לקריאת חלק א' לחצי כאן
פרק ד'
פגישה ענינית. עסקית. קרחת בוהקת. חליפה מחויטת. "אני מחפש מרצה שמחוברת לשיטה שלי, שתעביר את הקורסים בסמינרים החרדיים. המרצות שלי המליצו עליך כמישהי מקצועית ואנושית, ושמעתי שאת גם מקושרת למנהלות ונשות מפתח במגזר שלכם. אני אתן לך בלעדיות על החומרים ועל הקורסים שלי, והמשרד שלי יטפל ברישום והפקת הקורסים, מה שאומר ש…"
"רגע, אני רוצה להבין", קטע אותו בעלי. "מה זה ידרוש מאיתנו?" שאלה מתבקשת.
"ממש כלום". הסביר מוטי בסבלנות. "אתם תקבלו הכל. את כמובן תצטרפי לצוות המובחר שלנו, תשתתפי בפגישות וימי עיון שנערכים אחת לחודש בצפון הארץ. תקבלי את כל החומרים והתיאוריות עליהם נשענת השיטה: ספרות סינית עתיקה, תורות המזרח הרחוק, תיאוריות ריפוי פיזי ורוחני ומאמרים ומחקרים עדכניים. כמובן חלק מהחומר אני אנחה אותך לאתר ברשת, ולשם כך תקבלי מחשב משוכלל לשימושך עם כל ה…"
"ואיך תדע שאני באמת מתאימה?" שאלתי. בכל אופן, הצעה מפתיעה בכל קנה מידה.
"כהתחלה תוכלי לתת הרצאת הדגמה במרכז למטפלים שלנו, ובהמשך תשלחי אלי הקלטות והסרטות של הקורסים במסגרות בהן תתחילי להרצות. זה כמובן ידרוש ממך להתנייד ברחבי הארץ, למרכזי ההכשרה, והשתתפות בסמינרים של מספר ימים רצופים בתנאי נופש. בנוסף לכך…"
"רגע רגע. סליחה." שוב בעלי. "על איזה פרק זמן מדובר? מהם תנאי ההעסקה? איך… ומה"
השיחה התגלגלה לפסים עסקיים. תמורה שווה. תנאים מצוינים. זמני עבודה משתנים. קרוב לבית. לפעמים רחוק. כבוד. יוקרה. מוניטין משובח. לקוחות מובחרות. בציבור שלנו. נס. מתנת שמים. רק להודות.
פרק ה'
חצי שעה נרגשת של ליהוגים מופתעים על ההצעה הממוזלת שנפלה אל חיקנו הישר מן השמים, על חיינו שיתהפכו בבת אחת לטובה, על תגובות המשפחה הקרובה והמורחבת, החברות והשכנות והמכרות במכולת השכונתית, "את גדולה מהחיים", "ענקית", "עשית את זה", על הרווחה הכלכלית שנשמעת כמו פנטזיה מהאגדות…
מצאנו את עצמנו נעצרים על מדרגות של מאפיה ירושלמית קטנה ואהובה. עינינו נפגשו באחת, והשאלה פרצה בו זמנית מפיות שנינו, ללא כל תזמון מראש: "מה ה' רוצה לומר לנו?"
"כן, נראה לך שה' רוצה שאעבוד עם האנשים ה…אלו?"
"נראה לך לענין שיהיה לנו בבית מחשב פתוח 24 שעות?"
"זה מתאים שאלמד את כל התורות הסיניות הזרות הללו לעומק?"
"והתנאים… איך זה בשביל אמא לילדים שרוצה לגדל בית של תורה?"
פרק ו'
הייתי רוצה לספר שזה היה קל. שההחלטה נפלה מאליה. שהחינוך הטוב שקיבלתי עמד לי בשעת מבחן. שכלל לא היתה כאן דילמה. שהבחירה היתה חד משמעית.
האמת היא, שאפילו התשובה שקיבלנו מהרב הציבה את הבחירה שוב לפתחי, ולהחלטתי. לילות התהפכתי על משכבי, ובימים כלאתי את הבשורה החדשה בכח. ידעתי שברגע שאספר ואשתף את סביבתי, הלחץ עלי יגבר, ואוהבי כמעט יכריחו אותי לקבל את ההצעה המפתה.
שאלות מהותיות שמעולם לא עלו בדעתי הופיעו משום מקום: מי אני? מה אני באמת רוצה? לאן אני רוצה להגיע? מי אני רוצה להיות באחרית ימי? איזה דמות אני שואפת לעצב לעצמי ולביתי? אלו תכנים אני רוצה שימלאו את ימי וליבי? את נשמתי?
השבתי למוטי, דרך מזכירתו, תשובה לקונית. קצרה. שלילית.
רגע קטן שהוא נצח. רגע של עמידה מול אמת חשופה. רגע שהנשמה מאירה.
הייתי רוצה לספר שמאז החליקה לי הדרך. הקליניקה המריאה. הפכתי למרצה מבוקשת. הצלחתי לאזן בית נפלא עם עסק משגשג. קרו לי רק ניסים. ישועות. גאולות. פרנסות וכלכלות. והאמת, שאחרי כברת דרך – כל זה אכן קרה.
אבל בעיני הסיפור האמיתי קרה מבפנים. גדלות פנימית, אהבה סודית, קרבה אישית ביני לבין אלוקי. גדלות נצחית.
-סוף-
הכותבת: מרים קטנוב
רח' סלמן מוצפי 2/14 בית וגן ירושלים
050-4149136 / 02-5409751
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
אשרייך. אני ממש לא בטוחה שהייתי מצליחה לעמוד בזה.