יום ראשון

|

|

23/03/2025

לאישה החרדית

|

|

|

23/03/2025

|

יום ראשון

*אנשים מספרים על עצמם:*
*שתי חברות בלב ונפש, ופתאום… פרידה כואבת ושנאה יוקדת. עשרים שנה אחרי, הסוד מתגלה, והופך את כל מה שחשבתם…*
*חיים ולדר❣*

הסיפור שאני רוצה לספר התרחש לפני למעלה מעשרים וחמש שנים.

היינו תלמידות בסמינר ידוע וחשוב. מטבע הדברים נוצרו בין הבנות חברויות שונות, חלקן הדוקות וחלקן ידידותיות ותו לא.

מי שבלטו בכיתה היו שתי בנות, נאווה ואביטל (שני השמות בדויים), שהחברות ביניהן ניכרה לעין בצורה שלא ניתן היה לפספס. היו שראו בה חברות לוחצת מדי, והיו שראו בה אות ומופת לנאמנות ולשיתוף. אלה כמו אלה הביטו בחברות הזו בקנאה בלתי מוסתרת.

יום אחד הגיעה אביטל לסמינר, כשכולה אחוזת אימה. היא סיפרה שקיבלה מכתב מסתורי ובו איומים על חייה. בתחילה חשבנו שהיא צוחקת, אך היא הבטיחה שתביא את המכתב למחרת.

ואכן, כשראינו את המכתב נחרדנו. היה זה מכתב עם איומים מפורשים לשלום אביטל ולשלום משפחתה. משהו שמעולם לא נתקלנו בו. לא סתם העלבות וגידופים, אלא מסמך איום מנוסח היטב שממש החריד את כולנו.

נאווה כמובן הייתה צמודה לאביטל וניסתה להרגיע אותה, אך המכתב הזה היה משהו שגם אנשים מבוגרים היו אמורים לפחד ממנו, קל וחומר נערה בת 18.

למחרת היא הגיעה, נפחדת כולה: מסתבר שהגיעו לביתה שיחות טלפוניות שבהן קול מוזר השמיע איומים קשים והפחדות שהפחידו לא רק אותה, אלא גם את כל בני הבית.

היא נקראה לשיחות עם המנהל ועם היועצת. העניין הפך לשיחת היום בסמינר.

שבוע עבר, ההטרדות נמשכו, אביטל נראתה כמו צל של עצמה.

ואז, באחת, היא הפסיקה לדבר עם נאווה.

* * *

אף לא אחת הבינה מה קרה ביניהן, אבל הניתוק היה כל כך חד, שלא ניתן היה שלא לחוש בו.

נאווה ניסתה לדבר אִתה, אך היא פשוט התרחקה.

בהפסקה אחת הכל התפוצץ: נאווה ניסתה לתפוס את אביטל באיזו פינה בחצר ואז שמעו כולן, אבל כולן, את אביטל ספק צועקת, ספק צורחת: "אם תדברי אִתי שוב אני אזמין משטרה".

כל הסמינר כמעט דיבר על כך. המסקנה הייתה פשוטה: נאווה היא זו שהטרידה את אביטל.

וכאן באו השאלות: מדוע שתעשה זאת? הרי היא החברה הכי טובה שלה בלב ובנפש!

שבוע נורא עבר. נאווה נעדרה וגם אביטל חסרה הרבה. שמועות משמועות שונות התהלכו. דיברו שחוקר פרטי נכנס לתמונה, שנאווה נשלחה לבדיקת פוליגרף, שיצאה דוברת אמת, שיצאה דוברת שקר. זה היה נושא שתפס את כולן.

לאחר כשבוע הן חזרו לסמינר, אך לא אחת לשנייה. שוב לא החליפו מילה ביניהן, והנתק היה מוחלט.

אבל זה לא היה השינוי היחיד. באופן אוטומטי, וודאי שלא כדין, נאווה נתפסה כאשמה בכל מה שקרה. אמנם איש לא האשים אותה בגלוי, אך גם איש לא ניקה אותה בגלוי. מבחינת הבנות היה ברור שהיא זו שהטרידה את חברתה ואיימה עליה. כולן העריכו שמדובר בתסבוך, ואמרו לעצמן: "זה היה חייב להיגמר. חבל שזה נגמר כך".

מבחינה חברתית זו הייתה מכת מוות בעבור נאווה.

בעוד אביטל תפסה לה חברות אחרות והמשיכה בדרכה, נאווה מצאה עצמה מבודדת לחלוטין. אמנם לא כולן הפסיקו לדבר אִתה, אבל לא נמצאה אחת שתסכים להתחבר עם מישהי שכולן בטוחות ששלחה מכתבי איומים, ועוד איזה.

נאווה, שנחשבה מובילה חברתית ונערה מעניינת ומוקפת חברה, נותרה בודדה, עצובה ושקטה.

עם אביטל נוצר נתק מוחלט, ושאר החברות פשוט התרחקו. מי רוצה להיות בקשר עם אחת שצל כבד של חשד באיומים ובהטרדה נופל עליה?

* * *

עברו שנה ושנתיים. אביטל התארסה ראשונה, כולן השתתפו בחתונתה פרט לאחת: נאווה. חצי שנה אחריה התארסה נאווה. האמת שהיה חשש שלחתונתה תגענה שתיים או שלוש בנות, אך אז דווקא אני נטלתי יוזמה. הלכתי מאחת לאחת וממש הכרחתי את רוב הבנות להגיע. מה לא עשיתי? דיברתי על דמעותיה של כלה, על הקפידא שעלולה להיות לה וכן, גם על האפשרות הזו שבאמת לא היא עמדה מאחורי מסע האיומים.

דווקא את הטיעון האחרון אף לא אחת קיבלה. כולן דחו אותו בביטול, אפילו לא הכבירו מילים: "נו, באמת", "אלא מי?".

אבל בגלל הטיעונים האחרים הסכימו לבוא, ואכן, לפחות חתונתה הייתה שמחה, וכל הבנות רקדו ושימחו אותה כאילו לא אירע דבר.

חצי שנה לאחר מכן התארסתי אני. היא הגיעה לחתונתי, אף שברור לי שלא ידעה דבר על הפעילות שעשיתי למענה.

היא נישאה והקימה בית למופת. נולדו לה שבעה ילדים בזה אחר זה. גם אני הקמתי משפחה וגם לי נולדו ילדים. התגוררנו באותה שכונה, אמנם כל אחת בקצה השני, אך עדיין היינו נפגשות.

במפגשים הללו הייתי מביטה בה ושואלת את עצמי האם היא עדיין זוכרת את כל מה שקרה בסמינר. הייתה לי תחושה שישנה איזו סערה שמתחוללת בתוכה, כאב עצור, זעם. היא לא דמתה לבחורה העליזה שהייתה לפני הסיפור. אבל אולי רק לי היה נראה כך.

* * *

ילדינו גדלו, נכנסו לישיבות ולסמינרים, ואז הגיעה העת לחתן אותם.

יום אחד מתקשרת אלי נאווה. היא סיפרה לי שהציעו לבנה שידוך, והיא מבקשת לברר על הבת שלומדת עם בִתי באותה כיתה.

ביקשתי ממנה לומר את שם הבת המוצעת כדי שאוכל לברר.

"אני פונה אליך, כי את מכירה גם אותה וגם את אמא שלה", אמרה נאווה, "זו הבת של רבקה, זו שלמדה אִתנו בכיתה".

"אני אברר", אמרתי ומיהרתי לסגור את הטלפון. הרגשתי רע. לא ידעתי מה אני עושה עכשיו. רבקה היא החברה הכי טובה שלי, עוד מימי הסמינר. ידעתי שאני חייבת להזהיר אותה מאפשרות שבִתה תהיה הכלה של נאווה.

עם זאת, לא ידעתי איך אוכל לעשות דבר כזה למישהי שנתנה בי אמון ואף ביקשה ממני לברר על רבקה ועל בִתה.

* * *

כשבעלי הגיע הביתה, הוא מצא אותי חיוורת כסיד.

"מה קרה?" הוא שאל.

"הציעו לנאווה את בִתה של רבקה".

"ומה הבעיה?"

"איני חושבת שאני יכולה לתת לשידוך הזה לצאת לפועל".

"את מתכוונת לסיפור שהיה בסמינר?".

"כן", אמרתי, "אני מתכוונת לזה".

"האם אינך חושבת שהזמן עבר ודברים השתנו?".

"אני בטוחה שהזמן עבר ושדברים השתנו, אבל יש דברים שפשוט אסור שייקרו".

"מה יש לך?" שאל אותי בעלי, "עם כל הכבוד, לא מציעים את בנה לנו, מציעים אותו לבִתה של רבקה. היא יודעת בדיוק את מה שאת יודעת, ואם לא מתאים לה, היא תשיב תשובה שלילית ושלום על ישראל".

"אבל זו הבעיה, שהיא ענתה תשובה חיובית", אמרתי.

"יופי", אמר בעלי, "אף שהיא יודעת מה שהיא יודעת, היא החליטה שמריבות הנעורים לא רלוונטיות והיא מוכנה שבִתה תתחתן עם בנה של נאווה. איזו זכות יש לך לחבל בזה?".

"איני יודעת", אמרתי, "אבל רבקה היא האישה הכי חלקה שאני מכירה, למה שאתן לה להיכנס למיטה חולה? אני חייבת לפחות לשוחח אִתה על כך, להזכיר לה, קשה לי לראות אותה מכניסה את בִתה לשוויגער מתוסבכת כזו".

* * *

בעלי לא הסכים אִתי. הוא חשב שזה לא בסדר, אך אני לא שמעתי בקולו. הרגשות שלי גברו עלי, וכבר למחרת נפגשתי עם רבקה באמתלא כלשהי והתחלתי לשוחח אִתה על הנושא.

"לא תאמיני מי התקשרה אלי לברר על הבת שלך", אמרתי.

"מי?" שאלה רבקה.

"נאווה, זוכרת אותה?" ניסיתי לגשש.

"כן", אמרה רבקה, "ודאי שאני זוכרת, ואני גם עניתי תשובה חיובית".

"את בטוחה שאת זוכרת?", שאלתי באיטיות ובהדגשה.

"כן", אמרה רבקה, "אני יודעת למה את מתכוונת, ובכל זאת אני ניגשת".

"לא נראה לי שאת יודעת למה אני מתכוונת", אמרתי. "כי אני לא הייתי ניגשת לכזה שידוך".

"אם אני זוכרת טוב, את זאת שארגנת שכולנו נבוא לחתונה שלה, אז למה את מדברת כעת נגדה?".

"זה בדיוק מוכיח שאין לי דבר נגדה, ככל שזה היה מדובר בלשמח כלה ולא לפגוע בבחורה מסכנה, אני הייתי הראשונה לסייע, אבל מכאן ועד לקחת אותה לחמות של בִתי? תגידי, את בסדר? יש לך את הבית הכי רגוע ונורמלי בעולם, למה שתיכנסי למיטה חולה?".

רבקה הביטה בי במבט ביקורתי ואמרה: "את שמה לב מה את עושה כאן? את פשוט מנסה להרוס שידוך. את יודעת שזה לא מתאים לך?".

נפגעתי. "אני בסך הכל דואגת לך", אמרתי, "את החברה הכי טובה שלי. אני יודעת כמה את אישה חלקה וכמה הבת שלך מיוחדת, פשוט קשה לי לראות אותך מסתבכת כך. את לא מבינה שממשפחה כזו בורחים כמו מאש?".

רבקה הגיבה כמו מישהו שקיבלה מהלומה בפניה. "תרשי לי לא להגיב", אמרה, והחלה לקום וללכת.

רצתי אחריה. "זה לא בסדר, רבקה, בסך הכל פעלתי מתוך תחושת אחריות וחברות. הלב שלי לא נותן לי לאפשר לך שתעשי שידוך עם מישהי שהטרידה את חברתה ואיימה עליה בצורה כזו. גם אם עברו למעלה מעשרים שנה, בני אדם לא משתנים".

רבקה עצרה. "בני אדם לא משתנים, אה?".

"לא", אמרתי. "הם לא".

רבקה ניסתה כיוון אחר: "תגידי, מאיפה הביטחון שלך שנאווה היא זו שאיימה? הרי דיברו שבבדיקת פוליגרף היא יצאה דוברת אמת".

"נו באמת", אמרתי. "יש דברים שלא צריך הוכחה להם. כל החברות הזו שלה עם אביטל כבר הדליקה נורה אדומה, וכשהתברר שהיא עומדת מאחורי כל האיומים, לא נפלתי על הרצפה".

"כן?", שאלה רבקה, "ואם אני אתן לך הוכחה חד משמעית שלא היא זו שאיימה?".

"יש לך הוכחה כזו?".

"יש לי", הודיעה רבקה.

"אני מקשיבה".

רבקה הביטה בי. מבטה היה מלא בכאב ובכעס ובעוד משהו שלא יכולתי להגדירו.

ולפתע שמעתיה אומרת: "כי זו הייתי אני!".

"מה???".

"כן, אני זו ששלחתי את המכתבים. אני זו שאיימתי על אביטל. נאווה המסכנה לא עשתה דבר!", אמרה רבקה.

* * *

הייתי בהלם. לא אמרתי דבר. רבקה התיישבה לידי וסיפרה לי על תקופה קשה שהייתה לה, על תסבוך וקנאה בחברות של נאווה ואביטל ועל המעשה שאותו היא לא מבינה כיצד עשתה, ושעליו היא לא סולחת לעצמה עד היום הזה.

"כשהחוקר הפרטי עלה על עקבותי, הורי מיד נחלצו לסייע לי. הם שלחו אותי לטיפול, ואבי, שהוא בעל מעמד, כידוע לך, הזהיר את הנהלת הסמינר שלא לגלות לאיש על נפילתי. אבל לנאווה לא היו הורים כאלה חזקים. הם אמרו תודה על זה שהסכימו להחזיר אותה, ולא חשבו שמגיע לה קצת יותר.

"סמינר שלם חשד בילדה על לא עוול בכפה, נאווה הפסידה את חברתה הטובה, הפכה למצורעת חברתית ואיש לא ניסה לעזור לה. ואני, ברוב פחדנותי, שתקתי והתרחקתי כמו כולן. רצית לדעת את האמת. אז הנה האמת!".

* * *

התחלתי לבכות. לפתע הבנתי מה רציתי לעשות למישהי שלא חטאה ולא פשעה. לפתע גם הבנתי מדוע רבקה הסכימה לשידוך הזה.

וכאילו ניחשה את מחשבותי, המשיכה רבקה: "במשך שנים אני מייסרת את עצמי על כל מה שהיה. יש בי משהו שיודע, שכשאעלה לשמים יתחשבנו אִתי על השתיקה הזו. כאשר הציעו את השידוך נרתעתי בתחילה, אך מהר מאד הבנתי שהרתיעה צריכה להיות מעצמי… באיזה עולם שקרי אנו חיים… אמרתי לעצמי שהמעט שאעשה כדי לתקן, הוא לחתן את בתי, בידיעה גמורה שרק אני יודעת שהיא נכנסת לבית טוב ולחמות טובה, ואחרים אינם יודעים את זה".

"אל תגזימי", אמרתי, "לא כולם מכירים את הסיפור ההוא…".

"ברור שלא כולם, אבל ברגע שהיו מציעים אותם למישהי, מהר מאד היו באות נשמות טובות, כמוךלמשל, ומצילות עני מיד גוזלו. ראית כמה התאמצת להניא אותי מהשידוך? ראית אילו אנרגיות השקעת כדי להרוס את אושרה של אישה שרק כעת את יודעת כמה זה לא מגיע לה?

"כעת אני בטוחה שזה הדבר הנכון ביותר לעשות, ותפילתי שזה יתקן מעט מהעוולה שעשיתי נגדה. חברותיי יחשבו שהפלתי את בִתי עם מישהי מתוסבכת, ורק אני אדע שהיא זו שנפלה עם מישהי שהייתה פעם מתוסבכת. עם השנים, אולי אאזור אומץ ואספר לה את האמת וגם אבקש את סליחתה. כעת, כשסיפרתי לך, אני חושבת שזה רק יעשה לי טוב לספר".

* * *

חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי כל מה ששמעתי.

הוא היה המום. שתק קצת ולאחר מכן אמר משהו שכלל לא חשבתי עליו.

"נאווה ביקשה לברר על רבקה. מה תאמרי לה עכשיו?".

הסתכלתי עליו באי אמון. "אתה לא מנסה להגיד לי שאני צריכה לספר לה".

"האם תתני לה לעשות שידוך עם זו שהרסה את חייה?".

הלכנו לרב, והוא שמע את כל הסיפור ונדהם. אמר שכזה דבר באמת לא הגיע אליו ושהוא מתלבט מאד. הוא ביקש מאִתנו שהות של יום כדי לדבר עם רב גדול ממנו.

למחרת זימן אותנו אליו ואמר לנו כי קיבל פסק הלכה, שמאחר שנשאלנו על כך, עלי להזהיר אותה מהשידוך ולומר לה כי יש לי מידע מהעבר על האם שיגרום לה שלא לרצות את השידוך. זה כל מה שהתיר לי לומר.

מעולם לא הייתי נבוכה ומבולבלת כמו אז. אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

ואז הלכתי ועשיתי מעשה שעד היום אין לי מושג איך היה לי האומץ לעשות אותו.

התקשרתי לחברתי רבקה וסיפרתי לה מה הרב אמר לנו לעשות. "תראי, את מהצד שלך עושה מעשה נאצל, אבל לא בטוח שזה הוגן לעשות זאת לנאווה. אולי היא לא הייתה רוצה להשתדך עם מי שעשתה לה כזה דבר? אני לא אתן לה פרטים, אבל כן ארמוז לה שיש לי מידע שיכול לגרום לה שלא להסכים לשידוך. לא רציתי לעשות זאת מאחורי גבך, לכן אני מודיעה לך את זה".

רבקה שתקה כמה שניות שנדמו כנצח, ולאחר מכן, להפתעתי, אמרה: "את יודעת מה? זה יקל עלי מאד. אני שמחה שאת הולכת לעשות זאת. זה הדבר הנכון לעשות, אף שלדעתי הוא יוריד את השידוך".

* * *

וזה מה שעשיתי.

התקשרתי לנאווה, התנצלתי על שלקח לי יומיים, ואז אמרתי: "תראי, נאווה, אני חייבת לומר לך שיש לי מידע מהעבר על רבקה, שאם תשמעי אותו, זה עלול לגרום לך שלא לרצות את השידוך".

"מידע מן העבר", אמרה נאווה. "זה יכול להיות רק דבר אחד".

שתקתי.

"היא זו שהטרידה את אביטל?".

שתקתי.

"היה לי חשד", אמרה. "אני שמחה שלפחות אני יכולה להיות בטוחה".

דיברנו חצי לילה. נאווה סיפרה עד כמה האירוע הזה שינה את חייה וכמה שבר את לִבה ואת האמון שהיה לה בבני אדם.

"את מבינה", אמרה בכאב. "יש אנשים שפשוט נטחנים, שאיש אינו מתעניין ברגשות שלהם, באמת שלהם ובצדק שלהם".

בסיומה של השיחה הודתה לי נאווה על המידע שנתתי לה והבטיחה כי לעולם לא תעביר שאני זו שהעברתי אותו.

* * *

שבועיים לאחר מכן התקשרה נאווה: "אני לא רוצה שתשמעי זאת ממקום אחר. רציתי לספר לך שבני מתארס עם… בִתה של רבקה".

הייתי בהלם.

נאווה סיפרה לי שהיא פשוט החליטה להרים טלפון לרבקה ולבקש לשוחח אִתה בארבע עיניים.

הן נפגשו בלי שאיש ידע. נאווה אמרה לה: "אני חייבת לדבר אִתך על משהו מהעבר. יש לי חשד גדול שאת זו שהטרדת את אביטל. האם זה נכון?".

רבקה פרצה בבכי והודתה בכך מיד. סיפרה שהייתה במצב חברתי קשה וקנאה בחברותה עם אביטל. עם זאת, הבטיחה שזו הייתה מעידה חד פעמית ושבעקבותיה הלכה לטיפול ארוך וכיום היא אדם אחר לגמרי.

"ומה אִתי?", שאלה נאווה ופתאום החלה לבכות בכי עמוק שנמשך למעלה ממחצית השעה.

"לא הייתי צריכה לומר כלום", אמרה נאווה. "הכל היה שם בבכי הזה, הכאב, הבדידות, הכעס, חוסר הצדק. הכל היה שם. אבל בסופו של דבר הייתי צריכה לבחור בין להמשיך לכעוס ובין לסגור את העניין הזה. משום מה, לסגור את המעגל הזה – דווקא עם זו שגרמה לפגיעה הנוראה, היה סוג של תיקון, אפילו סוג של ניצחון.

"התקשרתי אליך כדי לומר תודה ושלא תרגישי לרגע שאולי חיבלת בשידוך. עשית את הדבר הנכון בייעוץ עם הרב וגרמת לי לתקן משהו מאד שבור בחיי, ועל כך אני חבה לך תודה כל חיי. אל דאגה, רבקה לא תדע לעולם שסיפרת עליה…".

"תני לי להפתיע אותך", אמרתי. "היא יודעת שרמזתי לך. לפני שהתקשרתי אליך, קיבלתי את הסכמתה לכך…".

* * *

השידוך אכן קם והיה. הזוג הקים בית לתפארת וגם המחותנים נראים מסתדרים היטב. רבקה נותרה חברתי הטובה, ונאווה קיבלה סופית את ההכרה החברתית, המאוחרת אמנם, שאכן לא היא זו שהטרידה. כולם סמכו על רבקה שלא היה לוקחת לבִתה שוויגער שעשתה דבר כזה… איזה עולם מצחיק-עצוב יש לנו…

ואני, מלבד המסר החשוב על החובה שיש למחנכים לשים לב לתלמידים שאינם יכולים להגן על עצמם, למדתי משהו גדול על הצורך לדון כל אדם לכף זכות ולהבין שעיני בני האדם קצרות-רואי עד כדי עיוורון. ועוד דבר למדתי: על היכולת לסלוח ולמחול, יכולת שמסייעת לסולח – לא פחות מזה שפגע בו.

מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

WhatsApp Icon

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

Gmail Icon

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך

שיחה

תגובה אחת

  1. חייב להיות צמודים לכללי ההלכה ובפרט בענייני צניעות וקדושה. כשזה לא קורה בדיוק, אבל בדיוק! – אין להתפלא כי כבר אמרה תורה שמבינה בנפש האדם יותר מכל החוכמות שבעולם… "אין אפוטרופוס ל…." נשים ובנות – הולכות לטיפול אצל נשים! גברים ובנים – הולכים רק למטפל! אם סוטים רואים תוצאות חמורות… אבל אי אפשר לדעת באמת מה היה אבל להלכהחייב להיצמד בלי לסטות אפילו מעט ובלי לחשוב "לי זה לא יקרה"! נקודה!
    נא להעלות את התגובה היא חשובה וקריטית. תודה רחלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים אחרונים