ניסית פעם לבנות סוכה לבד? בחג הזה אל תשכחו אותי!

סוכות

כמה שהחג הזה מפחיד אותי.

מבחוץ זה נראה שאני חזקה וטובה ומסתדרת, ואת המשבר כבר עברתי לפני כמה שנים.

אבל ככל שהילדים גדלים וככל שעובר הזמן חושבים ש"היא כבר מסתדרת, הרי כל שנה זה כך נכון?"

אני רואה אתכן, כולן סביבי שמחות מאושרות. אני יודעת שלכל אחת יש התמודדויות , אבל זה לא זה!

אתן עסוקות בקניות, ובבישולים, מי בכלל דואגת לבניית הסוכה? יש גברים.

את הקישוטים לסוכה הן דואגות לרתום את הילדים או שהן עושות את זה ובכייף.

כי זה כייף, לקשט ולבשל ולקנות.

אבל לבנות?!
גם אם אני מאוד רוצה זה לא ממש אפשרי…
כל שנה מחדש אני עוברת על הטלפונים , מנסה להיזכר באחיין טוב לב שאולי יהיה נוח לבקש ממנו.

הגיסים האחים כבר עסוקים מידי ובשנים הראשונות עוד היו לעזר . והשכנים? לא תודה. אותם אני שומרת לעת צרה אמיתית  למשל כצריך להתקין נורה שנשרפה בדיוק שעה לפני שבת…או להוציא ולהחזיר חלונות בערב פסח.

כך זה. אלו הם חיי. וכשהחגים השמחים מגיעים הם הופכים אותם למורכבים יותר.

למה אני משתפת? הסוכה שלי כבר בנויה.
וגם ארבעת המינים כבר קנינו.
אבל כשאני חושבת על שמחות בית השואבה, ועל שמחת תורה אני שוב דואגת.

לבכור בן העשר והאחרון בן שש, מי ירקוד איתם עם ספר התורה השנה?

אני לא טיפוס שמשתף וכותב, רחוקה מזה מאוד. אבל הפעם החלטתי לכתוב.
אני יודעת שזה כל כך חשוב שיהיה מקום שידבר על זה, שיספר לשכנות שלנו ולאחיות (כן גם להם כבר לא נעים לבכות) מה עובר עלינו בחגים השמחים.
והסיבה מדוע את לבד לא מאוד רלוונטית הכאב הוא אותו כאב.
ואני מאמינה לך שהוא תמיד שם, אבל יש זמנים כמו החגים שאת מרגישה חסרת אונים…

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

גליה מדברת על מה שאנחנו מנסות להשתיק : על חגים ועל כאב. יש ילדים שנולדו למציאות כזו / דבורי רבינסקי פרק א'- 'שטח פרטי' החלק שלך כאמא במוגנות ילדייך / תמר עבודי כשהקורונה מכתיר אותי לאמא במשרה מלאה/ נעמה את יודעת מה הם צריכים, תתפללי עליהם/ אודל קליגר