באחת מסדנאות הנחיית אימהות, ביקשתי מהנשים לעמוד בשתי שורות מקבילות ולשוחח עם האישה שמולן בתנועות ידיים בלבד. "תתקרבי" "תעצרי" עם כפות וזרועות מתנפנפות לכיוונים. חיוך רחב ומזמין להתקדם עוד מספר מרצפות. מבט אטום שדורש ממנה להישאר במקום והבעת פנים זועפת עם סיבוב ראש, שמבקש ממנה להתרחק קצת.
למה בלי מילים? ככה. כי שפת גוף היא שפה שמדברת הרבה יותר בקול מהשפות האחרות, כך אומרים החוקרים. אם יגידו לך "כן" בפה ו"לא" בראש, למי תאמיני? לשפת הגוף, כמובן.
אלא אם כן שפת הגוף גם היא התבלבלה קצת.
עד היכן תתקרבנה האישה אל רעותה? היכן עובר הגבול הזה? קרוב? רחוק? באמצע? חשוב לציין שלפני כן הנשים לא הכירו זו את זו אלא הכרות שיטחית בלבד.
למרבה ההפתעה רוב הנשים קרבו את האישה שלמולן קירבה גדולה, אחדות גם הושיטו ידיים לחבק.
עכשיו הגיע זמן העיבוד של הסדנא. מה הרגשת? מה רצית? מה עשית?
"אני הרגשתי שהיא ממש צריכה עידוד אז קרבתי אותה אלי". "לא היה לי נעים, אני לא מכירה אותה, רציתי שהיא תישאר רחוקה" הגיבה אחרת, זו שדווקא הזמינה עד חיבוק. ומה עם מה שאת רצית? תהיתי "אני? אה, כן, אבל לא נעים"…. ככה היו התגובות, שהותירו אותי ואותן עם המון מחשבות. היכן עובר הגבול שלנו? מתי נכון לחצות אותו? מה קורה לנו אם איננו יודעות לשמור על הגבולות הרגשיים – אבל בהחלט גם הפיזיים? וחשוב כל כך, איך מחנכים את הילדים לשמור על הגבולות שלהם, לבל יתערבבו ויפרצו?
החינוך מתחיל הרבה הרבה לפני, בדברים שנשמעים אולי טריוויאלים, ברורים, כאלו ש- מה זה קשור, ובטח שככה צריך. החשיבות שלהם עשויה להיות מכרעת. ניסינו לאגד את חלקם, לפחות.
את הכתבה תלווה דיני, ילדונת נחמדה בצמות, שתספר לנו מה הגן עליה בחיים. כמה סימלי הוא השם שלה.
ואת הכתבה הזו, תקראו בבקשה גם בין השורות.
לא נעים = לא נעים
דיני חוזרת מהגן עם שריטות ארוכות, זה מהמגלש'ה, וזה שרף נורא, והגננת הייתה עסוקה. "אויש! אומרת אמא "אבל לא נורא מותק, עד החתונה זה יעבור". החתונה תהיה אולי עוד מאתיים שנה, ככה דיני מרגישה, והשריטות כואבות כבר עכשיו. "זה שום דבר, לא קרה כלום" מרגיע גם אבא, ודיני מתבלבלת ממש. קרה או לא קרה? כואב לי או לא כואב לי?
בספרה "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" מתארת חנה גרין, הפסיכיאטרית, טיפול בנערה סכיזופרנית – כזו שיש לה עולם פרטי משלה, פסיכוטי ומנותק מהמציאות, עם דמויות טובות ודמויות שמנסות לפגוע בה. הפסיכיאטרית עוקבת אחרי התהליך בו התרחשה הפגיעה הנפשית, ומגלה, שמלבד המרכיב הגנטי, הנערה סבלה מאמירות מפצלות קשות בילדותה, כאלו, שיצרו את נפשה קרועה: כילדה, הנערה בספר הייתה צריכה לעבור סדרות ארוכות של ניתוחים מכאיבים. לפני כל זריקה נוראית או הליך רפואי כואב, הצוות הרפואי שניסה להרגיע אמר לה: "זה לא כואב בכלל" ומייד לאחר מכן היא חוותה צריבה עזה. "את לא תרגישי כלום" – וסכין שקורעת את הבשר. כשהחוויה הזו חזרה על עצמה עשרות פעמים, פיתחה הנערה מנגנון של פיצול: אומרים לי שזה לא כואב, וזה כואב עד מוות, זוהי חוויה של שיגעון גמור.
ודיני שלנו והשריטות הארוכות? "אויש זה כואב ממש! וזה שרף בגן? והגננת הייתה עסוקה? זה בכלל לא נעים, בואי נשים משחה, ופלסטר ארך ובעזרת השם לאט לאט השריטה תעבור".
דינה קורול (M.A), פסיכותרפיסטית, מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים", מוסיפה:
"ילדים הנם בטוחים ומוגנים יותר כאשר הוריהם משוחחים אתם ומקשיבים להם על בסיס קבוע. ילדים צריכים לדעת שהוריהם מתעניינים באמת בחייהם – בדברים הטובים שקורים להם, וגם בדברים הפחות טובים. באירועים חשובים ובהתרחשויות פעוטות.
ילדים עשויים להרגיש רמת ביטחון מקסימלית אם יאמינו שהם חשובים מאוד להוריהם. לשם כך הם זקוקים להזדמנויות שבהן ההורים שלהם ישאלו אותם שאלות מתענינות, כלאו שנוגעות בפרטים כמו: איך עבר עלייך היום? מה היה טוב ביום שלך? מה היום היה עצוב?
"לרוב ההורים קשה לראות את הילדים של הם עצובים, עצבניים או מפוחדים. ולכן, לפעמים, כשילד מספר על חוויה לא נעימה, הדחף הראשוני של ההורים הוא לגרום לילד לחזור ולהיות רגוע באופן מיידי ולהפסיק את זרם הרגשות הלא נעימים. הורים עלולים, מתוך החמלה הזו, לבטל את הרגשות של הילד "לא נורא, אל תעשה עסק". להסיח את דעתו "אל תבכה, קח סוכריה". ולהציע לו פתרונות "לא כדאי לך לשחק איתן, תקפצי בחבל במקום זה". או – לכעוס "די כבר עם התלונות האלו, אתה ילד גדול!"
להקשיב לילד הנמצא במצוקה מתוך אכפתיות זו אומנות. ילד צריך להכיר את הרגשות הלא נעימים שלו ולהאמין להם, הרגשות האלו עוזרים לילד לשמור על עצמו.
כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לעזור לילד לסמוך על החוש הפנימי שלו, על הרגשות שלו ולמנוע ממנו לסכן את עצמו.
אנחנו מעוניינים שילד ירגיש פחד אם אדם זר יציע לו להיכנס איתו לרכב, הפחד ימנע מהילד לסכן את עצמו. אם ילד יסמוך על רגשותיו וידע שהם נכונים ואמיתיים ולא "מה אתה עושה עסק?" הרי שברגע של סכנה, הילד ידע גם לסמוך על הקול הפנימי שלו ולהימנע.
"להקשבה יש יתרון נוסף, כשילד יודע שהוריו מקשיבים לו, הוא מעז לשתף אותם גם בחוויות כמוסות וממש לא נעימות – אם הוא יודע שהוריו יקשיבו לו ויעזרו לו גם אם קרה משהו גרוע".
לא נעים = לא נעים ובמשורה
דיני חוזרת מהגן עם שריטות ארוכות, זה מהמגלש'ה, וזה שרף נורא, והגננת הייתה עסוקה. "איום ונורא!" אמא צועקת ועוזבת מייד את הסיר עם הצ'יפס, שיישרף, מה זה משנה, לדיני שלה יש שריטות איומות!!!! והגננת לא שמה לב בכלל! זה נורא ואיום ואיום ונורא, והריח של הצ'יפס השרוף מתערבב בדמעות של אמא שלא מצליחה להבין איך זה, איך דיני שלה ככה הייתה חסרת אונים מול האטימות של הגננת המזעזעת. היא מרימה טלפון למפקחת ולהורים של עוד חבירות בגן. דיני מתחננת שלא צריך והשריטה כבר עוברת, אבל אמא רוצה ללכת עכשיו לרופא אולי יש חובת דיווח.
מחר דיני לא תרצה לספר לאמא מה קרה בדרך מהגן. היא תעדיף להסתדר לבד. אפילו שזה היה הרבה יותר מפחיד ונורא.
על מנת שילד יוכל לספר להוריו גם דברים מורכבים יותר, הוא זקוק לכך שהוריו יקבלו את הדברים ללא פאניקה, ושיכבדו את הרצונות שלו בקשר לפעולה בנוגע להם.
קוהוט, אחד מגדולי ההוגים הפסיכואנליטיקאים, מסביר שאמפתיה מוכרחה להיות ממותנת ולא כזו שיודעת הכל וחובקת את הכל. כשאמא מרגישה את החרדה של הילד, אבל לא את כולה – רק שמץ ממנה, אז הילד מרגיש שהבינו אותו והרגיעו אותו בו זמנית. אמא מספיק חזקה כדי להחזיק את חרדתו של הילד. אבל אמא שנוטה להגיב בפניקה, לא יכולה להכיל באמת. או שהיא תציב חיץ ביינה לבין הילד כדי לא לטבוע ברגשות שלו, או שהיא מדביקה את הילד שלה בפניקה האיומה, וגם הוא לא מצליח להירגע. האפשרות השלישית היא שהילד יציב את החומה הזו, כדי לא לטבוע בחרדה של אימו. הוא יפסיק לשתף. ממש כמו שהחליטה דיני שלנו.
כך שיש שני סוגים של חוסר הכלה- האחד – ביטול של הרגשות, והשני – כאשר ההורה עצמו, אינו מסוגל להכיל, מגיב בחרדה ו"מתפרק". התוצאה היא זהה – החוויות הרגשיות נשארות כמוסות בתוך הילד ואין לו אפשרות לעבד אותן עם מבוגר אחראי.
ילד זקוק להורים שנמצאים שם עבורו על קרקע יציבה. לא שמיטלטלים יחד איתו בבכי נורא, ולא שמתפרקים מהחוויות שלו. ומה כאשר התכנים הם יותר קשים? איך ההורים שומרים על עצמם אז?
"כשהייתי ילדה" מספרת שושי "חוויתי חוויה קשה מאד כשהייתי לבד בגינה. עליתי הבייתה וסיפרתי את זה בבכי לאמא שלי, ואז, אמא נהייתה כולה אדומה, והתחילה לצעוק שזה לא יכול להיות, ורעדה כולה, וישבה איתי בחדר ורק נתנה לי יד תוך כדי שהיא בעצמה בכתה. הרגשתי שפרקתי את אמא שלי ולא היה לי זמן להבין שאני זו שעברתי חוויה קשה בעצמי, ובטח לא היה מי שיכיל אותי. כשהלכתי לטיפול אחרי עשרים שנה, לא רציתי לספר גם למטפל מה שקרה, פחדתי לפרק גם אותה. המטפלת הסבירה לי שהיא בעצמה מוחזקת: הולכת לטיפול, הולכת להדרכה, שומרת על עצמה כדי להיות עבורי. זו הייתה חוויה מיטיבה מאין כמותה. לדעת שמי שלידי מטפל בעצמו ולא חלש ומפורק".
מכירות את האמירה של "אני ניגמרתי!!!" או "אני ממוטטת לגמרי, נותנת את כל כולי!" אלו לא אמירות שנותנות כח לילד. כדי שיהיו איתו הוא זקוק לדמויות שקודם כל נמצאות ומזינות את עצמן. אם יש תכנים מעוררי חרדה קשה – מוטב שההורים ילדו לעבד בעצמם את התכנים. ילכו לטיפול כדי להגיע לילדים בצורה רגועה יותר.
שולי שוהם, עו"ס קלינית המתמחה בטראומה מסבירה: "ישנם מצבים ופגיעות שאנשים היסטריים כשהם שומעים אותם וכך עושים טעויות בדרך. כשאמא מתחילה לחקור, הילד נחסם ונבהל ומתבלבל. הוא לא חווה את זה נורא כמו שאמא חוותה ממנו! החרדה של האם מחרידה אותו, וכך נוצר בתוכו בילבול גדול.
עוד מציינת שוהם משפט חשוב: "גם זהירות יתר וחרדת יתר מפגיעות, עלול להיות פוגעני. הן פוגעות בערוץ הטוב שהיחס הרגשי אליו צריך להיות חיובי וטוב".
חיזוק הרצון הפנימי
"דודה ביילה באה, דיני, בואי לתת לה נשיקה!" דיני לא רוצה. מה פתאום שתרצה? לדודה ביילה יש ריח ממש לא נעים, והנשיקות שלה הן ארוכות ורטובות. דיני לא אוהבת נשיקות וחיבוקים מדודה ביילה. אבל מה? אמא אמרה. הדודה מחכה. דיני לומדת להחביא חזק את הרתיעה שלה, לפתח מנגנון דיסוציאטיבי – מנגנון של ניתוק פנימי בין הגוף לרגש, ולבוא לקבל נשיקה. לפעמים גם הדודה תציע "בואי ממל'ה, תני נשיקה ותקבלי סוכריה". ההקשר הזה עלול להיות הרה אסון.
איך מפתחים רצון של ילד? איך מחזקים בתוכו את הרצון, בצורה ששומרת על כבוד המבוגרים וציות? מתי לא שומעים בקול מישהו, גם אם הוא מבוגר? האם זה אפשרי בכלל?
בע"ה נדון בנושא זה בפרק ב' בשבוע הבא ביום שלישי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
6 תגובות
קראתי לעומק.
אין הרבה כתבות על מוגנות שנוגעות כל כך בעומק.
תודה תמר
הנושא באמת מאד מאד חשוב, וכתוב בצורה ממש אמיתית וברורה,
כמי שחוותה קשיים כאלו וכיום אמא לילדים, יודעת לומר שפשוט המחשת את זה בצורה מאד נוגעת וחכמה,
את מדהימה!!!
עם כל זה, מגיבות יקרות, יותר חשוב לדעת שאין קשר למגזר…
ע"פ הסקרים- אין הבדל דת, גזע ומין בנושא הזה!!! מזעזע לשמוע…. אבל הנגע פשה בכל!
צריך לדעת להישמר ומצד שני לא להיות פראנואידים (או איך שאומרים 🙁 )
מרתק
מדהים איך שהכותבת הצליחה להביא את העומק מצד אחד, וההסבר הפשוט על איך שההורים יכולים בכמה טעויות לגרום לילד לשיתוק
אני כילדה ממש יכולה להצביע על הנקודה הזו שאימי הייתה נלחצת כל כך עד שבאמת לא הייתי מספרת לה והיא האחרונה שאני משתפת בקשיים שלי בחיים עד היום כשאני בעצמי אמא לילדים
הארת את עיני
כל הכבוד שאתם מציפים את הנושא החשוב הזה ובצורה מתאימה ונכונה
אתר מדהים
את צודקת מאוד!!
נושא מאוד חשוב במיוחד
במגזר שלנו…
מחכה לכתבה הבאה….