החרטה על טעויות שעשינו
היום נכיר עוד זללן אנרגיה רעב ולא יודע שבעה, שמו "החרטה על טעויות שעשינו". זללן זה יזכיר לנו ללא הרף את כל הטעויות, את כל הרגעים בהם היינו חסרות טקט, לא חינוכיות, לא מרשימות, אולי ההיפך מזה, ויצאנו קטנות, טיפשות, מצחיקות, לא מספיק שוות, ובעיקר – ממש "לא בסדר".
מה המטרה של "העלאת גרה" המנטלית הזו? יהיו כאלו שיחשבו שזה ממש "לשם שמים" בכדי שלא נחזור על הטעות הפאטלית הזו בשנית, ובכדי שיהיה ברור לנו ברמת המודע וברמת התת מודע, כי זו התנהגות שאין לחזור עליה.
האכזבה הגדולה מחכה לנו בפינה, משום שהמציאות מוכיחה שדווקא אנשים מעלי גרה אלו, טועים שוב ושוב באותן הטעויות ממש. כיצד ייתכן הדבר?
הייעוד של חיי
הדבר הפנימי שגורם לשחזור הטעות הוא חוסר קבלה של הטעות. אנו שואפות להיות מושלמות, והטעות הטיפשית שעשינו, פשוט קלקלה לנו את ה"מושלמות"…
הרצון להיות מושלמת נובע מגישה תחרותית, המודדת רק תוצאות. אם, לצורך הדוגמה, ניקח שני אנשים, ונעשה בינהם תחרות ריצה. האחד אתלט מוכשר ושרירי, והשני אדם עם קביים – האם זה יהיה נכון להשוות בינהם את התוצאות?
וודאי שלא.
ההשקעה והמאמץ – הוא הדבר אותו יש למדוד, ולא את התוצאות. והשקעה ומאמץ במונחים ארציים – לא ניתן למדוד כלל.
לכולנו כישרונות, ניסיון חיים ויכולות שונות ומגוונות, ובהתאמה אליהן – קיבלנו את ייעוד והשליחות הספציפיים של חיינו. האם זה נכון לשים את כולנו על קו אחד?
מעלת העשייה
להרבה נשים הטעויות והכשלונות גורמים להימנע מעשייה. הרציונל שעומד מאחורי הדבר הוא – שאם נכשלנו, נמנע מעצמנו את האפשרות לכישלון נוסף.
אבל האמת היא בדיוק ההיפך, משום שההימנעות גורמת לכישלון גדול הרבה יותר.
למה הכוונה? בכל פעם בה אנו מנסות לעשות מעשה, ולא משנה אם זה מעשה עסקי, חינוכי, חברתי וכדומה, ישנם 50% סיכויי הצלחה, ו-50% סיכויי כישלון.
התוצאות, בסופו של דבר, הן לא בידיים שלנו, ולא קשורות לעשייה. אם כך, הדבר שאנו יכולות לשלוט עליו הוא העשייה בלבד. ברגע שאנו נמנעות מלעשות – הרי הכישלון מובטח, וסיכויי ההצלחה עומדים על 0%…
המבט האמיתי
אם טעיתי – סימן שעשיתי! ואם עשיתי – מבחינתי זו כבר הצלחה, כי הכישלון הגדול, כאמור לעיל, הוא חוסר העשייה.
אם נחשוב שהטעות היא פאטלית, מתוך חרדה נשחזר אותה בדמיונינו שוב ושוב, ונגרום לך שהיא תחזור על עצמה.
היכולת לקבל את זה שאני לא מושלמת ועושה טעויות תשחרר אותנו מרגשי אשם, זה אנושי ו"בסדר" לטעות, כולנו בני אדם.
אם נקבל את הטעויות באהבה, ונאמר לעצמנו "סליחה, טעיתי" ונעבור הלאה, נוכל לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, ולהגיע לשלום פנימי ולשמחה.
שבוע פורה ושמח, מיכל
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
