קראתי שיחה עם הרב אברהם בנו של הר' שפירא זצוק"ל במלאת השנה לסילוקו: אבי היה שרוי בעולמו הפנימי שאינו נפתח ומתגלה כלפי חוץ. הוא עצמו חי בעולם בו לא דרכה רגל זרים, ומתוכו הגיע הכוח להשפיע כלפי חוץ. זו הסיבה לכך שאבי הצליח להשפיע על צבורים שונים בעלי סגנונות מגוונים. כל אחד הכיר בו פנים אחרות, אבל למעשה הם הכירו רק את קרני הודו הזוהרים מתוך פנימיותו. כשאדם חי בחיצוניות, רובד זה נתפס אצלו כעצם העניין, הוא מושפע בקלות ומשתנה חדשות לבקרים. אצל אבא, היה הדבר היה הפוך, עבורו הדבר האמיתי היה העולם הפנימי והשורשי וכל ההשלכות למעשה ברובד החיצוני היו תוצאות מהדבר הפנימי. הוא תמיד הפך את מבטו שלא לראות מהגלוי אל הנסתר, אלא להיפך מהנסתר אל הגלוי.
נקל להבין שדיבורו של אדם כזה הוא בעל משמעות עמוקה כשכל מילה מדודה מביעה וחושפת טפח, בחינת תן לחכם ויחכם עוד. נדמיין פירמידה הפוכה הדיבור אמור להיות הקצה הקטנטן שמגיע ממקום עמוק ופנימי ולאחר עיבוד וסינון קפדני של מחשבות. מתוך שליטה עצמית ובחירה שקולה של מילים. דיבור שמגיע מתוך שתיקה הוא דיבור עם דעת ומאפיין אדם חכם.