בס"ד
כל כך טבעי לשאוף לחופש, במיוחד אחרי תקופה ארוכה של תפקוד אימהי אינטנסיבי. אמא, רעיה, עקרת בית, עובדת – כל תפקיד בפני עצמו דורש ממך את כל כולך, והשילוב ביניהם הוא אולי הקשה מכולם. לא פלא שאת מרגישה שאת זקוקה להפוגה מהמרוץ, להפסקה שבה תוכלי להעניק לעצמך קצת שקט, מנוחה ושלוות הנפש.
אבל אז את יורדת לפרטים, ומבינה שזה בעצם בלתי אפשרי. חופש? עכשיו? ומי ישמור על… ומי יטפל ב… בדיוק עכשיו זו תקופה לגמרי לא מתאימה מבחינת הילדים. הגדול זקוק לתשומת לב מיוחדת, הקטן יונק ותלוי בי, הפרויקט בעבודה, בעלי לא במיטבו בתקופה זו, אמא שלי בכלל לא יכולה לקבל את הילדים כעת, גיסתי מתחתנת וחמותי עמוסה…
התחושה הזו שהחופש נחוץ אך רחוק כל כך מהישג ידך, מכבידה מאוד ומקשה עוד יותר על התפקוד היום יומי. את חוששת שגם בהמשך יצוצו סיבות ותירוצים אישיים וסביבתיים וירחיקו את החופש עוד יותר, ומרגישה – די, סגר עליי המדבר.
ואז בעלך, אמא שלך או אחותך מציעים לך מה שחשבת עליו בעצמך: לארגן לעצמך שעתיים של בייביסיטר לילדים, וכך להעניק לעצמך פסק זמן קצר. אבל את מיד מגיבה 'זה לא זה'. זה כמו להשביע רעב בשתי כפות מרק, כמו לכבות שריפה בכוסית מים, כמו מניפה קלה ביום קיץ לוהט. עדיף לא להתחיל עם זה בכלל.
חבל מאוד.
ד"ר אהרן בק, אבי הגישה הקוגניטיבית בפסיכולוגיה, הציב אבני יסוד בנושא השפעת החשיבה על הרגשות שלנו, ואבני דרך מפורטות לטיפול בעיוותי החשיבה המזיקים. אחד מעיוותי החשיבה המקובלים מאוד, מסביר בק, הוא 'הכל או לא כלום': אם אין לי כל מה שאני זקוקה לו, אין לי כלום. אינני רואה את שבעים האחוזים הקיימים; מבחינתי, הכל אפס. לא קיים. שחור משחור. ואם יש פחות משבעים אחוזים? אין על מה לדבר בכלל.
כשיש לאישה חשיבה שכזו, היא מלווה אותה בכל תחומי חייה. כשהיא זקוקה לחופש של שבוע, היא מרגישה ששעתיים הם כלום. אם יש לה רק עשר דקות לסדר את המטבח, היא לא מתחילה. היא לא מנסה להסביר לחמותה למה היא כל כך נפגעה בשבת האחרונה, כי 'היא ממילא לא תבין אותי אז חבל על המאמץ', ומתקשה לעמוד מול עוגת קצפת אוורירית, כי יש לה יותר מדי קילוגרמים מיותרים, וההימנעות הזו לא תסייע לירידה במשקל.
המחשבה של 'הכל או לא כלום', היא רק אחת מרשימה ארוכה של מחשבות הגורמות לנו סבל יומיומי מיותר. הן גוררות בעקבותיהן קשת רגשות קשה: כעס, כאב, תסכול, ייאוש, חוסר אונים, עייפות, עלבון, דימוי עצמי נמוך, וזו רק ההתחלה.
אבל הבשורה הטובה היא שבידינו לשנות זאת!
קודם כל עלינו לזהות את המחשבה המזיקה, כמו למשל "פחות משבוע חופש לא יעזור לי כלל. שעתיים? לא שווה אפילו לנסות". נרשום אותה על דף, ונתחיל לענות לה, כאילו היא מחשבה שאינה שלנו, אולי שייכת לדיון עם חברה.
באמת? שעתיים של הפוגה ממרוץ החיים אינן שוות כלום? זה בדיוק כמו להמשיך ברצף? אולי כאן נוכל להיות כנות עם עצמנו ולהודות שגם שעתיים של הפוגה יתנו לנו מעט כוח.
כשנלמד להעריך גם הימנעות מפרוסת עוגה אחת, ננסה להסביר את הצד שלנו כדי להנמיך להבות של ויכוח לוהט, ניתן לילד מחמאה אחת בלבד ונעשה צעד אחד כדי להתקדם – קשת הרגשות שלנו תכיל רגשות חיוביים יותר.
אני לא מבטיחה שתהיי הכי מאושרת; אבל גם אם תהיי קצת יותר מאושרת, זה שווה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
