טלפון מהוסס.
מחויג ממספר חסוי
ודמות אנונימית מתייפחת…
מספרת בגוף שלישי על מקרה מורכב ועל דינאמיקה משפחתית הרסנית. בה יש נפגעי אלימות מכל מיני סוגים ובתווך ילדים רכים.
היא לא מזדהה בשם.
אחרי חקירה ארוכה ומאומצת של סוג ההכשרה שלי, מספר שנות הנסיון ועוד כהנה וכהנה, עולה השאלה השופכת אור על האפלוליות ששוררת בשיחת הטלפון הזו שלא ברור עדיין האם היא מבקשת עזרה? פניה לטיפול? או שמא עדיין נמצאת במרחב המתלבט.
-"תגידי"- אני נשאלת
-"אם את תשמעי במהלך הטיפול שהילדים מוזנחים וחווים אלימות- את תדווחי לרווחה??"
אני מנסה להסביר שכל מטפל רואה את הדברים בצורה קצת שונה, ואיני מכירה עדיין את המקרה…ובוודאי יש צורך לתת קודם כל בטחון למטופל ולאפשר לו מרחב בטוח בו יוכל לחלוק את כל מצוקותיו מבלי לחשוש האם הרשויות ידפקו לו מחר בדלת (לא שזה אכן יקרה, לרב נשמע "העניין בטיפול" ודומיהם…) ובנוסף שאני נוהגת במקרים כלו לקבל החלטה משותפת ולא לפעול מאחורי גבו של האדם שנתן בי את אמונו המלא.
"לא….לא הבנת אותי"
אני דווקא רוצה שתדווחי!
כי איני יכולה לעשות זאת בעצמי".
***
הופתעתי והבנתי לרגע עד כמה לפעמים, נואשת היא הפניה לעזרה.
אם אדם מתחיל עם ודאויות, הוא מסיים עם ספקות; אך אם תנוח דעתו להתחיל עם ספקות, הוא יסיים עם ודאויות. (פרנסיס בייקון)
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
