הרהורים בעקבות הנופש
מבהיל לחשוב כמה הרבה יודעת עלינו החדרנית בבית המלון. היא נכנסת לחדר ורואה אם השארנו בלגן, איזה בגדים הבאנו, מה אכלנו, איזה ספרים אנחנו קוראים, ועוד המון פרטים שהחדר מספר עלינו. מניחה שאין צורך להמשיך, המסר הובן.
אפשר להמשיך ולבדוק עד כמה אנחנו חשופים למלצרים בעמדות החלוקה. הם מבחינים כמה אוכל אנחנו מעמיסים על הצלחות, כמה קצרי רוח אנחנו כשעלינו לחכות להגשה שלהם, כמה פעמים אנחנו חוזרים למלא, הם שומעים את התלונות והדרישות והטענות של קהל מזה רעב שלא ראה אוכל מזה כמה שעות.
כמה אנו גלויים לעינם של העומדים לידינו בתור לאוכל, או יושבים בשולחן הסמוך. ככלל לראות אנשים אוכלים זו לא חוויה נעימה, במיוחד כשנמצאים בתנאי מלון וההיצע גדול ומוצג באופן מפתה ו'בחינם'.
למה אנחנו מתנהגים אחרת בבית מלון או בנופש? למה אנו מרשים לעצמנו להתנהג באופן שונה מהבית? מדוע אנחנו אוכלים הרבה יותר? איך מתרצים הוצאת אוכל מחדר האוכל למרות האיסור הגורף? ומעניין אותי איך מסבירים לילדים את בקבוקי הסבון ו/או כל מיני 'מזכרות' אחרות שהחליטו שאפשר לקחת הביתה?
נזכרתי בסיפור על יהודי שהולך בדרך ובטנו מבקשת מילוי. כשהוא מבחין בפרדס עם עצי תפוזים בשלים, ללא היסוס הוא מחפש ומוצא פרצה בגדר, קוטף מהפירות העסיסיים ומתחיל לאכול. לפתע הוא שומע צעקה 'רואים רואים', כמובן שהוא נחפז לאסוף את מיטלטליו ולברוח החוצה. רק כשהוא נמצא בבטחה מעברה השני של הגדר, הוא מחפש בעיניו את בעל הפרדס שאת פירותיו הוא גזל וממנו הוא חושש. כשאינו מוצא אותו, הוא שואל את הצועק 'אני לא רואה אף אחד, מי אתה טוען שרואה?'
ומקבל תשובה: הקב"ה רואה הכל כל הזמן.
זה לעומת זה: קראתי עוד על הנהגותיו של המלאך שחיי בינינו, שחדרו, זמנו ונפשו היו הפקר לכל. שדאג ללא הרף מה ייקח איתו לעולם הבא. שזיכך את גופו עד למינימום ההכרחי. אחד הנכדים כתב יומן בזמנים ששמר עליו בבית החולים, חייו נעו בין ישיבה של מעלה וישיבה של מטה, תוך כדי שהרופאים עשו את המוטל עליהם, עדיין הגיעו אנשים לחדרו כדי לערוך ווארט, או על מנת לקבל ברכה/עצה/ הדרכה. גם בזמנים כאלה הוא פיקח על מה נותנים לו לאכול והאם הוא חייב להכניס מזון זה לגופו.
השאלה היא לא מתי יגיעו מעשינו לדרגה כזו, אלא איך נשמור על איזושהי פרופורציה מתקבלת על הדעת, מה נעשה כדי להתקדם רק מדרגה אחת קטנה מהמקום בו אנו נמצאים לעבר המקום אליו אנו רוצים להגיע, איך נעשה צעד אחד לכיוון. מפני שאם נעשה זאת יש סיכוי שיגיע גם הצעד הבא בואכה הדרך אל בית א-ל.
התחלנו את תקופת 'שובבי"ם' שהוא זמן מסוגל לעשות בדיוק את זה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
