מי אנחנו?
נראה לנו שאנחנו שולטים במחשבות שלנו?
אנחנו זה לא השכל שלנו או הראש שלנו.
מאז שהיינו קטנים אמרו לנו שאנחנו שולטים על המחשבות שלנו, שיש לנו בחירה חופשית מה לחשוב, האומנם?
ודאי שלא!
אם היינו שולטים על המחשבות שלנו- האם היינו באופן תמידי בוחרים לחשוב מחשבות שליליות ומעכבות?
מי שמידי פעם קורה לה, שמתגנבות מחשבות שליליות על עצמה, על הסובבים אותה, זה אומר שהיא לא שולטת על המחשבות שלה.
מאיפה לנו מחשבות שליליות ומעכבות?
מן העבר…
נוהגים לחשוב שהפחד הכי גדול בחיים זה – מה יהיה…? איך יהיה…?
זה לא מדויק..
נניח שבחורה רוצה להתחתן. כל פעם שהיא נכנסת למיטה היא מתחילה לדמיין לעצמה שמלה לבנה פרחים ואיך היא נראית ואיך החתן שלה לבוש יפה ומסתכל עליה באהבה ובהערכה,וכולם רוקדים לה את כל זאת היא ממש רואה מול העיניים.
האם היא שמחה או עצובה? ברור שהיא מתרגשת ושמחה לרעיון של חתונה.
מה קורה רגע אחרי?
עולה פחד!
מה זה פחד?
פחד זה זיכרון של כאב…
דוגמא: יושבים בסלון עם המשפחה בשבת, או חברה מדברת אתה בטלפון והיא שומעת –
"פלונית התגרשה, כבר אי אפשר לסמוך על האינפורמציה בשידוכים.. הם משקרים ולא אומרים את האמת. היא נפלה בפח…"
אמא נאנחת, המצב קשה…
אנחנו זה לא הראש שלנו ולא מה שהתרגלנו להרגיש.
דוגמא: בעל אומר לאשתו:
- אני מרגיש שאת לא מכבדת אותי.
- למה אתה חושב ככה? אני הכי מכבדת אותך בעולם!
- כי את לא מקשיבה לי. אני מגיע הביתה ואף פעם את לא פנויה בשבילי. התחלתי לספר לך שפגשתי את …. ואת לא הגבת.
- מה פתאום… אולי הייתי עסוקה באותו רגע עם הילדים…
מה הוא עונה לה?
- יכול להיות, אבל ככה אני מרגיש.
על זה כבר אי אפשר להתווכח.
בואו נבדוק האם זה מה שהוא מרגיש או חושב שהוא מרגיש.
איזו שיחה הפנימית קוראת שם באמת?
לקחנו את הישות הזאת שנקראת רגש ועשינו ממנה משהו עוצמתי וממשי ובלי לבדוק האם זה נכון.
דוגמא לרגש: את מחכה לאוטובוס, אישה נדחפת, וכשאת אומרת לה –תחכי בתור כמו כולם, היא אומרת לך: טיפשה, עיוורת, הייתי פה לפנייך.
האם תעלבי ממנה?
לא!
למה?
כי את לא עיוורת ולא מרגישה טיפשה. כי היא טיפשה יותר…
איפה את עושה את הפרשנות שלך? בראש!
הדרך שבה אני מפרשת את המציאות הופכת להיות הרגשות שלי.
אבל אם מישהו קרוב אלי שמכיר אותי יגיד לי "טיפשה", את חווה את זה כעלבון וזה עשוי לעורר בך כעס או שנאה ויגרום לריחוק.
כלומר: אני מושפע מהפרשנות שהמוח שלי עושה לאירועים שקורים בחיי.
אנחנו לא מה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגשים לפני הפרשנות שלנו למה שקורה.
האם באמת האישה אינה מעריכה את בעלה?
התקשורת הרגשית טומנת בחובה עומקים המשתמעים מתוך המילים הנאמרות.
הבעל אמר את האמת הפשוטה: אני מרגיש שאת לא מעריכה אותי, לא איכפת לך שאני עייף חוזר מאוחר וקורע את עצמי בעבודה".
הקולות הפנמיים עוברים בשניות במוח ובסופו של דבר באים לידי ביטוי בצורה של תלונה, אך עמוק בפנים נלחץ כפתור רגשי פגיע, במקביל, אך סמוי, (ברוב המקרים סמוי גם מעצמו):
מיכל הרגש ששולח את התגובה מבקש:
"תני לי תשומת לב. תגרמי לי להרגיש שאני הכי חשוב לך , שחיכית לי וחשוב לך שאני ארגיש טוב יותר."
האישה לא קולטת את הצרכים והרגשות הללו ולכן מגיבה בפשטות למילים שנאמרו בפועל.
כתוצאה מהתלונה נוצר ריחוק.
כמה חבל שהוא לא הביע את אשר הוא מרגיש, וביקשת תשומת לב עידוד והערכה במקום להתלונן.
מדוע, אם כן, התקשורת הרגשית כה סמויה – הן מצד המשמיע והן מצד השומע?
הפגיעות ההדדיות מגיעה ממקומות עמוקים ולא מודעים, ממקומות סמויים שקורים לנו במוח שמזכירים לנו חוויות שבהם הרגשנו לא מעורכים ולא שווים ולא אהובים, והכל תוך כדי הסיטואציה בצורה אוטומטית.
מדוע יש נקודת עיוורון בחלק של הלא מודע לרגשות והצרכים האמתיים שלנו?
אף פעם לא דברו אתנו על זה. לא בבית ולא בבית הספר או בישיבה. השפה שלמדו אותנו היא שפת השכל. שפת השכל מתייחסת לעובדות ולמחשבות מופשטות, אך לא לרגשות. על כן, למרות שהתפתחנו ברמת הידע והדיבור, נותרנו בורים בתחום שפת הלב.
הרי ברור שהתחתנו כי בחרנו בבן בזוג וברור שהזה היה בהשגחה פרטית. אף לא אחד הכריח אותנו להתחתן. אנו בחרנו, ובתחילה, לפחות ברוב המקרים, התקשורת זרמה בחופשיות וברצון טוב משני הצדדים.
משהו קרה בדרך.
גיבורים אמיצים וחכמים הם בני הזוג שאינם מוותרים וממשיכים בתקשורת של הלב, שמסוגלים להסיח דעתם מתוכן הויכוח ולשאול "מה אני מרגיש כעת?" איזה כפתור רגשי נלחץ לך? וליצור שיחה עמוקה ולענות בכנות.
"דאגה בלב איש ישחנה" -שלמה המלך מדגיש שהשיחה מועילה להפחית את הדאגה שבלב, לא זו שבשכל.
ההסבר הוא שבחשיפת רגשות הלב, בני הזוג נהפכים להיות כנים ואמתיים זה עם זו. כאשר הם מגלים את רגשותיהם, הטובים והרעים, הם יוצרים חיבור והקשר הולך ומתעמק. המחיצות שהפרידו ביניהם הולכות ויורדות כי הן נבנו ממחשבות ורגשות שלא דברו עליהן. כעת, כאשר הם מסוגלים לומר לדוגמא "כואב לי", הם יוכלו גם לגלות את המחשבה שיוצרת את הכאב, כגון "אני מאמינה למחשבה שלא איכפת לך ממני.
וזו עבודת חיים!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
