הורים לקראת המעבר להורות / אורה רוזנטל

שיתוף ב email
שיתוף ב print

המשך משבוע שעבר
הבאת ילד לעולם היא צורך ביולוגי פנימי ועמוק המצוי אצל כל אחד מאתנו, הגשמת הצורך כרוכה באתגרים של ממש.

הגילוי המרעיש של ההריון, שמשמעותו היא ההורות  העתידית , הוא אירוע מרגש ומסעיר. זו תחילה של תקופה חדשה בחיי הזוג, המשפחה. זה מין זמן מיוחד של הסתגלות הכרתית לשנוי גדול, שינוי שהוא השתנות מוחלטת. זהו שינוי דרמטי לזוגיות, נכנס גורם שלישי לתמונה לתמיד! כאן מתרחש המעבר להורות!

האם ,

יחסה של האם על עצמה ואל ההריון ישליך על התפתחות העובר ועל הלידה. על האם להקפיד על תזונה טובה ואורח חיים בריא. חלק גדול של גורמי סיכון בהריון קשור למצב האם; אורח חייה והרגלי האכילה, צריכה של סמים תרופות או קופאין, מצבה הרגשי והנפשי, מלבד גורמים אובקיטיביים של רקע משפחתי (מחלות גנטיות, גורם הרזוס בדם וכד'), וגיל האם.

האם עוברת שינוי הורמונלי דרסטי בגופה, וזה עשוי להוביל לנטיות ולמצבי רוח. המודעות העצמית של האם במהלך ההריון מעמיקה, יש נשים שמעלות זיכרונות מחוויות הילדות שלהן, במודע ובתת מודע (הן חולמות על כך), הן מבררות עם אמן שאלות רבות הקשורות לתקופת הינקות שלהן הלידה ואפילו ההריון של אמן בהן.

האם אפופה גם בחששות רבים הקשורים ללידה ולהורות העתידית; איך תעבור הלידה? האם אני אצליח לעמוד בכאבים? מה מצפה לי? מה עלול להתרחש עם חלילה משהו משתבש? מהי הסביבה המתאימה ללידה? מי תהיה המיילדת שלי? כמה זמן תארך הלידה? האם אצליח להתקשר מיד אל התינוק? איך הוא יראה? האם אני 'טובה מספיק' ללדת תינוק בריא ומושלם?  איך הוא יעבור את הלידה? האם אצליח להניק? כמה זמן ייקח לי להתאושש? וכמה זמן ייקח לי לחזור לעצמי? ועוד כהנה וכהנה. כל אלו עשויים להופיע בחלומות, שבהריון נעשים ססגוניים ומעניינים ביותר. ישנה סברה לפיה החלומות הן דרך עבור נשים הרות ליצור מגע עם התינוק שברחמן ואו להפך.באלאסקאס וגורדון)

בין השבוע ה-16 ל-18 תחוש האם לראשונה את תנועות העובר, זה מרגיש כמו רפרוף קליל של פרפר בבטן, עם כל שבוע שחולף תנועות קלילות אלו מתחזקות ומורגשות ביתר נמרצות. עובדה משמחת זו מגבירה את המודעות של האם (גם של האב) לתינוק שבקרבה, כאן מתעצם תהליך ה-BONDING , תהליך ההתקשרות האינסטינקטיבית, שראשיתו עם גילוי ההריון, שיאו בלידה, (לא אצל כולן) והמשכו האינסופי הוא העתיד המשותף לאם ולבנה…

אפילו שינויים טכניים או פיזיים שנעשים לכבוד הפעוט הממשמש לבוא הם חלק מהתהליך הזה, כמו למשל; הפסקת העבודה, או מעבר לדירה חדשה/אחרת, אפילו סתם קניות. ברמה הלא מודעת ההתקשרות מתרחשת גם בין האחים לתינוק החדש, וכמובן בינו לבין אביו ה"הורה" במלוא מובן המילה.

הטרימסטר האחרון של ההריון הוא החשוב במיוחד לחיזוק ה-BONDING , שכן, גם העובר מצידו מעמיק את הרגישות הנפשית והגופנית שלו לאמו, הוא ישן שהיא פעילה, למשל, תנועותיה גורמות לו להתנועע ברחם כמו בעריסה והוא נרדם, הוא יודע את דפוסי הפעילות שלה, מזהה את קולה, מבחין במצבי הרוח שלה לפי קצב פעימות לבה, והוא רגיש אליהם מאוד. (גם דרך ההורמונים החוצים את השליה, ראה פירוט בפרק "החיים ברחם"). בשלב הזה האם יכולה ללטף ולעסות את בטנה, ובעצם את העובר הקרוב מאוד לדופן הרחם, לנסות לזהות את חלקי גופו, ולשתף גם את בני המשפחה האחרים. התעמלות, תרגילי נשימה, שחייה או טבילה במים חמים, גם הם דרכים טובות ליצירת ההתקשרות. (הרחבה בפרק התקשרות, עמ' 22 ).

האם מתמודדת עם שינוי בדימוי העצמי הגופני שלה, ככל שהרחם עולה ויוצא מהאגן ובטנה מתעגלת ותופחת. יש נשים שעוברות קונפליקט משינוי הגזרה, הדבר נובע מההערצה של העולם המערבי לגוף חטוב וגזרה נאה, וכאן הן מוצאות שגופן הופך להיות בית קיבול גדול ושמן ואח"כ אמצעי להזנת התינוק. הן רואות בהריון משהו מכביד, והן מאוכזבות מהגזרה' החדשה שלהן, או שהן מתייחסות לצורה החדשה כאל אדם רגיל שפשוט נוספה לו כרס רחבה, והן ינסו להסתיר אותה זמן רב ככל שניתן.

לעומתן, יש נשים שרואות בצורה המעוגלת יופי מיוחד, העור והשיער נוטים להבריק, והן חשות בריאות ונינוחות מעצם תחושת המלאות. לפעמים הן ממהרות ללבוש בגדי הריון עוד לפני שיש בכלל צורך בכך, וזאת על מנת להציג בגאווה את גזרתן החדשה.

אני רואה חשיבות רבה לפעילות גופנית בהריון, מלבד המעלות של פעילות גופנית להריון קל ומשוחרר יותר ואפילו ללידה טובה יותר, יש לפעילות גופנית תרומה גם בהסתכלות של האישה על הדימוי הגופני שלה, אם היא בכושר ומרגישה קלילה כמקודם היא לא תחוש מסורבלת וכבדה. ובכך היא שומרת על הרגשה פנימית טובה ומאושרת שתקרין עליה גם כלפי חוץ.

האב,

התהליך הנפלא והמורכב של ההריון מתרחש אמנם בגוף האם, אך אין לזלזל במעורבות הרגשית של האב, גילוי ההריון מעצים ומעמיק את הקשר בין הזוג, ועשוי למלא את האב לעתיד בגל של התרגשות, פליאה והנאה.לצד רגשות מעורבים בחששות ותהיות המשותפים לשניהם כנ"ל. אם כי אצל האב הן עשויות להיות בעוצמה שונה, אם הוא מעולם לא התנסה בטיפול או אפילו בהחזקת פעוט בזרועותיו, שלא לדבר על החלפת חיתולים וטיפול יומיומי, להלביש  ולרחוץ.

יש אבות שמחכים ומצפים לקבל את האחריות מחויבות החדשה, והם מאושרים מעצם המחשבה על כך.  ויש כאלו שמוכים בהלם מהגילוי המרעיש, והם תוהים כיצד זה ישפיע על חייהם. יש גברים המגלים שהמעבר לשלב ההורות קשה מנשוא עבורם, והם סובלים מדיכאון, או מרגישים בודדים ומוזנחים מול כל ההתעסקות באם והתינוק,  והם מסיבות כאלו נוטים לשקוע יותר בעבודתם או בתחומי התעניינות אחרים, הם בעצם מסתגרים מבחינה רגשית בתוך תוכם, דבר שעשוי לערער את ההבנה בינו לבין זוגתו במיוחד בתקופה רגישה כזו. יתכן מאוד שהאב יחוש עצמו מתקנא  בתינוק, שבעטיו הוא מקבל פחות תשומת לב מרעיתו, ולאחר הלידה תשומת הלב מתרכזת בו ובאם, ואם חמותו בשטח וגם היא תופסת מקום חשוב בשיחות ובקבלת החלטות הנוגעות לתינוק, אזי תחושות אלו יחריפו שבעתיים.

האב גם עובר שינוי עם שינוי הצורה של רעייתו, הטיפוסים די זהים למצוין לעיל ביחס האישה אל דמויה הגופני.

בעבר הרחוק ובעצם עד לשנות ה-70 של המאה האחרונה, ההריון והלידה נחשבו משום מה לנחלתן של נשים בלבד, הסטריאוטיפים המקובלים היו נוקשים וברורים, והגברים-האבות-ההורים היו הצופים האולי מוזנחים מהצד. הדבר התבטא במיוחד בנהלי הלידה בבתי חולים שהרחיקו את האב לחלוטין, ודריסת כף רגלו בחדר לידה כשרעייתו יושבת שם על המשבר וזקוקה לו, הייתה אסורה בהחלט.

כיום, שההכרה בחלקו הפעיל של ההורה 'מקבלת לגיטימציה' אפילו בחדרי הלידה, והמודרניזציה הגמישה את הסטריאוטיפים המקובלים של הגבר והאישה, אפשר  להבחין בכמה טיפוסים של אבות; יש אבות שנשארו להרגיש בנוח כשמשקיפים מן הצד. ויש המגלים צורך להיות שותפים פעילים, והם מעורבים ככל שניתן. יש דרכים רבות בהן האב יכול להיות פעיל ומעורב כפי שראוי שיהיה,  מאחר שהוא אכן חלק מרכזי בחוויות חשובות אלו.

המעורבות יכולה להיות במעקב ההריון ובטיפול הקדם לידתי בכלל, תמיכה ונוכחות רצופה בצירים. וגם בלידה עצמה. יש כאלו שיבקשו לחוות את החוויה כולה, החל מההריון על כל שלביו, כולל הליכה משותפת לקורס הכנה ללידה, תרגול משותף, ותמיכה פעילה במהלך הצירים והלידה, פשוט בעל 'תומך לידה', דולה במלוא מובן המילה. יכול להיות שתהיה לו אפילו התעניינות יותר מרעיתו, ויש להם דעות מבוססות על האופן שהם היו רוצים שהילד יולד, וכמובן גם גישות חינוכיות מעשיות לגבי האופן שבו הוא יגדל.

בשבטים מסוימים ישנה תופעה  מעניינת בה  גברים שנשותיהם הרו חזקברה, שבעלה התעלף כמה פעמים בחדר הלידה, והיא שהיתה באמצע ציר, מצאה שהצוות מטפל בבעלה השרוע על הרצפה…אוד עם נשותיהם.

יות פעית חשים ממש את הסימפטומים של ההריון, הם מעלים במשקל ומפתחים נפיחות בבטן כולל סימפטומים שונים באזור הבטן; יש להם בחילות הקאות, , כאבי בטן, קשיי עיכול. תופעה זו מכונה "קובאד" בעברית "דגירה". התופעה מתגברת עם הופעת צירי הלידה ובמהלך הלידה, הם חווים צירים מדומים ועשויים להתעלף בלידה. גברים שחווים קובאד הם גברים רגישים מאוד שמושפעים בצורה עמוקה ביותר מהאירועים הקשורים להריון וללידה, הם מזדהים מאוד עם נשותיהם.

רמות נמוכות מזה של קובאד נצפו לא מעט פעמים אצל גברים מערביים.

יש לי חברה, שבעלה התעלף כמה פעמים בחדר הלידה, והיא שהייתה באמצע ציר חזק, מצאה שהצוות מטפל בבעלה השרוע על הרצפה…

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.