בשנה האחרונה הפיד שלי התמלא בהצלחות העיסקיות של חברותיי לרשת
חלקן מעלות תמונות של הצוות שגדל.
חלקן מעלות תמונות של המשרד החדש,
חלקן מעלות תמונות של כנסי ענק שארגנו.
חלקן מעלות תמונות של ספות היוקרה שקנו בזכות ההצלחה העיסקית,
וחלקן הגדילו לעשות ודיווחו לנו על סכומים מדויקים שהכניסו השנה בעסק (ברוטו, כמובן אלא מה? נטו זה אולי שליש).
כולן מספרות על עבודה קשה בלי פשרות,
כולן מספרות על המניעים בעסק: תחושת שליחות ורצון לתרום לעולם בלבד.
כולן חיות בתחושת שפע, לא חוששות מעין הרע, ולא חוששות מתחרות.
כל חברותיי לרשת, שאת חלקן אני כלל לא מכירה באופן אישי, לא מודעות לזה
אבל אני עסוקה בתחרות תמידית איתן.
הן מתחרות אצלי בראש בחינם בלי לשלם דמי שכירות.
ובתחרות בינינו אני מפסידה ובגדול.
ככל שאני קוראת אותן יותר כך אני מרגישה קטנה ולא מוצלחת יותר.
בניגוד אליהן אני לא חיה בתחושת שפע: אני מרגישה מאוימת מתחרות (אפילו שכרגע אין לי) ובראשי מתחרה איתן.
לא מצליחה לגייס מספיק משמעת עצמית בשביל לעבוד קשה ולהשיג תוצאות.
הרווחים שלי לא כאלה מזהירים,
לא מעסיקה צוות גדול ולא ארגנתי כנסי ענק.
גם המניעים שלי בעסק לא כל כך טהורים: אני מונעת הרבה מאגו ומהרצון להרוויח כסף.
מדי פעם נוזפת בעצמי על זה מתעסקת בהן בכלל,
"מה אכפת לך מה עושים אנשים אחרים, תתעסקי בחיים שלך, את סתם קנאית!" אני אומרת לעצמי כאילו הייתי ילדה קטנה.
הגערה עובדת ל-10 הדקות הקרובות, עד המחשבה הבאה.
מוצאת את עצמי מרגישה כמו ילדה לא מוצלחת,
לא שווה, כאילו אין ערך לחיי כשלעצמם, אם אני לא "הכי טובה" והכי בולטת.
אין ערך בלהיות "סתם אמא" כמו כולן.
הרי "סתם אימהות" הן בדיוק כמו כולן ולא יותר טובות מאחרים.
ואיזה משמעות יש בלהיות שווה בין שוות ולא להיות מעליהן?
בגיל 8, כשהרגשתי ילדה לא מוצלחת ודחויה חברתית,
התמודדתי עם הדחייה שחוויתי מצד חברותיי לכיתה
בלהתנשא עליהן, למצוא במה הן לא טובות, להסביר לעצמי במה אני יותר טובה,
גם עם זה דברים לא הגיוניים בכלל.
גם היום, כשאני כבר נשואה אמא ל- 3 ב"ה, מנהלת עסק עם עובדים,
מוצאת את עצמי חושבת באותם הדפוסים של ילדה בת 8:
מסבירה לעצמי למה אני יותר טובה ומוצלחת מכל הבעלות העסקים המוצלחות האלה.
כאילו שאם אסביר למה אני יותר טובה מהן, חיי יקבלו משמעות וארגיש שווה.
המחשבות לא מרפות ממני. לעיתים חושבת אולי צריכה לקחת את עצמי בידיים, להגדיל את העסק, להכניס יותר עובדים, להשקיע יותר כסף בפרסום.
אבל מרב רעש שיש לי בראש לא מצליחה לשמוע את המניעים שלי:
האם הסיבה להגדיל את העסק היא כדי לתרום לעולם מתנה ייחודית שיש רק לי,
או אולי כדי שאוכל להרוויח יותר כסף (ברוטו, בנטו לא נשאר הרבה כסף לאף אחד),
להעסיק יותר עובדים ולהרגיש שאני מאוד חשובה,
לפעמים אני גם שומעת בתוכי קול נקמני: "תגדילי את העסק, ותצליחי מאוד, ואז תוציאי את העיניים ל____, זאת שהתייחסה אליך מאוד לא יפה בתיכון, ועכשיו יש לה עסק מדשדש."
יאוו! ההתמכרות הזו, להכרה חברתית, זה יותר גרוע מסמים.
כנראה צדקה ביירון קייטי כשאמרה: "לו יכולתי להתפלל תפילה אחת בלבד היתה זו התפילה: "אלוקים חסוך ממני את הכמיהה לאהבה, אישור והערכה, אמן!"
רוצה לקבל למייל סרטונים על מוגנות בילדים מגליה? שלחי לגליה מייל:GALIA.SAB@gmail.com
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
5 תגובות
מעניין מאד, ומעריכה את האומץ והכנות מאד.
יחד עם זאת, חושבת שהצורך להרגיש מיוחד ותורם הוא בריא, והאדם צריך לתת לעצמו את ההערכה הזו.
כשיש תחרות- אנחנו כמהים לנצח, וזו עבודת חיים אמיתית.
אך ככל שנחליט שאנחנו פורשים מהתחרות, ונחליט שאנחנו לא מספרים על המוצלחות שלנו וכו'
נרגיש פחות את ההשוואות ויהיה קל יותר.
פשוט לא להשתתף בתחרויות האלו. ולתת לעצמנו הערכה בלי קשר לאחרים אלא בזכות עצמנו.
כמה אמיתי …
הלוואי שהאמת הזאת שכרגע אני חווה .תמשיך איתי לעוד כמה ימים….
יישר כח
ראיתי פעם בשם הרמח"ל, שלכולנו, לכל א' וא', יש את היחודיות שלו והמעלה האישית שיש רק לו, וכשאנחנו מחוברים לעצמנו, ומכירים בערכנו, והשווי היחודי שלנו, אנחנו מלאים מבפנים ולא רוצים מעלות ששייכים לאחרים, אפילו שזה מעלות יותר גבוהות, כי בסופו של דבר, מה שממלא אותנו באמת, זה רק המעלה האישית שלנו. ואחת הצורות המוצלחות להתחבר לחלק הזה זה קשר עם ה', (לזכור כמה פעמים ביום את הנוכחות שלו ואת זה שהוא אבא שלי ואוהב אותי וכו')
האמת ממש מרגש!
איזה כנות!
איזה אומץ!
יישר כוח.
תהיתי עם אותן השאלות
(בכלל, כפסיכולוגית-איך אפשר לקחת כסף מאנשים על ההקשבה שאני נותנת להם?)
השליחות שלנו חייבת להיתרגם לפרנסה. אם לא, היא לא תהיה שליחות. אלא התנדבות.
ובהתנדבות אי אפשר להגיע לעשיה כמו זו של העבודה כי מה לעשות, אנחנו יצורים עם צרכים בסיסיים שדורשים השתכרות.
לגבי תחרותיות- אנחנו צריכות לזכור לשמור על הטוב שבנו.
לא משנה מה קורה בחוץ.
ויש היום את כל קבוצות הנטוורקינג שמדהים כמה כולן עוסקות באותו תחום כביכול, אך כל אחת מוצאת את התרומה הייחודית שלה ובעצם הן עוזרות זו לזו.
ולגבי המניעים של:
כסף?
אגו?
(אפשר להאריך את הרשימה)
זו עבודה של כל אחת ואחת כאן עלי אדמות.
ביום שתפסיק, נהפוך למלאכים לבנים בעולם אחר:)
תצליחי גליה.
את בהחלט מגשימה את השליחות שלך.
והלוואי שנזכה לענווה. להיות כלי שממשיך ומתמיד ומוריד את השפע המיוחד שלו.
שנפנים את זה.
אמן.