המכשפה לידה הקטנה והאומללה,
התסכימי להקשיב לבקשתי האחרונה?… מתחננת הילדה…."
מה הבעיה בתוכן?
ובכן, נשמע אינטליגנטי, חכם, ספרותי, בשביל סיפורים והצגות.
מה קורה כשנועה משתמשת בשפה הגבוהה הזו גם כשהיא מתנהלת עם החברות שלה בגן?
אמא של נועה איננה מבינה מה לא בסדר בנועה שלה.
"בסה"כ היא מדברת בשפה יפה, להיפך! אני חושבת שהיא ברמה שפתית גבוהה יותר מהחברות שלה.."
זהו, גבוהה מידי…
ליד החברות המשפטים האלו מקבלים צבע של עוף מוזר.
בין אם נועה מעתיקה את המילים המליציות מתוך סרטים או סיפורים שהיא נחשפת אליהם, מובן שהשימוש בהם בתוך שפת יומיום בשביל ילדה בת 5 וחצי בקושי, משווים לה תדמית של ילדה לא נורמטיבית.
כשרון כן, יכולות שפתיות ושימור זיכרון, אדרבא! אבל תמיד בטיפול כזה נתייחס לנושא של :איך מחזירים את הילדה לנורמליזציה של ילדות בגיל שלה. קבוצת השווים.
נוכל לעשות זאת באמצעות טיפול רגשי פרטני בתוך סביבה שמתאימה לה-
"שטיח צבעוני מצויר,
כלי נגינה גדולים וקטנים מפוזרים בחדר,
בית בובות גדול ובו בובות משפחה ואביזרים,
מוזיקה שקטה ברקע,
דפים, צבעים….
כיסאות מיניאטוריים,
ו.. מתחילים לעבוד!…."
המשך יבוא!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
