איך האמונות שלי משתקפות בחשבון הבנק שלי?

 

כל חיי גדלתי בבית שההורים שלי היו מסודרים בעבודה, עבדו במשרות מכובדות,

והרוויחו משכורות לא רעות יחסית למה שהיה מקובל במשק.

אבל, למרות היציבות הכלכלית בה גדלתי האמונות שלי לגבי כסף היו שונות לחלוטין:

ההורים שלי מתוך כוונה ורצון לחנך אותי להיות זהירה ואחראית על חיי

הסבירו לי כמה המצב במשק קשה,

כמה בעתיד יהיה קשה לעמוד בהחזרי המשכנתא,

שיש מחסור גדול במקומות עבודה ועוד.

 

התפתחה אצלי אמונה של מחסור, של פחד שלא יהיה, שיום אחד נגור ברחוב כי לא יהיה לנו כסף למשכנתא.

בתור נערה מתבגרת אמא שלי ניסתה לשכנע אותי לטוס לקמפינג חוויתי של לימודי אנגלית

אבל סרבתי מהחשש שזה מדי יקר.

אבא שלי הציע לנסוע לטיול בסיני- אבל שוב סרבתי בגלל שזה יקר.

ככה אני זוכרת שבתור נערה מתבגרת ואשה צעירה הוריי הציעו לי לשלם על טיולים, בילויים ובגדים: וסרבתי כל פעם בתירוצים שונים. בעצמי לא הייתי מודעת אז,

אבל היום אני מבינה שזה היה החשש שלי שלא יהיה.

הפחד שלי, והאמונה שלי במחסור לא איחרה לבוא לידי ביטוי בחיים שלי:

כשחיפשתי עבודה לא התקבלתי בשום מקום.

עבדתי קצת בתור סטודנטית, ואחרי שסיימתי את לימודיי

החלטתי שהגיע הזמן לחפש עבודה רצינית, הייתי מלאת מוטיבציה ושליחות לעבוד.

התחלתי לשלוח קורות חיים במרץ ולהגיע לראיונות עבודה.

הסירובים גם לא איחרו להגיע.

אף אחד לא היה מוכן לקחת אותי לעבודה! אף אחד!

למרות שסיימתי תואר שני לא בחלתי בשום עבודה:

בתחילה חיפשתי עבודה בייעוץ חינוכי, אבל במקביל חיפשתי בכל תחום אפשרי:

מזכירות, מדריכה במועדון בסיכון, הוראה.

נסעתי להתראיין בכל הארץ.

בשביל חצי משרה ומשכורת של 2000 שח הייתי מוכנה לטרטר את כל המשפחה שלי לחדרה, לאשדוד וכבר לא זוכרת איפה עוד התראיינתי.

אני זוכרת שבשביל להתקבל לחצי משרת יעוץ בחדרה-

נסעתי להתראיין אצל מפקחת על היעוץ בתל אביב,

אצל המנהלת בחדרה,

אצל היועצת שאני צריכה להחליף ברמת גן

ואצל המפקחת על החינוך העצמאי בבני ברק.

עברתי את שלושת הראשונות, ואצל האחרונה התברר שהם לא מקבלים בנות שלא סיימו סמינר.

זה משהו שהיה כתוב לי בקורות חיים ולא היה שום צורך לטרטר אותי כל כך הרבה.

נסעתי לשני ראיונות ברטורנו רק כדי שיתברר בראיון השני שאין לי ניסיון ניהולי (גם כתוב בקורות חיים).

הייתי מוכנה לעבוד משמרות, לעבוד בסביבת עבודה חילונית לגמרי, לעבוד בשכר מינימום

העיקר לעבוד!

הייתי מתעוררת בבוקר והדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק מודעות דרושים שהתחדשו.

הייתי ממש אובססיבית.

אבל אף אחד פשוט לא היה מוכן לקבל אותי בשום מקום!

הייתי מיואשת, הערך העצמי שלי היה באדמה, הרגשתי שאני לא שווה כלום.

התקבלתי לעבודה באיזה שהיא התנחלות מרוחקת, בלי תחבורה ציבורית מסודרת,

באותה תקופה לא היה לי רכב- והסכמתי לעבוד שם ולהגיע בתנאים לא תנאים.

פוטרתי משם אחרי חודש.

התקבלתי לעבוד במשרד עורכי דין בשכר מינימום- פוטרתי אחרי 3 חודשים.

התקבלתי לעבוד בשכר מינימום בתור רכזת לנערות בסיכון- פוטרתי בשלב ההכשרה.

בשלב הזה כבר הייתי בהריון בחודש חמישי והחלטתי להרפות.

המצב הכלכלי שלנו היה על הפנים: באותה תקופה שילמנו שכירות ומשכנתא,

בעלי התחיל לימודים ולא הרוויח שקל, ואני הייתי בהריון שני

היו לנו פשוט 0 הכנסות. 0 הכנסות וקרוב ל-12 אלף שח הוצאות!

היה חסר לי 3 תלושים בשביל לקבל חל"ד ודמי אבטלה

אבל לא הצלחתי למצוא אף אחד שיהיה מוכן לקבל אותי ל3 חודשים.

כן, ניסיתי לחפש גם מילוי מקום בבתי ספר. לא עזר.

החלטתי להיכנע. אם אלוקים היה רוצה לשלוח לי עבודה נראה לי שנתתי לו מספיק הזדמנויות לעשות את זה.

לקחנו הלוואות בריביות רצחניות, הגדלנו את המשכנתא על הדירה שלנו,

הורדתי את האגו שלי ובקשתי עזרה מהמשפחה.

עד היום- 4 שנים אחרי אנחנו משלמים את ההלוואות שלקחנו אז.

הפסקתי לחפש עבודה. לא שלחתי יותר ולו קורות חיים אחד בשנה שאחרי.

ילדתי, נרשמתי ללמוד במדרשה עם מלגה צנועה והתעסקתי בעניינים אחרים.

שנה אחרי זה החלטתי בזהירות רבה לחזור לשלוח קורות חיים.

אם לא מעט מגבלות: רק בבית שמש- לא נוסעת מטר מחוץ לעיר למרות שכבר היה לי רכב,

לא עובדת בשכר מינימום, לא עובדת במקום חילוני, לא עובדת משמרות.

ראיינתי את המעסיקים שהתקשרו לזמן אותי כדי שלא אגיע סתם- הזמן שלי יקר.

באותה תקופה התקבלתי ל-3 משרות. ודחיתי כמה הצעות עבודה שהגיעו אלי בלי שבקשתי. (עבדתי במשרה וחצי)

בגלל הפחד שלי שלא יהיה לי, ולא אמצא עבודה הייתי מוכנה לעבוד בכל מקום, בכל זמן, בכל שכר, בכל התנאים שיתנו לי.

האמונות שלי במחסור חזרו אלי והשתקפו במציאות חיי.

בנוסף הבנתי פתאום מה שידרתי למעסיקים שלי כשהתראיינתי: אני מוכנה לעבוד בכל מקום, בכל זמן, בכל תנאי משדר שכנראה שאני לא שווה הרבה.

כשהבנתי שאני שווה הרבה מצאתי עבודה, עם תנאים טובים, משכורת טובה ובסוף הבנתי שאני שווה הרבה יותר, עזבתי את העבודה כשכירה לטובת דרך עצמאית.  

שחררתי ונושעתי!