הסיפור הכואב של מי שחיה בצל "השם" ושוכחת שיש מי שברא אותה כדי להיות היא בעצמה ולא השכנה…
אל תדאגו אפשר לצאת מזה! אני ההוכחה הכי טובה…
אם אני אני
ואתה אתה
הרי שאני אני, ואתה אתה
ואם אני – אתה
ואתה- אני
הרי שאני- לא אני
ואתה- לא אתה
לפיכך נברא האדם יחידי… כל אדם הוא בריאה חד פעמית.
קוראים לי חני/ריקי/אסתי/נאוה…לא משנה איך, אבל אני כבר לא חיה בבועה הזו, הבנתי שיש משהו יותר חשוב לחיות לשמו.
תסלחו לי מראש על הכאב ועל איך שאני מתבטאת, אבל על דברים שזועקים לשמיים, כך צריך לכתוב. לא?
חשבתי עליהן, על העיניים התמימות הטובות וגם…המתוחות משהו, נדמה לי שאני יודעת למה, והן אולי, אולי לא יודעות כמה הן נתונות וכבולות ל…"שם"
תשאלי, אם הן מכירות את המושג הזה?!
איזה מכירות? נושמות אותו! מסכנות..
כמה הן בעצם לא מה שהן באמת!
ליבי ליבי עליהן,
על הרגשות שאין להם מקום שם בתוך ה"שם"
הוא מצומצם קטן ומוגבל,
נכון, הוא יחליט להן מה יאמרו איך יגיבו איך יראו ומה יעשו.
הוא פשוט שולט עליהן לא נותן להן מנוחה אולי בבית…
ואם נחשוב על זה, הן ממש מריונטות אבל בפנים…יש לב נשמה ונפש חבויים עמוק עמוק כבולים שבורים ולחוצים.
במה חטאו?!
ואם תשאלו אותי, מניין לך? אומר : גם אני הייתי שם, יותר נכון לא הייתי אני הייתה מישהי שהתנהלה לפי "השם" שמרה עליו שלא יפגע, ופגעה בעצמה.
השאלה הגדולה היא: באיזו רשות אנחנו לוקחות תכונות אופי חולשות או מעלות וקוברות אותם תחת "השם" ואני מתכוונת ליכולות והרצונות הכי פשוטים כמו מה לאהוב מה ללבוש ואיך לחיות (והכל בדברים המותרים כמובן!) את כל אלו להקריב או לקבור על מזבח "השם".
הרי ביננו, במבחן התוצאה ובצמתים משמעותיים בחיים, "השם" הזה שטורחים בשבילו כל כך, שמדכאים רצונות וביטוי עצמי , זה שפעמים מקריבים עבורו את החיידר לילד – עזבו שהילד זקוק למסגרת מרפה יותר מתחשבת יותר כי הוא לא ה"שפיץ". ומה עם מקצוע הלימודים , גם אם אין לך ראש ריאלי, ואת ממש רוצה להיות מורה.. אבל "השם בשידוכים" של …מצטלטל יותר טוב. ובעצם הגישה הלא רציונאלית הזו של לתת מקום דווקא לדברים שמדכאים את האופי שלנו…
אז "השם" הזה הוא נשאר מאחור! והן מתמודדות עם המציאות …
הרב דסלר כבר הקדים ואמר:
"וידע זאת כל האדם. אני עם כוחותי ותכונותי, פרצוף פני וסגולות נפשי, יחידי בעולם. בין כל החיים עכשיו אין אחד כמוני. בדורות שעברו לא היה כמוני ועד סוף כל הדורות לא יהיו. ואם בכך בודאי הקב"ה שלחני לעולם בשליחות מיוחדת ששום אחר אינו יכול למלאותה. רק אני בחד פעמיותי"
ואני היום?
עם האמונה שלי עם ה' שלי שהוא לא עוזב אותי אף פעם, ובשבילו ולמענו אקריב רצונות הוא לידי תמיד…
ואתן יודעות משהו מעניין, דווקא ה' שלי הוא זה שברא אותי עם יכולות ותכונות אופי והוא גם גילה לי…שרק אותי הוא ברא כך, ולכן אני צריכה לפעול לפי היכולות שלי ואבטא אותן גם ואשתמש בהם לטובת הזולת ו…כן גם לטובתי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
מדהיםםםםםםםםםםםםם
הי בינה,
קודם כל יש הרבה עומק בדברים שלך,
ונגעת בנקודה כואבת אבל נכונה כל כך, אפשר לומר שהיום הדור התאזן יותר
יפה שהעלת את הנושא ולאתר שנתן לך אפשרות לכתוב על זה…
מחכה לטורים נוספים כאלו
חני