משהו במטבח מציק לי.
עוד מעט שבת…
ומצב ההתקדמות שלי לעבר שבת מלכתא – מדדה כתינוק בתחילת צעדיו הראשונים.
לא להאמין. אני כבר לא בת עשרים, גם לא שלשים ואף עברתי את הארבעים-
אך עדיין ההכנות לשבת זה אתגר בעבורי.
ואז , לפתע פתאום – אני מרימה את קולי!
ומביעה בקול רם את אי שביעות הרצון שלי.
הס.
שקט מסביב.
ילדי בעיניים גדולות מתבוננים לעברי!
אימא- מה קרה לך? לא מתאים לך!
- בטח אינכם מבינים, על מה הרעש והמהומה. מה – אם בישראל לא מרימה לעיתים את קולה?
ובכן, לא תמיד זה כך היה.
הרבה שנים שלא שתקתי, ואפילו צעקתי- פשוט כי כעסתי! אז מהיכן הכעס הזה עלה?
אנחנו כועסות כאשר אנחנו מתוסכלות. כאשר דברים/ אנשים/ אירועים- לא פועלים כפי שאנחנו מצפות. הכעס מקורו מן הגאווה. מהתחושה שאני צודקת ושצריכים להקשיב לי ולעשות את רצוני!
נשמע לך קטנוני?
אכן! הכעס והגאווה מקורו בחלק הנמוך שבאדם. בנפש הגשמית, שרוצה וחפצה ב"כאן ועכשיו" ושיעשו את רצונה!
אנחנו כועסות ממקום של הילדה שבתוכנו. המקום הפגיע שבפנימיותנו. אבל אם נזכור שאת כל המהלכים בחיינו – הבורא האוהב מכוון מלמעלה, אזי לא תישאר לנו סיבה לכעוס- ונוכל להיות רגועות ושלוות.
אחזור לסיטואציה שתיארתי למעלה: האם אתן חושבות שאני מושלמת? שהתגברתי כבר לחלוטין על הכעס?
הלוואי שכך היה!
אז מה הסוד לשליטה בכעס?
הסוד נמצא באגרת הרמב"ן (כך למדתי מהרב דן כרמון שליט"א): "תתנהג תמיד לדבר …. בנחת, ובזה תנצל מהכעס".
פשוט מאד-
גם אם אני רותחת מבפנים- כלפי חוץ להראות שלווה ולדבר בנחת.
ואחרי המעשים נמשכים הלבבות – ואט אט גם הכעס הפנימי שוכך…
מחכה לשמוע מכן תגובות- אם ניסיתן- ומה היו התוצאות!
מכל הלב
שלומית
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
ממש צודקת ,ניסיתי כמה פעמים ואין לתאר כמה העצה עוזרת ומרגיעה את הכעס הפנימי ולא רק החיצוני